מהרם שיק יורה דעה· רבי משה שיק
תשובה כח
מעשה בשוחט ששחט מסוכנת ואמר שלא פירכסה ואשה אחת הכחישה אותו ואמרה שפירכסה מאי דינה הנה הרמב"ם בפ"ד ממ"א פסק בשחט בלילה ואינו יודע אם פירכסה הוי ספק נבלה וראי' שלו מן המשנה וטעמו אע"ג דעד השתא היתה בחזקת כשירה ובריאה מיהו השתא שנולד בה חולי מסוכנת שהיא קרובה למות ואינה יכולה לעמוד ומקצתן שיש להם חולי זה מתים ע"י משמוש השחיטה קודם גמר השחיטה ומקצתן אינם מתים אלא ע"י השחיטה ואיכ' פלגא מסוכנת דשחיטה מועלת להם אם הם במעמד זה ופלגא אין השחיט' מועלת להם כשהם במעמד מסוכנת כזו להתירם ואדרב' גורמת להם קירוב מיתה קודם גמר השחיטה ולכך הוי ספק השקול כן נראה להסביר מדברי התבו"ש והפמג"ד בסי' י"ז ולא מקרי ספק בשחיטה ולאוקמה בחזקת אינה זבוחה דהרי מעשה הזביחה בוודאי נעשה כהוגן ואין לנו ספק על השחיטה כי אם על הבהמה והעוף אם הי' אז במעמד שאפשר לה שתועיל לה השחיטה ולכך שפיר פסק דהוי ספק נבלה:
אלא דמרן הגאון זצ"ל בחת"ס חיו"ד סי' כ' הקשה דנוקי אחזקת חי ורצה לומר לפי הנ"ל כיון דהספק הוא על הבהמה נוקי הבהמה על חזקתה כשם שהיתה באופן שמועיל בה שחיטה גם עד עתה היתה נשארת על מעמד ההוא ולא יצאה נשמתה אלא ע"י שחיט' ואע"ג דאיתרע החזקה הואיל ונעש' מסוכנת מ"מ הרי בפ"ה דטהרו' מ"ז הובא בר"ש התוספת' דגם במסוכן אמרינן דהשתא הוא דמת ואין לחלק בין אדם לבהמה דזיל בתר טעמא משום חזקה ה"נ חזקה וכן מוכח ברא"ש בפ' בהמה המקשה אות ה' דכ' דבן תשעה מת דמטהר ר"מ לפי' רש"י צריכין לידע אימתי מת ולכאור' הא קי"ל כרבנן דכל הטומאות כשעת מציאתן ולדעת הטו"ז בסי' שצ"ז אמרינן כן בעלמא מדהשתא מת מעיקר' נמי מת מיהו זה לא קשה דהרא"ש קאי לר"מ דאוקי בחזקת חי בנגע באחד בלילה ואין חילוק בין בהמה לאדם ושפיר קשיא לי' למרן זצ"ל:
וע"ז שפיר תי' מרן זצ"ל דהא באמת איכא כאן חזקת אינו זבוח שלא נודע אם יצאה מחזקתה אלא משום דנעש' בה מעשה שאפשר לו להוציאה מחזקתה אע"ג שאנו מסופקים אם הי' באופן המועיל אפי"ה איתרע חזקתה נגד זה גם חזקת חי איתרע שהרי מסוכנת לפנינו ונולד בה דבר שלפעמים ממיתה קודם גמר השחיט' ולכך אוקי חזקה רעועה נגד חזקה רעוע' וא"ש דחשיב לי' ספק ולכאור' קשה דהרי בנדה דף ב' ע"ב פריך אדרב' נימ' העמד מקוה על חזקת' ופירש הר"ן בחידושיו אע"ג דחזקת טומא' איכ' כאן מ"מ כיון דחזקת מקוה בא לסלק החזקת טומא' אזלינן בתר מקוה וא"כ ה"ה כאן ניזול בתר חזקת חי ונרא' דהכא שאני שנולד הספק בשעת שחיט' וע"י נדנוד השחיט' ולא יצאה שעה אחת להיתר והי' ראוי לדמות לעיקר דקי"ל בסי' כ"ד הואיל ואתעביד בשעת שחיט' הוי ספק בשחיט' וה"נ כן אלא משום דאיכ' גם חזקת חי נגד חזקת אינו זבוח ולכך הוי ספק שקול ודבר גדול דיבר:
