מהרם שיק יורה דעה· רבי משה שיק
תשובה קיב
בנודע ביהודא מהדו"ת בחיו"ד סי' נ"א רצה לומר דמצד הדין נראה לו דבאיסור דרבנן כלי שאב"י שרי דעיקר הגזירה אטו ב"י ובאיסור דרבנן הוי גזלג"ז ומ"מ מצד המנהג מסיק דאין חילוק אמנם הפמ"ג בסי' ק"ג בש"ך סקי"ז ובסי' צ"ג בש"ך סק"ג כ' לאסור וראי' מפינכא דר"א בחולין דף קי"א ובאמת בריטב"א ור"ן בחולין קי"א כ' דמהתם מוכח דנטלפ"ג לכתחילה אסור וכ' הראש יוסף שם לפרש דקמ"ל דאפילו בדרבנן נטל"פ אסור לכתחילה ולי נראה כוונה אחרת דס"ל דבכלי ישראל לא שייך גזירה דלמא אתי למיעבד ב"י בוודאי בכלי גוים דנשארו באיסורן יש לחוש לזה אבל כלי ישראל שבמקרה נאסר והשתא כבר נשתהא ואינו ב"י איך נגזור דלמא יתרמי לי' עוד מקרה כזה ויעשה בו ב"י זהו מלתא דלא שכיחא וס"ל דלא גזרו או די"ל כוונתו עפ"י מה שרצה לומר הבדק הבית בדף ס"ה דטע"כ בג"מ דווקא בכלי גוים אסור מן התורה אבל בכלים שלנו י"ל דהוא מדרבנן וא"כ הו"א דבכלים שלנו הוי גזלג"ז קמ"ל.
או יותר נראה לי שכוונתם להביא ראי' אע"ג שצריך שבירה מקרי לכתחילה וכן הביא הר"ן בפסחים דף ל' גבי קדירות בפסח ישברו ומע"ז דאסרו י"ל דווקא בכלי מתכות או בשל גוי דאין פסידא לישראל אבל היכא דצריך שבירה אינו מוכרח דגזרו במקום פסידא כאשר באמת יש דיעות מובאים בפמ"ג סי' ק"ג סקי"ז לכך קמ"ל מפינכא דר"א דאפילו בכה"ג מקרי לכתחילה וא"כ אינו מוכרח דכוונתם לאסור אפילו מדרבנן.
מ"מ הדין אמת דמוכח מהתם דאפילו בדרבנן אסור כיון דלא ס"ל דחומרא בעלמא הי' כמ"ש הפר"ח רסי' צ"א דהי' רק חומרא שהחמי' ר"א וכיון שהר"ן והריטב"א הביאו ראי' מהת' א"כ מוכח שפיר דאפילו בדרבנן נותן טלפ"ג אסור וכן מוכח מדברי הריטב"א בע"ז דף ס"ז ע"א בד"ה וכן קדירות בפסח וכו' דמסיק דדווקא באיסור דרבנן כמו חמץ שעבר עליו הפסח שבטל ברוב אפילו בלח ודווקא אם אית בי' ג' מעלות דנטלפ"ג והוי רק משהו והתירא בלע אז מותר בקדירות שעבר עליהם פסח ועכ"פ מוכח בשאר איסור דרבנן מכ"ש היכא דאיסורא בלע אפילו בדרבנן אסור:
באמת שדברי הריטב"א אלו שכ' כן בע"ז שם ובחולין דף צ"ז קשים לי טובא דהרי ראיות אלו הם מדברי המקשן דפריך לרב וליעבד בהו שלא במינן וע"ז תי' הרשב"א והרא"ה והר"ן תירוצי' כדאיתא בתה"ב דפוס ווין דף פ' וא"כ מוכח דגם באיסור דאורייתא מותר וצ"ע לכאורה אמנם כשראיתי דברי הרשב"א במשה"ב נ"ל לישב דכ' דרב אמר קדירות בפסח ישברו כולל כל הקדירות בין שבליעתן משהו ובין שבישל בהן דייסא וקושית הש"ס על רב אמאי ישברו כולן אותן שבליעתן משהו והתירא בלעו הנך יהי' מותרין וא"כ מהתם אין ראי' רק אם באמת בלעו משהו דשרי בהתירא בלע אבל לא בבלע טובא ואפי"ה סובר הרא"ה דחשיב כמשהו דאפילו בבישל בהן דייסא מ"מ כיון ששהו מעל"ע נפחת בליעתן והוי רק משהו:
והרמב"ן בחידושיו כ' שאם הורק ושוטף בחמין אפילו בכ"ח נשאר בהן רק משהו וזה אינו מוכח מרב אלא מדשמואל דהתיר כל הקדירות אפילו של דייסא וזה הי' ראי' להרא"ה דהתיר בכלי חולבת ועל זה שפיר דחי דאיכ"ל דווקא באיסור חמץ לאח"ז דקיל איסורי' ועפי"ז מבואר דאינו מוכרח דברי הפמ"ג בסי' צ"ג סק"ג שכ' דאנן קי"ל כתי' הרשב"א ומשם הוכיח דאדם שאסר על עצמו דבר מה לאחר שעבר איסורו כלי שאב"י שרי אינו מוכרח דאיכ"ל כסברת הריטב"א בעינין דווקא תלתא למעליותא בדאורייתא בעינין דווקא שבלע משהו ונוטלפ"ג והתירא בלע ובדרבנן כגון חמץ בפסח אפילו בישול דייסא ובלע טובא כיון שאינו ב"י חשבינן לי' כמשהו וסמכינין על סברת הרא"ה אם הוא נוטל"פ והתירא בלע שרי.
ומדברי הריטב"א נמי משמע דאם נתבשל בפסח חמץ אסור לאחה"פ וא"כ אנן דקי"ל באו"ח סי' תמ"ז סעי' א' דאפילו בלעו בפסח חמץ שרי' וקשה מנ"ל וע' דשמואל דאמר אל ישברו אלא משהה להו עד לאחה"פ משמע דקאי ג"כ על קדירות שנאסרו בפסח דאיסורא בלעו וכיון דשמואל מיירי גם בבלעו איסור' בפסח וכבר מבואר מרשב"א ומריטב"א דמיירי שמואל בכל הקדירו' אפילו בבלעו טובא ואפילו דייסא וא"כ מוכח שפיר כמ"ש הבאר היטיב בסי' תמ"ז אות ד' דאפילו בלעו טובא דייסא בפסח שרי והפמ"ג שם ס"קג השיג עליו ואינו מוכרח:
ולכאורה יש להביא עוד ראי' לדבריו עפ"י מ"ש הפמ"ג בעצמו סוסי' צ"ט דאי ס"ד דבבלעו טובא לא א"כ אפילו בלע משהו מ"מ נעשה שאר הבלוע נבלה לדידן דקי"ל בכל האיסורין חנ"נ וא"כ שוב נאסר בכדי נתינת טעם וע"כ כהבאר היטב ועכ"פ כיון דביררנו דגם באיסור דרבנן אסור צריך טעמא למה ונראה דלכך כתב הר"ן והריטב"א דאיסור פגום עצמו אסור לכתחילה והוי כמו מבטל איסור לכתחילה לא מבעי' לדעת הרשב"א ור"ן דס"ל דאיסור בתוך הקדירה אינו נעשה פגום לגמרי אלא שבתוך המאכל אינו נהנה ממנו ולא אסרה תורה טע"כ כזה כמו שביאר הר"ן בע"ז דף ס"ז וא"כ הוי כמבטל איסור לכתחילה:
אלא אפילו להרא"ה דס"ל דנפגם בתוך הקדירה עד שאינו ראוי לגר אפי"ה סובר דלכתחילה אסור וא"כ אפי' באיסור דרבנן ראוי שיאסור ולפי"ז קשיא בע"ז בסופו דלמה לי' להש"ס לומר הטעם משום גזירה אטו ב"י ת"ל מכח דאסור לכתחילה והג"א שם ישב זה וכ' דמיירי בכ"ח וחשיב כדיעבד וע"כ הוכרח משום גזירה אבל כבר כתבתי דהר"ן בפסחים בשמעתין דקדירות בפסח ישברו לא כתב כן ועיין בשעה"מ בזה בה' חמץ ומצה וא"כ טעמא בעי ונראה דהתם מיירי בתשמוש בצונן או בתשמיש חמין שלא לצורך אכילה ואפי"ה אוסר דלמא ישכח גזירה אטו ב"י כן נראה לפי ענ"ד:
ויותר נכון לפי ענ"ד לומר דלכאורה קשה אי אמרינן כהרשב"א במשמרת הבית דפוס ווין דף ע' דעיקר טעם נטל"פ בקדיר' שאב"י הוא מטעם ביטול ברוב ולכך לכתחילה אסור א"כ נימא אם עבר ובישל בכלי שאב"י ליהוי כמבטל איסור לכתחילה אפילו באיסור דרבנן הואיל ויש לו עיקר בדאורייתא לכ"ע אם עבר וביטל במזיד אסור להמבטל וא"כ ה"נ ואמאי סתמו הפוסקים והוא מהש"ס ע"ז דף ע"ו דבעבר ובישל בכלי שאב"י מותר ומשמע אפילו להמבטל ומיהו י"ל כיון דאין כוונתו במזיד לבטל האיסור אלא כוונתו לבשל והוא מוכרח על הביטול והוי כמו אנוס כיון דהבישול מצד עצמו אין בו איסור ורק מכח הבלוע שבתוכו נעשה איסור ממילא הוי לי' כמו אונס ושוגג דכל היכא דאמרינן דמחוייב משום קנס אמרינן היכא דלא נתכוון לא קנסו כמו דאמרינן בדיני דגרמי דהיכא דלא נתכוון לא קנסו:
מיהו זה אי אמרינן [דלא[ קנסו שוגג ואונס אטו מזיד אבל עדיין תיקש' לר"מ דס"ל בגיטין דף נ"ד גבי נפלו ונתפצעו דבדרבנן קנסו שוגג וה"ה אונס (עיין בפר"ח סי' צ"ט ס"קיא) אטו מזיד א"כ גם כאן יאסור בדיעבד לר"מ ובע"ז דף ע"ו מוכח דווקא הואיל ואית לי' לר"מ דנטל"פ אסור אוסר ונראה לי דקושי' חדא מתורצת באידך באמת הקו' הש"ס מכאן ואילך לשתרי הואיל ומוקמית דווקא כר"מ דאוסר נטל"פ ת"ל דקנסו שוגג וע"כ דכאן לא מקרי כמבטל איסור ופריך א"כ מכאן ואילך לישתרי ומשני משום גזירה ובאמת בדרבנן יש לומר דשרי אבל הר"ן והריטב"א ס"ל דר"א דתבר פינכא באיסור דרבנן ע"כ פליג על הסוגיא ההוא וס"ל דנטל"פ חשיב כמבטל איסור ולכך אפילו באיסור דרבנן אסור לבטל ושוב א"צ לומר גזירה אטו ב"י כן י"ל.