ועכ"פ כיון דספק הוא בוודאי ע"א נאמן לאסור שהית' מהנך שלא פירכסה ולא אמר נגד חזקה וע"א נאמן בכה"ג לכ"ע לאסור ולכאור' אפילו הוי נגד חזקה ג"כ נאמן הואיל ונתן בידו כדאמרינן בגיטין דף נ"ד ע"ב בטהרות שעשיתי עמך נטמאו לרבא אפילו לאחר שהוציאו מידו אלא שיש לחלק דהתם אמר שנעש' בו פסול בשעה שהי' עליו שומר או פועל אבל כאן אומר על לאח"ז מיהו זה אינו דגם כאן אומר על הזמן ששחט שכבר הי' בשעת שחיט' מת ושחיטתו הי' כמאן דליתא אלא שאומר שזה נודע לו עתה שאז הי' מת והבעלים האמינו אותו על שעת שחיט' שאם יאמר שלא הי' שחיטתו כראוי' יהא נאמן וה"נ כן ונפ"מ אם הע"א נאמן רק מטעם דע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסור' א"כ אם הבעלים או ע"א מכחישו אמרינן אוקי חד להדי חד והוי כאלו אין כאן עדות כדאית' ביו"ד סי' ל"ט סעי' י"ו וא"כ בנידון שלנו דבלא אמירה הוי ספק ה"נ הוי ספק נבלה אבל אם נימא דנאמן מטעם שבידו והוא מטעם שהאמינו אותו הבעלים אפילו אם הכחישו אותו בעלים אפי"ה נאמן וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ס"קג:
מיהו לפי מה שהקש' הש"ך שם בס"קג למה נאמן והפנ"י בגיטין דף נ"ד הסביר מטעם שהאמינו אותו נ"ל לפי מאי שהאריך והעל' הש"ך בחו"מ סי' ע"א ס"קב דסתם נאמנות מועיל רק נגד עצמו ולא נגד ע"א א"כ אם ע"א מכחישו לא האמינו והוי שוב חד כנגד חד ואמרינן אוקי חד להדי חד והוי דינו כמעיקר' ולזה נראה שכיוון הרמ"א שם בסי' קכ"ז במ"ש ואם אין הבעלים שם מהני והש"ך בס"קיג תמה הא אינו נאמן כלל ומ"ש בנקוה"כ שאם מתו הבעלים הוא נאמן זהו תימה הא הטור וש"ע ס"ל כדעת רש"י ותוס' דדווקא שתיקה בעינן אלא נראה דקאי על רישא דהי' בידו ומטעם נאמנות ומ"מ נגד ע"א אינו נאמן וכדברי הש"ך בחו"מ סי' ע"א הנ"ל:
מיהו בנידון שלנו אין הדבר מוכרח אם הוא חשוב כמו הי' בידו דהש"ך בסי' קכ"ז ס"קא כ' דלהמחבר ס"ל בעי' מגו דבידו לעשות וכבר הקשו על הש"ך ועיין בחכ"צ סי' ע"ט ובדגו"מ ובס' אור הגנוז ובס' קדושת ישראל בגיטין שהקשו הא גם ביין מבושל מושכחת לה שעירב עמו יי"נ ולכך נראה דדעת הש"ך אם הטעם משום בעלים נאמן אפילו לא הי' בידו לאסור באותו דבר עצמו אלא בדבר אחר שווי' כבעלים ונאמן לאסור בכל ענין אבל אם הטעם הואיל ובידו לעשות הו"ל כאלו המנוהו לכך ודווקא במה שיוכל לעשו' המנוהו ולא על דבר אחר כשם דאמרינן בנאמנות בחו"מ סי' ע"א דדווקא למאי דהמנוהו בפירוש.
מהני ה"נ כאן ולכך אע"ג דבידו לערב יי"נ לא הוי נאמנות על נסך לומר שנתנסך קודם שבא לידו כן נראה לפי ענ"ד כוונת הש"ך:
ולפי"ז גם כאן אפשר דלא האמינו לענין פירכוס ורק לענין שהי' חלדה וכו' ואינך פסולי שחיטה המנוהו ולפי"ז גם אם האשה הזאת המכחשת את השוחט הוא הבעל דבר עצמו הוי כחד לגבי חד והוי רק ספק נבלה ואם הבעל דבר שותק שוב אי נימא דאחר נאמן להכחיש את השוחט לכאור' תליא בב' דיעות שכתב רמ"א שם ס"א הנ"ל מיהו נראה דבנידון שלנו אין נפ"מ דטעם הפלוגת' נראה דס"ל לדעה הראשונ' דשתיקה חשיב כרגלים לדבר והרגלים לדבר מסלק החזקה וכאלו לא הי' כאן חזקה וכמו שביארתי בחי' לסוגיא ההוא דלכך לר"ת בכה"ג היכא דשתיק ע"א נאמן דהוי כאלו אין כאן חזקה דהרגלים לדבר מסלק להחזקה ובמקום שאין חזקה ע"א נאמן ואז אם בא אחד והכחישו לומר שלא נתנסך לא מהני דאע"ג דנימא אוקי חד להדי חד מ"מ כיון דשתיקה דבעל משוה.
כאלו אין כאן חזקה והוי חד נגד חד והוי ספק השקול ולכך אמרינן בטהרות פ"ה דע"א אומר נטמא וא' אומר לא נטמא הוי ספק:
אבל לדעת הרשב"א והרמב"ן וסייעתם דלא ס"ל דשתיקה הוי כרגלים לדבר וא"כ עדיין נשאר להיין חזקת כשרות ונהי דכל זמן שלא בא ע"א להעיד כנגדו ע"א שאומר נתנסך נאמן גם נגד חזקה אבל אם ע"א מכחישו והוי חד נגד חד שוב אוקי היין על חזקתו ואינו נאסר וזה כוונת הרמ"א בשם הרשב"א די"א דע"א בהכחש' לאו כלום הוא היינו דעד הנכחש לאו כלום הוא משום דחברו מכחישו ואוקי אחזק' ומיושב קושית הש"ך שם בסי' קכ"ז ס"קיד:
וא"כ בנידון שלנו אי נימא דחשבינן לשוחט כהמנוהו וכבעלי' אפילו הבעלים מכחישים נשאר וודאי נבלה ונאמן השוחט ולפי מה שצדדתי אני דלא חשוב השוחט כהמנוהו לענין פירכוס א"כ בין שהכחישהו בעלים ולעולם בהכחישו ע"א נשאר ספק נבלה כאלו אין כאן עד כלל וכיון דגם בלא שתיקת הבעלים אין כאן חזקה אין נפ"מ אם שתקו הבעלים ולעולם הוי ספק מיהו י"ל אם הכחישו אשה כמו בנידון שלנו לכ"ע השוחט נאמן והוי וודאי נבלה דהרי באהע"ז סי' י"ז סעי' ל"ח פסק בעד פסול נגד עד כשר הפסול או האשה כמאן דליתא וכ"כ בס' יריעו' שלמה בחלק בית יד שלו הלכה א' וכן במתניתן סוף פ"ה דטהרות ובכריתות פרק אמרו לו תנן אשה אומרת וכו' ואשה אומרת וכו' משמע אשה נגד ע"א כשר כמאן דליתא וע"א נאמן ולפי"ז בנידון שלנו או דהוי וודאי נבלה או עכ"פ ספק נבלה וכדלעיל:
אמנם לפי מה שצדדתי לעיל לומר דהכא לא חשוב המנוהו י"ל אם הבעלים מכחישין אותו עדיף מהכחישו אחר דאם הכחישו אחר הוי רק חד נגד חד והוי כדמעיקר' אבל בעלים נאמנים על שלהם להתיר וא"כ אם בנידון שלנו אם הוא האשה הוא הבעל דבר נאמנת להתיר אמנם זה דווקא לדעת הטו"ז ביו"ד סי' קכ"ז ס"קו דס"ל בעלים נאמנים להתיר אפילו היכא דאינו בידו וכן הביאו בשם הרמב"ן והתוס' רי"ד אבל הש"ך שם ס"ק כ"ח כ' דווקא היכא דבידו הוא נאמן להתיר.
והש"ש שמעתתא ז' פ"ו הקשה על הטו"ז מפ' האשה רבה דאמרי' גם בטבל בבעלים משום דבידו מוכח דגם בעלים בעי' בידו ובחי' לסוגי' שם ישבתי:
עכ"פ היוצא מהנ"ל דיש בעלמ' ו' חילוקי דינים בהכחש' אם הבעלי' המנוהו לע"א והבעלים מכחישים הע"א נאמן והוי כוודאי ואם לא האמינו לו הבעלים ומכחישים העד הוי חלק ב' ותליא בפלוגת' לטו"ז בעלים נאמנים כוודאי אפילו אינו בידו ולש"ך דווקא אם הוא בידו ואם אחר מכחיש ע"א נגד ע"א הוי חילוק ג' ואוקי חד לבהדי חד אם באו כאחד והוי ספק כמעיקר' ואפילו האמינו לע"א הראשון אם יש חזקה להתיר מותר ואם לא אסור ואם הבעלים שתקו באופן דהוי שתיקה הוי חילוק ד' דאפילו הי' לו חזקת היתר תליא בפלוגת' ולדעה הראשונ' ברמ"א ע"י השתיקה אזדא חזקת היתר ושוב הוי ספק ולרשב"א לא אזדא חזקה וכל זה אם באו בב"א אבל בזה אח"ז חילוק ה' יש דלדעת רוב הפוסקים הראשון הוי כתרי ונאמן וכל זה אם שניהם עדים כשרים אבל אם אחד פסול הוי חילוק ו' דפסול נגד כשר כמאן דליתא ונאמן הכשר כוודאי הארכתי בחילוקים הואיל ולא נתבאר דין זה יפה בפוסקים כן נראה לפי ענ"ד: