מהרם שיק חושן משפט· רבי משה שיק
תשובה סב
בעזה"י יום' ג' כ"ה חשון שנת תרכ"ו לפ"ק פה ק"ק, חוסט יע"א:
להשיב לשואלי דבר אשר אתי בהבנת דברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות תפילין שכ' דלילה לאו זמן תפילין מן הכתוב דושמרת את החקה כו' מימים ימימה ושבת לאו זמן תפילין מקרא דוהי' לאות על ידך כו' דהוא נגד הש"ס במנחות דף ל"ו עיי"ש יעוין בש"א סי' מ"א שכ' דההמב"ם פסק כר"י הגלילי וגם ריה"ג סמך דממעט שבת מימים על קרא דוהי' לאות על ידך וכמ"ש התוס' בעירובין דף צ"ו. וסובר הרמב"ם דבין שבת ויו"ט ובין בלילה אסור להניח תפילין ומהא דלא הביא דלשמרן מותר מוכח דלא פסק בזה כר' אלעזר דלשמרן מותר והטעם מבואר בש"א שם אמאי לא פסק הרמב"ם כוותי' דר"א אלא ס"ל להרמב"ם דאף לסומכן אסור להניחן ורק אם היו עליו מכבר אין איסור מה"ת ואין חייב לחולצן מיד בלילה להלכה ואין מורין כן להתיר להניחן עליו אלא לשומרן ובשבת חייב לחולצן מדרבנן עיי"ש. אמנם המבי"ט בס' קרית ספר שם ס"ל דגם הרמב"ם סובר דלילה זמן תפילין מה"ת כדע"ק ומה שהביא מקרא דמימים ימימה הוא רק אסמכתא בעלמא עיי"ש שדחק בזה. והנה לכאורה אמרתי להביא ראי' לדעת' קרית ספר דלפי הפשטות ולפי דברי הש"א דברי הרמב"ם סותרין זה את זה דבפ"א מהלכות קידוש החודש הלכה ז"י כ' ומ"ע מה"ת על הב"ד שיחשבו וידעו כו' וישלחו ויודיעו כו' ונאמר ושמרת את החקה הזאת למועדה והיינו ע"כ כמצה בחקת הפסח הכתוב מדבר. וא"כ איך פסק כאן כריה"ג דבחקת תפילין הכתוב מדבר. ואלא ע"כ כקחיתו ספר דרק לאסמכתא בעלמא מייתו לה הרמב"ם לקרא זה בהלכות תפילין. אך כבר כתבתי שזה דוחק לומר כן בכוונת הרמב"ם:
והנראה לישב דעת הרמב"ם לדעת הש"א הנ"ל דהנה באמת בפ' זו דקדש מתחילה צוה על ענין פסח ועל מצה וחמץ ואח"ז צוה על מצות תפילין בקרא דוהי' לאות על ידך כו' והכוונה דהיינו דמצות הפסח וכל השייך לו יהי' לאות ולזכרון לך ע"י התפילין וא"כ הציווי מתפילין היא כדי להזכיר יציאת מצרים ועניני פסח ואח"ז אמר הכתוב ושמרת את החקה כו' ולפי"ז דאם נאמר דושמרת קאי רק על תפילין א"כ קאי על מקרא שלפניו. אבל אי קאי על חקת הפסח א"כ קאי על שלפני פניו ולפ"ז לכאורה קשה הא אמרי' בר"ה דף ט' ע"ב דר' יהודא סובר דמקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו וא"כ לדידי' קאי על חקת תפילין והיינו כריה"ג וקשה איך ס"ל לר"י בש"ס שבת דף צ"ו ע"ב דשבת זמן תפילין וצ"ל או כמ"ש התוס' בב"מ דף צ"ה ע"א ד"ה אתמר דזאת הפלוגתא לאו כללא הוא לכל המקרא או כמ"ש התוס' בר"ה דף ט' ע"ב ד"ה מקרא דבאמת ר"י סובר מקרא נדרש לפני פניו אלא דשם בר"ה שאני דאיכא ריבוי ומיעוט ודרש לפי המסתבר עיי"ש בתי' א'. ואע"ג דלר' יהודא כאן מקרא נדרש רק אלפני פניו ולא אלפניו מצינו כי"ב בזבחים דף כ"ד ע"ב פלוגתא דר"ש ות"ק ועיי"ש בתוס' (ועיין מה שאכתוב עוד בסמוך) ועפ"י האמור נראה לישב דהרמב"ם פסק כריה"ג אלא דס"ל דלריה"ג אפשר דסובר כמ"ד מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולכך סובר דקאי רק על חקת תפילין אבל הרמב"ם דפסק כמ"ד ב"מ דף צ"ה דמקרא נדרש אלפניו ואלפני פניו ולכך סובר דהאי ושמרת קאי אתפילין שהוא לפניו וגם על פסח שהוא. לפני פניו ושפיר מביא מקרא זה גם בה' קידוש החודש לענין מועדות:
ועפי"ז נראה לישב הקושיא שהקשה השאג"א דלמה לא הביא הרמב"ם דינו של ר"א דלשומרן מותר להניח תפילין בין בלילה ובין בשבת. ולהנ"ל י"ל דהנה אם דרשינין כריה"ג דקאי רק על תפילין קשה להבין לשון למועדה איזה מועד נקבע לתפילין אם קאי על יום עדיין לא נאמר. ורק לאחריו כתוב מימים ימימה ומאי ענין למועדה דבשלומא אי קאי על תרווייהו כמ"ש לדעת הרמב"ם א"ש טובא דבתחילה אמר קרא שתשמור חקות תפילין ופסח למועדה דהיינו שיהא הפסח בזמנו ובעתו שיחשבו וופרסמו הב"ד איזה יום וגם תשמור חקות הפסח' ע"י חקות תפילין שבאו לזכרון יציאת מצרים ותשמור חקות תפילין מימים ימימה בכל יום למעוטי לילות ולמעוטי שבתות וימים טובים. שהן גופן אות על יציאת מצרים וחקות הפסח אבל אי קאי רק. על תפילין מאי ענין למועדה שאמר הכתוב וצ"ל דלמועדה אין. הפי' בזמנה אלא לתכליתה היינו שתקבע בנו האמונה הזאת של יציאת מצרים ושיש לו ית"ש כח ויכולת ולכך אמר והי' לאות כו' ולזכרון כו' ולכאורה לפי זה. זה למותר בקרא הזה. וע"כ הפי' בקרא כמו שאמר ר"א דלשומרן מותר. והיינו דקאמר למועדה דלתכליתה ולכוונתה תשמור אותה רק מימים ימימה ולא לילות ולא שבתות וימים טובים אבל שלא לתכליתה וכוונתה אתה רשאי להניחם אפילו בלילות ואפילו בשבת ויו"ט ומבואר ההיתר בקרא:
וכל זה למאן דדרש הך ושמרת רק על חקות תפילין אבל הרמב"ם דפסק דקאי על תרווייהו וכנ"ל דרישא דקרא. דלמועדה לא קאי על תפילין וא"כ אינו מבואר בקרא דלשומרן. מותר והתורה סתמא אמרה מימים ימימה לאסור לילות ושבת. ויו"ט וכיון דסתמא נאמר אית לן למימר דגם לשומרן אסור כן. נראה לי לישב דעת הרמב"ם עפ"י הבנת השאג"א בהרמב"ם. והשתא דאתינא להכי איכ"ל דלא כהשאג"א דהרמב"ם למד שבת ויו"ט ג"כ מהאי קרא'. אלא כיון דלהרמב"ם הקרא קאי גם על פסח לשומרה במועדה בזמנו הראוי לו איכ"ל גם מימים הוא. לשון שנה ואינו מיותר רק ימימה למעט לילות ולכך הוצרך לשבת, ויו"ט מקרא דוהי' לאות כיון דמימים ימימה אין למעט שבת ויו"ט. וכנ"ל ולפי"ז יצא לנו דין א' דגם להרמב"ם אין איסור להניח תפילין בשבת ויו"ט אלא שא"צ. כן הי' נ"ל לולא דברי השאג"א:
ונחזור לדברינו הראשונים דלדעת השאג"א ברמב"ם אפילו לשומרם אסור להניחם עיי"ש ולפי ענ"ד הדבר מצד עצמו קשה כיון דהקרא ושמרת מיירי במצות הנחת תפילין והיינו לשמה ורק מדיוקא דמימים ימימה ילפינין איסורא בלילה לא נוכל לדייק לאיסורא אלא דומיא דמצוותו ויש לנו לומר אופן שישנו בקום ועשה בהנחת תפילין ביום באופן זה הוא בבל יניח בלילה ושבת ויו"ט וכעין שדרשו חכז"ל בפסחים דף מ"א ע"ב לפטור באכילת פסח ביום חי או נא ומבושל עיי"ש ה"נ יש לן לומר היקש הזה. וכיון שאם מניח אותם ביום שלא לשם מצוה אלא לשומרן אינו מקיים מצות הנחת תפילין ה"נ אינו עובר במניחן בלילה או בשבת שלא לשם מצוה אלא לשומרן ומנ"ל למיסר במניחן אז רק לשומרן:
מיהו השאג"א יישב זאת הקושיא דכ' מכח יתורא דדיוקא דעל שלא לשומרן דהיינו לשם מצוה דאסור להניחן בשבת ויו"ט לא הי' צריך לכתוב ושמרת דתיפוק לי' מכח בל תוסיף כיון. דכבר ידעונן מלך לאות דא"צ וכן איכ"ל על לילה דלכתוב גבי והי' לך לאות כו' מימים ימימה וממילא ידעינן איסורא מכח בל תוסף ושמרת ללאו למה לי ואלא ע"כ דבא ללמד דאפילו לשומרן אסור ואני כבר כתבתי בחי' באחד מהקונטרסום לחי' עירובין דף צ"ו דלפי ענ"ד למ"ד נשים סומכות רשות. ואיכא מצוה בדבר גם בנשים אלא שאינם מצווים ועושים אע"ג דכתיב מיעוטא בני ישראל ודרשינן ולא בנות ישראל ה"נ אי הוי כתיב רק לך לאות פרט לשבת או מימים ימימה למעט לילה לא הי' מוכרח רק דלילה אינו מצוה. אבל שיהא איסור בל תוסיף לא שמענו וכ"ש בשבת ויו"ט דלא ממעטי' רק מלך לאות מוכח רק דאינו מצוה ועושה וא"כ אין כאן איסור בל תוסיף ואצטרך ושמרת לאסור להניחן לשם מצוה אבל אכתי לא שמענו דאפילו לשומרן יהי' אסור וא"כ אדרבה מסברא ומהיקש הנ"ל נשמע דדווקא לשם מצוה אסור וכעת מצאתי סברא זו גם במחהש"ק בסי' ש"ח סקי"א אלא שלא העיר דתליא בפלוגתא דנ"ס רשות:
ועפי"ז יש לישב דברי הרמב"ם שלא הביא דברי ר"א דלשומרן מותר דאיכ"ל דווקא ריה"ג לשיטתי' לפי מקצת גירסאות בר"ה דף ל"ב ובעירובין דף צ"ו ואפילו אי גרסי' ר"י סתם מ"מ אפשר דגם ריה"ג ס"ל כן דנשים אסורים לסמוך ואיכא בל תוסיף וא"כ ה"נ כאן והו"א דקרא דושמרת ע"כ אתיא לאסור אף לשומרן וכמ"ש השאג"א ולזה שפיר איצטרך ר"א לאשמעי' דאינו מוכרח דאיכ"ל דושמרת בא לעשה ולעבור עליו בלאו ועשה אבל להרמב"ם דפוסק בעלמא כר"ש דנשים ס"ר א"כ לולא דכתיב ושמרת הוי רק כאינו מצווה ועושה ובעינין ושמרת לאיסורא וא"כ פשיטא דווקא לשם מצוה איכא איסורא אבל שלא לשם מצוה לדידן דקי"ל מצוות צ"כ וכ"ש במניחן רק לשומרן לכ"ע אין איסור מה"ת במניחן בשבת ויו"ט לשומרן והה"ד אם מניחן בלילה לשומרן כן נראה לפי ענ"ד נכון:
ובזה מיושב קושית השאג"א שהקשה לשיטת הרמב"ם דלפי סברתו למה פסק בהמוצא תפילין דמכניסן זוג זוג כו' כיון דאיכא איסורא וכ"ש לפרש"י בעירובין דף, צ"ו ע"ב דע"י האיסור נעשה כמשא עיי"ש ולהנ"ל א"ש. ואדרבה י"ל עוד הרבה יותר בפשיטות כיון דכבר הביא הרמב"ם דין דמכניסין זוג זוג דמשם מוכח דלשומרן מותר לא הי' צריך להביא עוד דינו של ר' אלעזר. ור' אלעזר הוא דאצטרך לאשמעינן דדלמא באמת מתני' דעירובין דף צ"ו דלא כריה"ג משא"כ הרמב"ם לשיטתי' שכבר הביא זה בהלכות שבת בפי"ט שוב לא הוצרך להביא כאן עוד הפעם וא"ש תירץ שלי הנ"ל יותר מרווח. ועכ"פ לפי הנ"ל מבואר דין שני דלשומרן מותר להניחן בין בשבת ויו"ט ובין בלילה אפילו להרמב"ם:
והנה המג"א בסי' כ"ט כ' דגם לדעת הזוהר מותר להניח לשומרן עיי"ש ולכאורה דבריו שם סותרין לדבריו שכ' בסי' ש"ח סקי"א. ובלא"ה תמה הדגול מרבבה בסי' ש"ח על דברי המג"א שלמד שאסור בשבת ק"ו מחוה"מ הא בשבת גופי' הדין כן מפורש. ויש לישב דהנה לכאורה יש להוכיח דלדעת הב"י אליבא דהזוהר דאפילו שלא לשם מצוה אוסר דאם לא כן אמאי טרח הב"י בסי' ל"א איך לעשות לדינא בפלוגתת הפוסקים לענין הנחת תפילין בחוה"מ הא אפשר להניחם בחוה"מ ולהתנות אם צריך תפילין יהי' לשמה ואם א"צ תפילין יהי' רק כקמיע בעלמא. וכ"כ באמת הפמ"ג בסי' ל"א שיעשה כן להתנות ומדלא ס"ל להב"י תקנה זאת משמע דס"ל אפילו מניחן שלא לשם מצוה נראה כמזלזל וא"כ א"ש ונכונים דברי המג"א בסי' ש"ח דלכך מביא ראי' מחוה"מ וקושיא חדא מתורצת באידך דמשבת אין ראי' דאיכ"ל אם מניח שלא לשם מצוה אין איסור לכך מביא מחוה"מ ומהכרעת הב"י כהזוהר ולא מצא תקנה לצאת לכל הדיעות ולפי"ז יש לישב ג"כ הסתירה דבסי' ש"ח קאי על הב"י ומדבריו הוכיח דאפילו לשומרן אסור ובסי' כ"ט נהי דמשמע דגם שם קאי להב"י מ"מ אינו מוכרח ואיכ"ל דכ' כן לסברא דנפשי' אליבא דהזוהר וא"ש:
אמנם יותר נראה לישב סתירת דברי המג"א ולומר דוודאי גם בסי' ש"ח סובר כמ"ש בסי' כ"ט אלא דשם אסיק המג"א אדעתי' דמסוגיא דמנחות לכאורה קשה. דבמנחות דף ל"ו ע"ב מוכח ע"כ דאסור להיות תפילין בראשו בשבת כדמשני דרבה בר אבוה דאמר ספק חשיכה אינו חולץ אבל וודאי חשיכה חולץ היינו בשבת אע"ג דסבר לילה זמן תפילין וע"כ או משום איסור דאורייתא מקרא דלך לאות או מאיסור שבות וא"כ לא הי' המג"א צריך להביא ראי' מדברי התוס' והזוהר אלא הוי מצי לאקשויי בפשיטות מסוגיא ערוכה וצ"ע לכאורה. אמנם נראה לישב עפ"י מ"ש לעיל דמלך לאות כו' דאי אמרי' נ"ס רשות ה"נ איכ"ל דאע"ג דמיעט קרא היינו דאינו מצוה ועושה אבל מ"מ מצוה איכא. אבל למ"ד דנשים אסורין לסמוך ה"נ הוי אסור ואיכא חשש בל תוסיף וא"כ סוגיא דמנחות אליבי' דרבה בר אבוה אפשר דס"ל כמ"ד דנשים אסורין לסמוך אבל לדינא דקי"ל דנ"ס רשות שפיר כ' הב"י דין איסור להניחן:
ומטעם זה א"ש דגם התוס' במנחות דכ' דיש איסור שבות אין סתירה דהם קאי למ"ד נשים אסורין לסמוך ואז א"צ למשמש ויש חשש שבות שמא יצא. אבל למ"ד נשים פ"ר ואיכא מצוה ה"נ מצוה למשמש ואין חשש ודברי הב"י שרירין וקיימין. ורק דקשה מהזוהר והיינו ממנ"פ אי מניחן לשם מצוה קשה מהזוהר ואי שלא לשם מצוה א"כ אסור מכח שבות וע"ז הביא דגם מתוס' שבת משמע דאסור ומכח דסתמו משמע דלכ"ע ואפילו לרב ענני וע"כ מטעם הזוהר וע"ז כתב דגם ממעשים בכל יום מוכח כן דאי נימא דהוי כאינו מצווה ועושה אנו נמי נניח וקושיא זו פי' כן גם המחהש"ק וע"ז כתב דמתוס' מנחות ג"כ לכאורה ראי' כזוהר אלא שכ' דאיכ"ל בתוס' הטעם משום שבות ושוב סיים המג"א דממנ"פ דגם אם הטעם משום שבות מקרי כלי שמלאכתו לאיסור וקשים דברי הב"י. ולא ניחא לי' להמג"א לומר דכוונת התוס' בשבת ובמנחות למ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא מקרא דושמרת דעובר בלאו כריה"ג משא"כ לדידן דפסק הב"י והש"ע לעיל כמ"ד דלילה זמן תפילין דמדסתמו התוס' דבריהם משמע לי' דגם לאידך מ"ד דסובר לאו זמן תפילין מקרא דלך לאות קאי זהו הנראה לפי ענ"ד בכוונת המג"א וא"ש:
וישב קושית המג"א אפשר לומר דהב"י סובר דהסוגיא דמנחות היא למ"ד אין נשים ס"ר ואיכא חשש בל תוסיף אבל משום שבות דהוצאה לא גזרו דלעולם חייב למשמש אפילו אם מניחן שלא לשם מצוה דהרי אמרו ק"ו מציץ דאין בו אלא שם אחד כו' כאן דיש שמות הרבה כו' משמע דלאו משום המצוה הוא חיוב המשמוש אבל לדידן דקי"ל נ"ס רשות אין איסור בל תוסיף. ונהי דלהב"י אסור משום הזוהר. מ"מ שלא לשם מצוה מטעם הזוהר אין איסור ומטעם שבות כיון דחייב למשמש אין איסור בבית ובמנחות דמוכח דאיכא איסורא היינו למ"ד אין נשים ס"ר או לדעת הזוהר דהרי הסוגיא מיירי במניח לשם מצוה דאל"כ גם לריה"ג אין איסור כמו דאמר ר' אלעזר וא"ש. ועפ"י האמור מבואר דין שלישי דבלא לשם מצוה גם להזוהר מותר וא"כ יכולין בחוה"מ להתנות ויוצאין אליבא דכל הדיעות וכמ"ש הפרמ"ג המובא לעיל:
והנה אם אין איסור דרבנן להניח על עצמו או להניח תפילין כדי לשומרן בשבת ויו"ט כבר כתבתי למעלה דהמג"א בסי' ש"ח סקי"א הוכיח מדברי התוס' בשבת ובמנחות דיש בזה איסור שבות משום שמא יצא בהם ולכן אפילו בבית אסור אבל מדברי הש"ע משמע דאין בזה איסור דרבנן וכבר כתבתי דהש"ע על כרחך קאי לפי הצד הספק שכ' בב"י סי' כ"ט דגם אי ילפינין מלך לאות איכ"ל דיש איסור להניח תפילין בשבת ויו"ט יעויי"ש וא"כ איכ"ל דשם במנחות דף ל"ו דקאמר דרבה בר אבוה דסובר דוודאי חשיכה חולץ היינו מטעם איסור הנחת תפילין מקרא דלך לאות אבל לדידן דקי"ל דנשים סומכות רשות ס"ל להב"י דאין איסור ולעולם אין איסור שבות דלעולם חייב למשמש ולא חיישינין שמא יצא כמ"ש למעלה. איברא דקשיא על זה כמה קושיות כמו שהקשה בשעה"מ ובשאג"א א' דא"כ דאסור מה"ת גם בספק חשיכה יהי' אסור ואפילו קודם ספק חשיכה לשיטת רוב הפוסקים דתוספת שבת מה"ת וכיון דקיבל שבת מה"ת אסור לעשות מלאכה ויהי' צריך לחלוץ:
מיהו להרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ולדעת הר"ן ר"פ המביא אפילו בספק בין השמשות להרמב"ם מה"ת לקולא ותוספת שבת עולה בו וא"כ כיון דמה"ת מותר בו במלאכה א"כ ביהש"מ אין כאן אות. וא"כ ביהש"מ עדיין חייב מה"ת בתפילין ורק מדרבנן אסור במלאכה גם בהש"מ. ומדרבנן גם אז נקרא אות ושוב אסור מדרבנן להניח תפילין ולכך הואיל ואסור לעשות ספיקא דרבנן בידים לכך אסור להניח אז תפילין אבל אם כבר הם עליו אינו מחוייב לחלוץ דהוי ספיקא דרבנן ולקולא. ובזה מיושב מה דלא הביאו הפוסקים הדין דרבה בר אבוה (מלבד די"ל דזה ידעינין מכמה דוכתי דספיקא דרבנן להקל וגם ידעינין ממקום אחר דאין עושין ספיקא דרבנן בידים עיין בפוסקים האחרונים בכללי ספיקא) די"ל משום דלדידן דקי"ל דנס"ר אין נפקא מיני' בדינו של רבה בר אבוה דגם בשבת א"צ לחלוץ:
ובשאג"א הקשה עוד דאי בשבת אסור משום לך לאות א"כ לכ"ע למ"ד דשבת לאו זמן תפילין יש איסור להניחן וא"כ כיון דאסור להניחן הרי נעשה ע"י האיסור משא ויהי' חייב חטאת כמו שפרש"י בעירובין דף צ"ו ע"ב דאיסור בל תוסיף משוי עלי' כמשא וה"נ. ואמאי אמרינין בשבת דף ס' דלמ"ד שבת לאו זמן תפילין מ"מ אם יצא אינו חייב חטאת עיי"ש. ולפי ענ"ד לא קשה מידי דכבר כתבתי דלשלא לשם מצוה אין כאן איסור וע"כ לא אמרינין דהאיסור משוי עלי' כמשא אלא היכא דע"י האיסור מחוייב לפשוט ולהעביר מעליו אבל כאן אינו מחוייב לחלצן לגמרי אלא לקיימן שלא לשם מצוה ואז ממילא לא יהי' איסור וכיון דמכח האיסור אין חיוב עליו להפשיטו לא משוי עליו כמשא ולכך אינו חייב חטאת וא"ש וגם בציצית כתבתי סברא זאת לישב קושית השאג"א דאינו מחוייב לפשוט הבגד מעצמו אלא דהחיוב עליו לעשות בו ציצית:
עוד הקשו מסנהדרין דף ס"ח דכעס ר"א ואמר שמניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות וא"כ אי נימא כהב"י בחד תירוץ דיש איסור מה"ת מקרא דלך לאות כו' ועפ"י מ"ש למעלה יש לישב דאיכא למימר דר"א סובר דנשים סומכות רשות. מיהו י"ל עוד דר"א דחלה ולפי הנראה שם הי' חולה שיש בו סכנה וא"כ הותרה או נדחה שבת אצלו והוי אצלו כיום החול. ואצלו איכ"ל שפיר דמותר להניח תפילין ולא ממעטינין מלך לאות. ולכך אינו אסור מה"ת אלא משום שבות שמא יצא בה. (ובפרט לר"א לשיטתי' דס"ל מכשירין נמי מותרין וכ' המג"ש ר"פ ר"א דמילה דס"ל שבת הותרה והרמב"ם פ"ב משבת דימה חולה למצוה. ובזה מיושב קושית התוס' שם ד"ה האיך כו' וכ"ש לר"א דאית לי' כו':
איברא דזה איכ"ל למ"ד דיש איסור שבות אבל לפי מ"ש למעלה לדעת הב"י והש"ע אין איסור שבות דלעולם חייב הוא למשמש וכ"ש אם נימא סברא דהשתא דגבי חולה שיש בו סכנה לא מקרי שבת אות וממילא איכא מצוה בהנחה ומחוייב למשמש לכ"ע ואין חשש:
הגה"ה שמא יצא* ואין אלא איסור *ואין לומר לפי מ"ש השאג"א בסי' דרבנן להניח תפילין לחולה ל"ט דמשמוש הוא מדרבנן שלא יבוא הואיל ואצל בריא אסור לידי קלות הראש ותיקנו חכז"ל כדי שלא להניח תפילין משום לך יסיח דעתו כלל ולכך צריך למשמש לאות בוודאי מדרבנן אסור וא"כ אפשר בחולה שאין חשש קלות אצל חולה משום שמא ראש אין איסור היסח הדעת וא"צ ילמדו ממנו הבריאים כמו משמוש. זה אינו נראה מלבד דמסתמא שתקנו חכז"ל בכל כיוצא לא חלקו ולא פליג חכז"ל בתקנתם אלא בזה. והיינו שבות דקאמר אפילו נחלק הרי בחולה לא שייך ר"א: שמא ישכח ויצא בהן לרשות הרבים:
ובפירוש היה מיושב אלא משום לא פלוג אם אינו חולה עוד קושיא ואם אצל אינו חולה אין איסור משום שהקשו לדעת הרמב"ם חיוב משמוש וא"כ בחולה ממנ"פ מותר דסובר דאפילו לרב דאסור אלא נראה באמת איסור שבות הזה בחצר היינו באינה מעורבת אינו משום שמא יצא בהן לרה"ר ע"כ אבל בבית שרי ור"א בבית הגה"ה: הוי ולהנ"ל א"ש דאין שבות הזה אסור משום שמא יצא אלא שבות משום איסור תפילין בשבת וא"ש ומכל הדברים הנ"ל מבואר דין רביעי דנהי אם מניחן שלא לשם מצוה אין איסור להניחן בשבת ויו"ט מ"מ יש פלוגתא אי אסור מדרבנן משום שמא ישכח ויצא בהן בשבת. וביו"ט איכ"ל דשרי גם להאי דיעה ולא גזרו שמא יצא. וי"א דאפילו בשבת אין איסור אפילו מדרבנן דבתפילין לא גזרו שמא ישכח:
וכל הנ"ל לענין להניחם לכתחילה אבל אם כבר הם מונחים עליו מערב שבת אי יש איסור וצריך לחולצם וכן בלילה למ"ד לילה לאו זמן תפילין בכל הפוסקים משמע דאין חילוק בין מניחים לכתחילה או כבר הם עליו מבעוד יום אמנם הרמב"ם פסק דלילה לאו זמן תפילין ורק להניחם לכתחילה אבל אם הם עליו מבעו"י אין איסור מה"ת וא"כ י"ל דהה"ד בשבת ויו"ט למ"ד דיש איסור מה"ת ג"כ היינו רק להניחן לכתחילה אבל א"צ לחלצן ובוודאי לפי השיטות דיש איסור מדרבנן בשבת ויו"ט משום שמא יצא בהן לרה"ר אין לחלק בזה בין הנחה לכתחילה או אם הם כבר עליו:
וגוף סברת הרמב"ם קשה מ"ש הנחה לכתחילה דאסור ומאי טעמא אם הם עליו אין מחוייב לחלצן הרי למצוה זו יש לה משך זמן וכל זמן שהן עליו הוי כאלו מניחן מחדש וכעין דאיתא במכות דף כ"א בלבוש כלאים דחייב על כל שעה ושעה שיכול לפשוט אם התרו בו בכל שעה משום דהשהי' הוי כאלו עושה מחדש א"כ ה"נ נימא דמה שאינו חולצן יהי' כמו שעשה והניחן מחדש. וכיון דאסור להניחם מחדש ה"נ יהא אסור לקיימן עליו וכן ע"כ היו סוברים בני מערבא דמברכי לשמור חוקיו על הסילוק וע"כ דבכלל ושמרת גם הסילוק ואפילו נימא דבזה פליגו הת"ק ור"י וחכמים וס"ל להרמב"ם דכל אלו התנאים ס"ל לילה לאו זמן תפילין וא"כ ר"י וחכמים ע"כ לא ס"ל כבני מערבא אלא דהאיסור קאי רק על ההנחה מחדש ות"ק סובר דאין חילוק מ"מ כיון דללישנא בתרא פסקינין דלא כר' יעקב אלא כת"ק ודעת הגאונים לפסוק כלישנא בתרא ולמה פסק הרמב"ם כל"ק:
ונראה דהרמב"ם סובר בפלוגתא דר"א ור' יוחנן דלר"י דאמר דעובר בלאו דהשמר דעשה נמי לאו והקשו תוס' בעירובין דף צ"ו איך אמרינין שם דלרע"ק דהך ושמרת קאי על פסח אפי"ה הוי פסח רק עשה משום דהשמר דעשה עשה הא לר"י גם השמר דעשה הוי לאו ותי' דהיכא דקאי על מעשה גם ר"י מודה וא"כ אם ר"י סובר כבני מערבא דהפי' בקרא לשמור דהיינו שיסלק התפילין א"כ מנ"ל לומר דהוי לאו דלמא הפירוש רק שיסלק התפילין והוי עשה וממילא כ"ש שלא יניחם ומ"מ לא הוי אלא עשה וע"כ לר"י ס"ל דאין חיוב עליו לסלקם. וכר"י וחכמים ולכך פסק הרמב"ם כן וא"ש:
אמנם טעמא דהרמב"ם אליבא דר"י לא ידענא. ואפשר כיון דבמכילתא אמרינין דיליף תפילין ממזוזה דאסמכי' אצלו ואנן דרשינין סמוכין בכל התורה ממזוזה הוי לן למילוף דנוהג בין בלילה ובין בשבת ויו"ט. ולכך איצטרך מימים ימימה. והשתא דכתוב מימים ימימה אהני מימים ואהני גם הסמיכות למזוזה וק"ל:
ועוד יותר נכון לפי ענ"ד להסביר עפ"י דעת ר' יצחק ור' עזרי' במכילתא שאמרו שלא יתן אות בתוך אות שלא ידחה אות תפילין לאות שבת והיינו כעין טעם הזוהר המובא בב"י באו"ח סי' ל"א והיינו אם בא להניח לכתחילה אבל אם כבר מונחים עליו מבעו"י אדרבה הרי קי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה היכא דא"א לקיים שניהם אפילו אם המצוה שני' חמירא עיין רש"י בסוכה דף כ"ה ע"ב וא"כ אפילו הוי הנחת תפילין כעין זילותא לאות דשבת הדין כן דמצוה קודמת עדיף וממילא כיון שהדין הוא כן א"כ אין כאן זילותא וכיון דבשבת ויו"ט הדין כן אמרינין גם בלילה כן כיון דשניהם מימים ימימה נפקא ומחד קרא אתמעטו ואתקשו לאהדדי. ויש קצת טעם להסביר דבלילה דאיכא לחוש לשינה אין לו להכניס עצמו לספק חשש שינה וכדאמרינין בעלמא בתנאה לא מיזדהר ואע"ג דאיכא חזקת שלא יישן מ"מ לכתחילה אין לנו לעשות מעשה שיהי' צריך לסמוך אחזקה וכעין אמרם אין מבטלין איסור לכתחילה אבל אם כבר הניחן מבעו"י סמכינין אחזקה כן נראה לפיענ"ד להסביר:
ויהי' איך שיהי' או מגזה"כ או מסברא עכ"פ לדעת הרמב"ם מבואר דין חמישי דאפילו למ"ד לילה ושבת לאו זמן תפילין מקרא דושמרת מ"מ לדעת ר"י ול"ק דר"נ דווקא להניחן לכתחילה אסור אבל אם היו כבר עליו אינו מחוייב לחלוץ אלא שאין מורין כן אלא בצריך לשומרן. ואפשר דבזה גופי' פליגו דמ"ד דמחויב לחלצן וכר' אלעזר ס"ל דגזה"כ הוא ור"י וסייעתי' ס"ל טעמא דקרא כדלעיל. או דפליגו אי דרשינין סמוכין ור"י ס"ל דדרשינין סמוכין בכל מקום וילפינין זה ממזוזה:
ולהרמב"ם דס"ל דרשאי להניחן עליו וא"צ לחולצן הקשה בס' כלי הרועים א"כ מאי פריך על רבה בר אבוה ממנ"פ מאי ס"ל דדלמא לעולם ס"ל לילה לאו זמן תפילין אלא ס"ל כר"י דאם מונחין עליו מבעו"י א"צ לחולצן ולכך מצלי בהו באורתא והה"ד דמה"ת הי' מותר בליל שבת להיות נשארים מונחים עליו אלא דכיון דלאו זמן תפילין הוא אין חיוב למשמש כמ"ש המג"א בסי' ש"ח סקי"א הנ"ל וא"כ יש לחוש שמא יצא בהן לרה"ר ולכך וודאי חשיכה צריך לחלוץ. עיי"ש. ולפי מ"ש למעלה יש לישב דכבר כתבתי למעלה דלפי הנראה הטעם דאם כבר מונחין עליו א"צ לחולצן הוא משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ואות תפילין דוחה לאות שבת בכה"ג וא"כ עדיין הן מונחין עליו לשם מצוה וצריך למשמש בהן ותו דלשון מצלי בהו באורתא משמע דהי' זה בקביעות בכדי שיהיו עליו בשעת ק"ש ותפילה דכל הקורא ק"ש בלי תפילין כאלו העיד עדות שקר והיינו אם לילה ושבת זמן תפילין וא"כ פריך שפיר:
ועוד יש לישב הרמב"ם לשיטתו דפסק בה' שבת דאפילו לרב דס"ל בפ' במה אשה דדווקא בחצר שאינה מעורבת אסור לצאת אבל בחצר המעורבת וכ"ש בבית שרי אפילו לרב לא גזר דלמא יצא בהן לרה"ר. והקשה שאג"א והשער המלך דא"כ עמדה הקושיא לפי תי' הש"ס דסובר למעט מלך לאות אכתי אמאי חלק ועכצ"ל דלפי שיטה זו מפרשינין כמו"ש הב"י בחד תי' בסי' כ"ט דגם מלך לאות ילפינין איסורא לשבת ויו"ט וכמו שכבר הבאתי למעלה וא"כ למסקנא אסור משום איסור דאורייתא וכל זה אי נימא דחליצה והנחה לכתחילה שווין אבל אי נימא דמקרא ממעטינין רק הנחה אבל חליצה א"צ רק משום שבות שמא יצא כקושית כלי הרועים הנ"ל קשה הא בבית לכ"ע לא חיישינין שמא יצא. ואלא ע"כ דמה"ת אסור ואין חילוק בין חולץ ובין מניח בתחילה וא"כ פריך שפיר ממנ"פ:
וכבר אמרנו למעלה דלדעת הש"ע בסי' ש"ח לפי מ"ש המג"א שם סקי"א בכוונתו מבואר דין ששי דאפילו איסור דרבנן ליכא אם היו עליו קודם שבת וא"צ לחלצן וכבר כתבתי למעלה דס"ל דוודאי רבה בר אבוה סובר כמ"ד אין נשים ס"ר והה"ד כאן לגמרי ממעטינין אבל לדינא דקי"ל נשים ס"ר ולכך אין איסור וכמ"ש לעיל. אלא דעל שיטה זו תיקשה הא דאמרינין בסנהדרין דף ס"ח דאמר ר"א להורקנוס בנו דמניח איסור סקילה ועוסק באיסור שבות לחלוץ מבואר דחליצת תפילין הוי איסור שבות וכבר כתבתי למעלה דלהרמב"ם י"ל כיון דלדידי' בה"ש מותר בעשיית מלאכה מה"ת דסד"או לקולא א"כ לא ממעטינין מלך לאות להניח ביה"ש תפילין. אמנם נראה דאפי' להפוסקים דס"ל סד"א מה"ת להחמיר. מ"מ נראה דאות לא שייך אלא על דבר ברור אבל אם הוא אסור מספק לא שייך לומר עליו שזה שאסור לעשות מספק יהי' אות וא"כ בביה"ש איכ"ל דאסור רק מדרבנן וכנ"ל:
ויותר נכון לתרץ עפ"י דברי התוי"ט שכ' הא דכתבו התוס' למ"ד לאו זמן תפילין אין איסור להניחם היינו דווקא למ"ד לאו זמן תפילין אבל למ"ד זמן תפילין אסור להניחם עיי"ש והסברא תמוה וגם הקשו עליו מסוגי' דמנחות דא"כ מאי פריך אי קסבר לילה זמן תפילין גם שבת זמן תפילין ומאי קושיא הא ע"מ צריך לחלצן מדרבנן עיי"ש מ"ש בשעה"מ. והנראה לפיענ"ד דהרי צריך טעם למה לא גזרו בתפילין גזירה שמא יעבירנו והפשוט הואיל ושכיח בכל יום לא גזרו שמא יעבירנו. אמנם לפי מאי דאמרינין בשבת דף ס"א דלא יצא בהן משום גזירה שמא יפסקו כו' ויעביר ד' אמות וא"כ מצד הטעם ההוא גם בבית יהי' אסור משום דלמא יפסק הקשר ויעבירם ד' אמות לילך למומחה לעשות לו הקשר. אך חשש זה לא שייך אלא למ"ד שבת זמן תפילין ויש מצוה בהנחתן אבל למ"ד שבת לאו זמן תפילין לא שייך חשש זה דדווקא היכא דבהיל וטריד טרדה דמצוה ורק אז חיישינן שמא יעבירנו וא"כ א"ש סברת התויו"ט: .
וא"כ שוב קשיא הסוגיא מאי פריך אי סובר לילה זמן תפילין גם שבת זמן תפילין ולמה צריך לחלוץ דלמא משום שמא יעבירנו ונראה כיון דהש"ס התם קאי דלעולם דס"ל כר' יעקב וחכמים ולדעת הרמב"ם גם הם ס"ל דלילה לאו זמן תפילין לענין הנחה וע"כ דהוי רק זמן תפילין לענין שא"צ לחולצן או דלכל הפחות מדרבנן מחלקין בין חליצה להנחה א"כ גם בשבת נימא דאסור להניח וכיון דאסור להניח שוב אינו טרוד להניחן ולא שייך גזירת שמא יעבירנו ולמה ס"ל וודאי חשיכה חולץ ליאסר רק להניח ולא יהי' חשש שמא יעבירנו ויהי' רשאי להשאיר אותן מונחין עליו ופריך שפיר וע"ז משני הש"ס דלעולם ס"ל כת"ק דאין לחלק בין חליצה להנחה ואפי"ה בלילה שרי משום דלילה זמן תפילין אבל שבת אסור מקרא דלך לאות. וכל זה למ"ד שבת לאו זמן תפילין אבל ר' אליעזר בסנהדרין שם איכ"ל דס"ל שבת זמן תפילין וכת"ק דאין חילוק בין חליצה להנחה ולכך שפיר אוסר להניח תפילין משום שבות דשמא יעבירנו וא"ש אבל לדידן לעולם י"ל דאפילו איסור דרבנן לית בי' כן נראה לפיענ"ד: דברי הה"ג החריף המפורסם מו"ה יעקב פראגיר נ"י האבדק"ק אדא והגליל יע"א לה"ה הרב המאוה"ג כו' מוהר"א נ"י.
מכתבו קבלתו ובו השיג על דברי שנדפסו בשמי בשו"ת מהר"מ שי"ק ממר חמי הגאון זצוקלה"ה והנני להשיב. הנה אנכי כתבתי דכוונת הפליתי בסי' ק"ב להקשות איך יהי' דשיל"מ כיון שאפשר שיוחמר האיסור כו' והשיג מעכ"ת וכ' דקושית הפליתי דעדיין י"ל ממנ"פ יתבטל אפי' אם יתברר שוודאי אסור. אם כי פשטות הדברים נראה כן. אבל לאחר העיון א"א לומר כן דהרי הצ"צ בסי' ס"ט הקשה באמת כן. ושפתיו ברור מיללו בתי' דסד"א' דזה הוי דשיל"מ כיון דאפילו אם יתברר אח"כ שמותרת מ"מ עכשו אסורה עליו מספק. ואם היתה חתיכת ספק חלב מביא א"ת וגם אם יתברר אח"כ שהיתר הי' לא. הביא זה חולין לעזרה, וא"כ אפשר דירוויח אם ימתין דלא יצטרך לביטול דהא זה היא החומרא של כל דשיל"מ דלא יצטרך לביטול. והגם שיתברר שהיא אסורה לא יפסיד וא"כ הוי קרוב לשכר ורחוק מהפסד אלו ת"ד הצ"צ. וגם המנח"י כלל ע"ד סעי' י"א והפר"ח בסי' ק"ב סק"ז כ"כ. ופרמ"ג בפתיחה לתערובות הסכים עמהם:
ולפיענ"ד להוסיף בה דברים דהרי מבואר דכל איסור שנתערב אעפ"י שמותר מחמת ביטול מ"מ שם האיסור לא פקע מיני' ויעויין בסי' ק"ט ביו"ד. והוא מתוס' פג"ה דף ק' והרבה דיעות מובאים בב"י סי' ק"ט דאין לאדם אחד לאכלן. והרא"ש שכ' דהמהר"מ החמיר על עצמו. וכן האריך הרא"ש בפג"ה וכ' דאין שום איסור אחר שנתבטל ונהפך להיתר. מ"מ גם להרא"ש ע"כ דיש עוד איזה שם איסור עליו דאל"כ מאי הוא הפירוש מדשיל"מ ועד שתאכלנו באיסור כו' (ואולי י"ל דזה דומה לניכר האיסור כיון שיכול להבריח האיסור לגמרי וכעין שכ' הש"ך בסי' ק"ב בשם הרא"ה דכיון דאפשר בהגעלה הוי כניכר האיסור) ועכ"פ לדעתי מוכרח דגם להרא"ש נשאר קצת שם איסור עליו:
ובזה ביארתי הא דאמרו חכז"ל בכמה מקומות לא אמרה תורה שלח לתקלה והקשה הפר"ח הא בטל ברוב ויעויין במל"מ פ"ז ממעילה ושעה"מ פט"ו מהמ"א ובנוב"י מהדו"ת סי' מ"ה ובמקנה בקדושין סוגיא דחדש ובחת"ס חיו"ד סי' שי"ט דכלם תי' דבכה"ג אסור לבטל מה"ת. ומלבד זה הי' אפשר לומר כתי' הראשונים בסוגיא דזרוע בשלה דחידוש הוא דהתורה ציותה לבטל אעפ"י שמותר מ"מ למה תצוה התורה ע"ז. מ"מ תמהתי מעולם א' דהלשון קשה דשלח לתקלה לומר דהלמ"ד מלתקלה הוי כמו אל והיינו לתקלת המוצאו. ועוד דזה אינו דומה למבטל איסור כיון דאפשר שלא יבא לידי אדם כלל כי אולי לא תנצד מעולם. ואף אם תנצד אולי ליד עכו"ם. ואף אם תבוא ליד ישראל הרי כבר נתבטלה ברוב ובכה"ג בוודאי מותר גם מה"ת לבטל (אמר פנחס נפתלי המעתיק יש כאן קיצור לשון ולא רציתי לבאר ולהגיהה כי אפשר בקל להבין המכוון):
והנה מצאתי מבואר היטב ברש"י בחולין דף ק"מ וקט"ו כדברי וז"ל לא הי' אומר לך שלחנה ויכשלו בה בני אדם שיהיו צדים ואוכלים אותה (ואע"ג דרש"י ז"ל ס"ל בסוגיא דז"ב דאין מבטלין מה"ת והי' יכול לומר בפשיטות דלא תאמר התירה דמותר לבטל) ועכ"פ מבואר מזה דמכשול הוא (ועוד ראי' ממה שמצינו הרבה פעמים שאין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים עכ"פ במידי דאכילה וכמ"ש תוס' בחולין והלוא לדעתי היתר הוא ומאי מכשול הוא) ושמחתי כי מצאתי כדברי בפליתי בסי' ק' שכ' בקצרה דשלח לתקלה היינו אף שהאיסור נתבטל בהיתר מ"מ שם האיסור לא זז ממנו ואטום בו והראי' דשיל"מ עד שתאכלנו באיסור עכ"ל. וא"כ לכאורה סותר עצמו דלפ"ד לק"מ על הצצ"ד' הנ"ל דספק אסור עתה בוודאי ואעפ"י שבטל הרי שם האיסור לא זז ממנו ואם ימתין עד למחר אפשר שיהא מותר לגמרי. (ומצאתי שגם הפמ"ג במשבצות סק"ז כ' על דברי הפליתי דלא ידע מאי קשיא לי') ואלא ע"כ צ"ל דקושיתו דאפשר שיוחמר האיסור שיהי' וודאי איסור ויצטרך לסמוך על הביטול:
ואמרתי דזה תליא אי ספק מה"ת לקולא א"כ הוי קרוב להפסד ורחוק משכר כיון דמה"ת גם עתה מותר והפליתי שם הביא בשם או"ז דאיסור דאוסרין אותו מחמת שנשאר הש"ס בתיקו הוא בטל בששים אעפ"י שכשיבוא אלי' אפשר דיאמר דמותר הוא מ"מ אז איגלאי מילתא למפרע דמותר וזהו לכאורה. סתירה לתירץ האצ"ד הנ"ל. אמנם לפיענ"ד י"ל דאולי האו"ז סובר דספק מה"ת לקולא ואפילו ספק חסרון חכמה (דמודה הרמב"ם דאסור כמ"ש מהרי"ט מובא בחוות דעת) אבל כיון דלכל העולם הוא מותר א"כ מה"ת למפרע כשר. אבל הצל"ד דדבריו הם לשיטת הרשב"א דספק מה"ת לחומרא יפה תירץ. (ובדפוס שם נדפס בטעות וצ"ל להרמב"ם דס"ל דספק מותר מה"ת לא צריך לתרץ קושית הש"ך דהא הוי קרוב להפסד ורחוק לשכר) ואגב אזכיר דמה שבא בלשון האו"ז דהי' אפשר להתיר אם יבוא' אלו יעויין בברכ"י בחאו"ח סי' ל"ב הביא בזה בקיאות גדול ושם הביא למה בכל תיקו שבש"ס אמאי לא פשט להם אלי' דהרי הי' מצוי אצל האמוראים ומתרץ דיש שני מיני אלי' האחד הוא פינחס כו' ולבסוף הביא דברי התוס' ביבמות דף צ"ט דדווקא בס' מציאות אבל בספק דין אין לומר אם יבוא אלי' ז"ל וק"ל (אהמ"ע עיין בכ"ז בסוף ס' חות יאיר בהשמטות מ"ש שם על דברי צ"ד והוא בדף רס"ח גם במ"ש לקמן בזה ותרוה צמאונך):
ומ"ש מעכ"ת דהרמב"ם מודה דספק טריפה לחומרא דע"י הריעותא הוי רגל"ד או בתערובת חד בחד דאיקבע איסורא כו' הרבה תשובות בדבר דמ"ש דברגל"ד מודה הרמב"ם אמת שכן הוא דעת הפר"ח דמשו"ה ליכא למילף מספק טומאה ברה"י לחומרא משום דשם רגל"ד. אמנם הלוא מדברי התוס' בחולין דף ט' מוכח דלא ס"ל כן דהרי הקשו בספק טומאה ברה"ר איך ילפינין מסוטה הא שם הוי חזקת טהרה ותי' דרגל"ד סותר החזקת טהרה וא"כ אין דחי' מסוטה דהא נגד רגל"ד הוי חזקת טהרה ואפי"ה מטמאין ועיין בשב שמעתתא בתחילתו שדחה דברי הפר"ח. ובלא"ה הנה ברשב"א בחי' לחולין דף י"א כ' דאע"ג דאיכא ריעותא לא אבדה חזקתה אלא אם היא טריפה וודאי לפנינו אז איתרע חזקה למפרע ועיין בש"ך ביו"ד סי' קי"ט ס"ק י"ט שכ' היפוך דברי הרשב"א הללו. אבל עיקר דחי' על זה הלוא מבואר בטיו"ד סי' כ"ט ובכל האחרונים שהרמב"ם כ' דספק טריפה מקילין בו חוץ מבדריסה ועכ"פ לכל התירוצים שנאמרו בזה לא עלה ע"ד שום אחד לומר דהרמב"ם מחמיר בספק טריפות יותר מבשאר איסורים:
גם מ"ש מעכ"ת כו' דבחד בחד מודה הרמב"ם זה דבר שאינו דחד בחד פשיטא דל"ש דשיל"מ אלא דהש"ך מדייק דלמא מיירי בחד ביצה ספק נולדה מכשרה או מטריפה דזה אפשר שיתברר ועיין בפמ"ג שם. ובעיקר הדבר דבאיקבע איסורא מודה הרמב"ם אמת שכן הוא לדעת מהרי"ט בחיו"ד סי' א' ולפר"ח סי' ק"י שכ' דבזה פליגו ב' אמוראים אי בעינין חתיכה אחת מב' חתיכות כו' דפלוגתתם הוא אי ספק מה"ת מותר וכיון דקי"ל דווקא בחתיכה א' מב' מביא אשם תלוי אבל בחתיכה א' ס' חלב ס' שומן לא מוכח דספק מן התורה מותר:
אמנם הכ"מ בסוף פ"ט מה' ט"מ הביא גירסא אחת דהרמב"ם מודה בספק כרת דאל"כ תקשה האיך מביאין אשם תלוי ומהרי"ט כ' דאיזה תלמוד טועה כ' זאת דהרי הרמב"ם מנה גם ספק שבת ועריות מותר והרי גם באלו מביא א"ת כמבואר במשנה בכריתות אשתו ואחותו עמו במטה כו' שבת ויו"ט ועשה מלאכה באחת מהן כו' והאיך התיר הרמב"ם לספיקו. והנה מבואר דמהרי"ט הבין דלפי גירסא זאת בכל ספק כרת מודה הרמב"ם אבל לפי ענ"ד הלוא כלל אמרו תפסת מרובה כו' וכיון דכל עיקר ההוכחה דאיך ימצא אשם תלוי. ואם נאמר דרק בספק כרת וגם איקבע מודה הרמב"ם וממילא שוב לא תקשה מאשם תלוי. ומנ"ל שוב לומר דחילקה התורה בין ספק כרת. ואע"ג דכאן לחומרא ול"ש לומר תפסת מרובה כו' מ"מ עכ"פ ההוכחה אינה מוכרחת רק במקום דשניהם כאחת כרת ואיקבע. וא"כ לא קשיא קושית מהרי"ט דשם בכריתות הרי מיירי בספק כרת ואיקבע. ומאי דמתיר הרמב"ם ספק שבת ועריות היינו בספק כרת ולא איקבע. ורב תודות לד' כי לא שגיתי בזה כי מצאתי כי כוונתי בזה לדעת הגאון מהר"מ ב"ח שכ"כ בסוף ספרו כפת תמרים ומצאתני בחת"ס בחאהע"ז סי' ע"ג שהסכים עמו דאין הרמב"ם מודה אלא בהצטרפות שניהם אבל לא בספק איסור כרת לחוד וכן לא באיקבע לחוד וברוך שהנחני בדרך אמת:
ואגב אודיע מה שיש לתמוה על המהרי"ט במ"ש על אותה גירסא במה דאמרינין בעלמא מאי לי איסור לאו כו' וזה תימה דזה היא מימרא דרבא ביבמות דף קי"ט אבל הרי שם בדף פ"ב באמת מחלק הש"ס בין איסור לאו לאיסור כרת ועיין שם בש"ס דנשארו בקושיא ואמת דהרשב"ם בב"ב כ' דמה שנשאר בש"ס בקושיא מותר לתרץ ואמרתי דרש"י ביבמות קי"ט מתרץ קושיא זאת במתק לשונו שכ' דבספק לא מחלקינין וא"כ עולין יפה דברי מהרי"ט. אמנם אטו מאן דלא נחית לזה לתרץ כן לא יכון בתמי' ואפשר לומר דלמסקנא באמת מחלקין ואותה גירסא שהביא הכ"מ באמת מחלק בזה ויעויין ביבמות דף ז' דמחלק בין לאו שיש בו כרת ודחי ושם למסקנא אפשר דמחלקין יעויין בתוס' ד"ה הכשר ובמהרש"ל ובמהרש"א שם. ובלא"ה הלוא אין מביאין קרבן אלא על איסור כרת ולא על איסור לאו חוץ משבועת העדות וביטוי ושפחה חרופה וגם א"ת אין מביאין אלא על ספק כרת וא"כ התורה חילקה. ומ"ש לתרץ דברי הרשב"א כו' זה נלמד מגמרא דטבל ותרומה הוי דשיל"מ כיון דבידו אע"ג דאינו בוודאי שיבוא. והרשב"א הוצרך רק לחדש דגם באינו בידו צריך שיהי' ההיתר בוודאי הכ"ד ידידו הדוש"ת הק' יעקב סג"ל פראגיר החונה בק"ק אדא יע"א: מ"ש להגאון מהרי"י ני' בעהמ"ח ספר יד יוסף האבדק"ק פישפוק לאדאן יע"א.
מכתבו היקר קבלתי ונאמנים עלי פצעי אוהב אשר השיג על דברי שנדפסו בתשובת מהר"מ שיק ממר חמי הגאון זצוקלה"ה אצל חיו"ד ומעלתו כ' כי עוד ידו נטוי' להעיריני ע"ד תשובת מו"ח הגאון זצוקלה"ה ואבוא היום אל העיון להתנצל מהשגותיו ואבוא על סדר דבריו:
א) מ"ש על מ"ש ליישב הא"י ותוכן דברי שיש לחוש שישחטו אעפ"י שלא יהי' בקיאות וע"ז השיג מעלתו דעכ"פ אי ידעינין בה דבקיאה היתה מותרת לשחוט כו' הנה על זה אען ואומר הנה רש"י בחולין דף י"ב כ' על הא דאמרי' ר"מ אצל ש"מ דאם לא הי' יודע לא הי' שוחט. והנה כל זה י"ל באנשים דאם לא הי' יודע שבקי לא הי' שוחט בעצמו אלא הי' הולך אצל שוחט לשחוט או ללמוד כסברת התוס' בגיטין אמנם בנשים עצלניות שדעתן קלות וודאי דל"ש סברא הנ"ל וא"כ בה מה"ד וודאי דווקא אם ידעינין דהיא בקיאה היא מותרת לשחוט. ובזה בוודאי אפשר לומר דלכתחילה חששו אף בבקיאה אולי יבואו לסמוך עליהן גם בסתם כמו באנשים ולכן שפיר משום ל"פ אמרו שלא ישחטו לעולם וזה כבר מבואר בדברי שם דבעומד ע"ג ג"כ היתה מותרת לשחוט ורק מכח גזירה הנ"ל השוו חכמים מדותיהם. ומלבד זה הלוא אני כתבתי שהם שווין בזה למומר. והלוא במומר מצינו בגמרא דווקא אם בודק סכין ונותנין לו רק אז סומכין עליו משום דמטרח לא טרח. וא"כ בנשים אפילו בקיאות וודאי עכ"פ יש לחוש דלא תטרח להשחיז הסכין. וא"כ ממילא צריכין עוד תנאי אחד לבדוק סכינה אפי' אם היא בקיאה וא"כ ממילא נכונים מאוד דבריי להשוות המדות שלא להניחם לשחוט כלל משום ל"פ ועכ"פ מובן קצת מ"ש הב"י בשם הכל בו דנשים שוחטות לעצמן ותמה הב"י דמ"ש. ולפימ"ש ניחא די"ל דמיירי באומרת שבקיאה בוודאי אלא דחכז"ל לא נתנו לה נאמנות לא על הבקיאות ולא על הבדיקה אמנם הבעלים נאמנים על שלהן אם הם טוענים ברי ושפיר נאמנת לעצמה ולא לאחרים:
ב) כ' מעלת הדרג"ני על מ"ש לישב דברי האלדד הדני והבאתי דברי הנוב"י שכ' דסברתו משום דחשיד לא"ד או משום קנס והקשיתי דהו"ל לחלק בין אם הבהמה שלו או היא של חברו וחשב הדרג"ני שכוונתי הי' להקשות דהא אין א"א דבר שאינו שלו. אבל באמת לא כוונתי לזה דהא לרא"ה והר"ן אעפ"י שלא אסרה עכ"פ לא התירה. ואע"ג דהש"ך ביו"ד סי' ד' דחה דיעה זו. הפליתי והפרמ"ג הם האריכו לישב. וא"כ אין דוחק לומר דגם האלדד הדני ס"ל כן. ולכן לא הקשיתי כן על הנוב"י. אלא כוונתי הי' דאין זה קנס לדידי' אם יאסרו בהמת חבירו והוא אין לו מה לשלם. ומובן מדברי הנוב"י עצמו שהרגיש בזה ולזה הוסיף בזה"ל אלא דס"ל לאסור ולקנוס גם לאחרינא עכ"ל ויעויין נוב"י מהדו"ק בחאו"ח סי' כ' וז"ל שם בסוף ד"ה והנה מקור כו' אחרי שהוכיח שהחמץ שנגזל ועבר עליו הפסח מותר להנגזל אפילו באכילה אחר הפסח כו' דמה קנס הוא להגזלן בדבר שאינו שלו ולא איכפת לי' בזה כלל עכ"ל. ומעכ"ת נ"י תמה עלי דהא מצינו הרבה מקומות דקנסו גם לאחרים כגון בחמץ ועבר עליו הפסח. הנה מבואר דזה דווקא היכא שירוויח העובר דהיינו אם יהי' מותר לאחרים ימכרנו וממילא הוצרכו לאסור אף לאחרים. אבל כל זה רק בממונו אבל לא ממון חבירו וכמבואר בנוב"י הנ"ל. וזה מבואר בכמה מקומות דדווקא לדידי' קנסו ויעויין בש"ך ביו"ד סי' ט"ז ס"ק ג' לענין אוא"ב ובתבו"ש ובפרמ"ג שם דמחלקים שם אם עבר על איסור דאוריי' קנסו גם לאחרים עיי"ש וביו"ד בסי' צ"ט במבטל איסור במזיד דאסור למבטל עצמו אם הוא שלו ולמי שנתבטל בשבילו וא"כ אפילו ס"ל דאסרו גם לאחרים אבל עכ"פ בהמת חבירו לא מסתבר לאסור ובאמת אין זה מוכרח מדברי הנוב"י דאסרו בזה בהמת חבירו אלא מדברי האה"ד שאומר כי שחיטתו פיגול או פסולה דמשמע דהוי כשחיטת נכרי וכדומה דלא מחלקין כלל בין שלו לשל חבירו וע"ז יש מהתימה וק"ל:
ג) על מ"ש דמקל על חמור לא מחזיקינין לי' לחשוד וע"ז כ' הדרגנ"י דזה הוי לאותו דבר כמו החשוד על עריות דהיינו על לא טובה השמיעה דפסול לעדות אשה כמבואר בסנהדרין דף כ"ו ואפי' בלא ראי' י"ל כן עכ"ל. ולפי ענ"ד דין זה אינו מוסכם יעיין בחי' הר"ן שם בסנהדרין דלכמה קדמונים לא קמ"ל כן. והראב"ד והרז"ה ס"ל דקי"ל כר"נ דכשר לעדות אשה והרי"ף והר"ן ס"ל דמיירי שם בבא על הערוה ממש ואעפי"כ כשר לעדות דיצרו תוקפו ובזה חולק ר"ש וקי"ל כר"ש. אבל במתיחד אפילו לר"ש כשר לעדות אשה. ואמנם אעפי"כ הביא כן בש"ע חו"מ סי' ל"ד ובאהע"ז סי' מ"ב ובחמ"ח שם סקט"ו הביא ג"כ פלוגתא בזה. אבל מלבד כ"ז נראה דאינו ענין לכאן והוא עפימ"ש הש"ך בסי' קי"ט דשם דווקא לעדות אשה פסול משום דנוגע בעדות דניחא לי' דתהוי פנוי' ויעויין עוד בש"ך שם ס"ק י"ב דאפילו מחמור לקל הוא דווקא אם שניהם הם מין איסור אחד כגון מאכל והביא הרבה ראיות לזה ושם בסוף מדקדק מלשון המחבר שלא כ' כלשון הטור החשוד על החמור כו' והמחבר הוסיף החשוד על איסור חמור. ולפ"ז יובן עוד יותר דדווקא מאיסור לאיסור ולא ממצוה על איסור ולא ממצוה על איסור המזלזל במצוות הברכה אעפ"י שהוא מאותו ענין אין לחושדו באכילת איסור (ויעויין בחת"ס אהע"ז סי' כ"ב דאפילו מחלל שבת אינו נחשד על אכילת איסור יעויי"ש) ומבואר שם סי' קי"ט דאפילו הנחשד על אכילת איסור אפשר שנזהר בלפני עור עיי"ש:
וכל הנ"ל נאמר מחמור על קל א"כ ק"ו מקל על חמור דדווקא במאכל עצמו אפשר דלא מחלקין כגון המזלזל בבדיקת הריאה אע"ג דהוא רק מדרבנן כמבואר בסי' ל"ט וסי' קי"ט שפיר י"ל דנחשד על השחיטה ג"כ שהיא אותו דבר אבל לא ממצוה על אכילת איסור הן דאורייתא הן דרבנן כנ"ל ודוחק לומר דהא"י חולק על כל הנ"ל ועכ"פ יותר נכון לומר כמ"ש שלא לאפושי בפלוגתא. ויעויין נא במל"מ בפ"י מה' גירושין דגם במי שבא על אשה נדה פנוי' ג"כ אמרינין אאעבב"ז ובוודאי קידשה אע"ג דע"כ צ"ל דבעל נדה מ"מ מאי דאפשר לומר שעשה בהיתר לא מחזיקינין לי' לרשעי וא"כ לפי הראות ק"ו לענינינו. ויש לדקדק דהרדב"ז דהוא מרא דהאי שמעתתא שם די"ל דס"ל כשיטת הרי"ף בסנהדרין דר"נ ס"ל אפי' בבא על אשה אינו פסול לעדות אשה משום דאמרינין יצרו תקפו (וגרסו כן בגמרא יעיי"ש) ואעפ"כ לא יעיד עדות שקר וא"כ הה"ד בזה יצרו תקפו לבעול. אבל עכ"פ מה שאפשר לו בהיתר עושה. משא"כ בענין שחיטה ומאכלות אסורות ל"ש סברא הנ"ל ואעפי"כ דשם לכ"ע לא קי"ל כר"נ אלא כר"ש דפסול בכה"ג לעדות אשה היינו שחשוד לאותו דבר עצמו (אבל לא מנדה על בעילת זנות) וא"כ לנידון דידן אפשר דמודה ועדיין צ"ע:
ד) כ' הדרגנ"י להשיג על מ"ש לחלק בין שכח דמיירי בי' האה"ד וכמ"ש הרא"ש כו' וע"ז כ' הדרגנ"י לעיין מג"א סי' ק"ח אי שכחה הוי פשיעה. הנה אנכי הארכתי בזה במקו"א בדברי המג"א סי' תקכ"ז ובתשובת שבו"י סי' קמ"ח. ובברכ"י באו"ח סי' שי"ח האריך להביא הרבה תשובות בזה ומצאתי בתשובת שבו"י הנ"ל ועוד ממשנה סוכה ושכח והוציא לולב ובפרש"י שבת דף ד' שכ' שגג ולא כ' שכח וק"ל:
ה) הקשה הדרגנ"י במ"ש לישב תמיהת הש"ך יו"ד סי' ק"ב. ות"ד דכיון דס"ל דסד"א להחמיר מה"ת. א"כ א"א להפסיד הרבה ורק להרויח ע"כ סד"א דהוי דשיל"מ כו' והקשה הדרגנ"י הא אפילו אי מדרבנן להחמיר ג"כ הוי אפשר להרויח שהרי אפשר שיותר לגמרי. וגם הסברא הפוכה דאם הוא מותר גם עכשו מותר עכ"ל הנה עפימ"ש להסביר דברי הצ"צ ולבאר תמיהת הפליתי (עיין במכתבי הקודם להרב מהר"א מבעליניש נ"י בד"ה ולפיענ"ד) תמיהה שני' ליתא כלל ורק התמי' הא' צריכה ביאור. ואען ואומר הנה ביו"ד סי' צ"ט בש"ע הביא דעת הרשב"א דבאיסור דרבנן מותר להוסיף אם כבר נתערב ורק לבטלו לכתחילה אסור:
והנה התוס' בפסחים דף ל' כ' הטעם דאין מבטלין איסור לכתחילה דאל"כ מאי הועילו חכמים בתקנתם וא"כ מוכרח דאין בדבר זה שיקוץ וגנאי לאכלו דאל"כ פשיטא דאין לבטלו לכתחילה וגם למה יהי' מותר להוסיף לדעת הרשב"א הא עכשו עדיין אסור הוא מדרבנן עד שיהא ששים נגדו. וא"כ ע"כ כיון דאין בזה איסור מצ"ע ורק משום גזירה משום איסור דאורייתא וא"כ כשכבר נתערבה בשיעורה לבטל למה יוצרך להמתין עד למחר דבזה שפיר שייך הממנ"פ דהרי גם למחר יאכלנה. ואין לומר כסברת הצצ"ד דהא בזה באמת גם עכשו מותר מן התורה. וגם מדרבנן כבר נתבטלה וכיון דאין בזה שיקוץ מחמת עצמו ופשיטא דמותר לאכול כולן כאחד ואפילו לדעת תוס' בפ' גי"ה דף ק' וודאי פשיטא דל"צ להמתין. ואע"ג דמצינו בש"ס בפגה"נ דאמרו שווי' רבנן כחתיכת נבלה עכצ"ל דלאו בדווקא נקטו אלא לדמיון בעלמא (וכדמצינו כזה בלשון חכז"ל שאמרו כל המספר לשה"ר כאלו שופך כו' וכ"כ בתשובת פנ"י בחאהע"ז סי' מ"ד דלאו דווקא) וכיון דמצד עצמו אין בזה שום איסור ורק מחשש איסור וודאי אסרו א"כ למה ימתין הלוא אפשר שיוחמר איסורו ועכשו וודאי מותר מה"ת וגם כבר נתבטל גם מדרבנן. ומה נעים לישב בזה דעת האו"ז הביאו הפליתי סי' ק"ב בקיצור ובס' בנין ציון הביאו באריכות דס"ל ממש כקושית הצצ"ד הנ"ל לאמת וקשה הלוא תי' הצצ"ד נכון דעכשו אסורה חתיכה זו וא"כ ירויח בהמתנתו ועכצ"ל דס"ל דספק מה"ת מותר וכמ"ש: אמרתי להעתיק כאן דבר קטן שאמרתי לפני מו"ח הגאון זצוקלה"ה והוטב בעיניו:
הצל"ח בפ' ע"פ על משנה ר"ג אומר יום עיי"ש במ"ש על הר"ן שכ' דבמצרים לא היו מוזהרים על ב"י ואם לא גורשו היו משהין החמץ עד למחר ושם תמה דמבואר באותה פרשה שאור לא ימצא בבתיכם ואע"ג דכתיב ז' ימים כו' הלוא כתיב ג"כ מצות תאכלו ז' ימים ול"ד כו' ועיקר קושי' אמאי לא מני במשנה פסחים צ"ו מה בין פסח מצרים לדורות בל יראה. והעלה הצל"ח דבאמת הוזהרו אלא שאצלם הלילה הלך אחר היום יעיי"ש באריכות. ולפי ענ"ד קשה ע"ז דשם בפסחים צ"ו הקשו על מתני' דקתני ונאכל בחיפזון בלילה אחת ופסח מצרים כל ז' כו' ופריך לילה אחת ותו לא הא אמר ר"י הגלילי פ"מ נוהג יום אחד ולהצל"ח לישני דמתני' מדברת רק מפסח עצמו ולא מע"פ. וא"כ מפסח עצמו הי' להם רק הלילה ולדידן כל זיי"ן ועכצ"ל דמע"פ לא קמיירי דהרי גם. לדידן הוי צריך לחשוב ע"פ עכ"פ מחצות דאסור מה"ת לכ"ע (וכ"ת שעות לא חשיב הלוא גם אצלם הי' אסור רק חצי היום דלילה שלפני' לא נאסר) ועכ"פ הי' תי' זה יותר מרווח ממה שנחסר ונוסף במתני' ומדלא משני הכי מוכרח כהר"ן:
ובלא"ה קושית הצל"ח תמוה דהא מבואר באר היטב דהאי שבעת ימים תאכל כו' הוא מהמצוות דלדורות דהא מפסיק בין צווי לפ"מ לציווי לפסח דורות דכתיב וחגותם אותו חג לד' לדורותיכם ז' ימים מצות כו' ונכרתה וביום הראשון מקרא קודש. וכ"ז אינו בפסח מצרים. ולדבריו הוי לי' לחשוב במתניתין ג"כ כרת ואיסור מלאכה. ובפרט דאין להקשות קושיא כזו על מתני' כיון דבלא"ה צריך לתרץ ולהוסיף במשנה זו א"כ נאמר כדאמר רבא לאביי במגילה דף י"ט ולאו תירוצא מתרצית לה תני בן כפר כו' וה"נ י"ל כן. ובפרט די"ל תנא ושייר:
והנה הר"ן לטעמי' פשיטא דכן הוא דהרי כ' בריש פסחים וכן בפ"ב דהטעם דהחמירה התורה בב"י בחמץ הוא כדי שלא יבוא לאוכלה ומקשין מכל איסורי אכילה והנאה ותי' משום דליכא בהו כרת ויוה"כ הוא רק חד יומא. וא"כ בפ"מ דהוי רק חד יומא וגם פשיטא דלא הוי אצלם איסור כרת דלא הוזכר בקרא כ"א אצל דורות א"כ שוב פשיטא דאצלם ל"ג התורה בל יראה כמובן כנ"ל ברור בעזה"י:
ואדוני מו"ח הגאון זצ"ל הוסיף להקשות ע"ד הצל"ח דלפי תי' הי' להם לאסור יום א' דפסח ולילה שלאחריו דהא ביום א' יצאו בבוקר וקרא כתיב לא תאכל חמץ היום אתם יוצאים דמזה למד ריוה"ג פ"מ נוהג יום אחד. אמנם כמדומה לי שהצל"ח נשמר מזה דהוא מפרש הוציאך נתינת רשות. וא"כ י"ל ער"פ. אבל עכ"פ קשה דמנ"ל להוציא מפשוטו (אמר פינחס נפתלי ירושלמי המעתיק לא אוכל להתאפק מלהודיע מאי דקשיא ותמוה לי בהך ענינא כי מאוד נפלאו בעיני דברי הפנים יפות בפ' נח בפסוק יום ולילה לא ישבותו (וכ"כ בכמה מקומות) דקודם מ"ת הי' הלילה נמשכת אחר היום עד שאמר לו הקב"ה למשה מערב עד ערב תשבתו שבתכם ולדעתי א"א לומר כן דהרי הרמב"ן נסתפק אם התענו ישראל ביוה"כ הראשון וכ' בכתבי החת"ס דמקום הספק הוא עפ"י מ"ש הפלא"ה כיון דמשה ירד באמצע היום והם כבר אכלו אם מחוייבים להשלים כמו יום זה או יום סתם. וכן מורין דברי רש"י בפ' עקב בפסוק ואתנפל דמ' יום כלו ביוה"כ בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל כו' לכך הוקבע למחילה לסליחה כו' וא"כ לא נאמר למשה מערב עד ערב עד אחר לוחות שניות ולפי דברי הפלא"ה עד אז הלילה הי' נמשכת אחר היום והיא נגד גמרא מפורשת בשבת דף פ"ז דאמרי' משה הוסיף יום א' כו' היום ומחר היום כמחר כו' אף היום לילה עמו ולילה דהאידנא נפקא לי' ש"מ ולדברי ההפלאה הרי היום קודם הלילה ושפיר יש היום ומחר וצ"ע לדעתי (ונפלאתי על הגאון המובהק בעל יד שאול זצ"ל בספרו על יו"ד סי' רצ"ג סוף סעיף ד' הקשה על הפנים יפות מש"ס ר"ה דף כ' ע"ב. ולא נזכרו לי אז דברי הר"ן והצל"ח הנ"ל כי פסוק עד יום אחד ועשרים לחודש בערב על לדורות נאמר ולא על עת צאתם מארמ"צ ולדעתי הרואה יראה דאין קושיתו כלל וק"ל: גם אלה דברי הה"ג החריף ובקי צדיק ונשגב מוה' יעקב פראגר הלוי האב"ד ור"מ דק"ק אד"א והגלילות יע"א חתן הגאון המחבר זצוקלה"ה: לכבוד הנגיד הישיש כהן שדעתו יפה רודף צדקה וחסד מוה' ישראל כ"ץ מפאדע לאשר הוא לסעד ולעזר בהדפסת החיבור אזכיר פה דבר אגדה אחת המאחדת כל ישראל להיות דבקים באלקים חיים ומלך עולם:
בש"ס ברכות דף ל"ד ע"ב אמר ר"ח ב"א אר"י כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לת"ח ולעושה פרקמטיא לת"ח ולמהנה ת"ח מנכסיו אבל ת"ח עצמן עין לא ראתה אלקים זולתך אמרתי ביאור מאמר זה לפני מו"ח הגאון זצ"ל (בעת בואי להתקשר בשידוכין עם בתו היא זוגתי הרבנית מ' בריינדיל שתחי') עפ"י מאי דאיתא בסוף כתובות דף קי"א ע"ב מאמר ר"א ע"ה אינן חיים שם שנאמר כו' אר"י לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי כו' א"ל רבי מצאתי להם תקנה מה"ת ואתם הדבקים כו' וכי אפשר כו' והא כתיב כי ד' אלקיך אש אוכלה אלא כל המשיא בתו לת"ח כו' כאלו מדבק בשכינה. עיי"ש כל המאמר עכ"פ גם אם ע"ה משיא בתו לת"ח או עושה פרקמטיא לת"ח כו' הרי הוא כאלו מדבק בשכינה אם כי הוא מוכרח לזה דהרי זה כל תקנתו לזכות עי"ז לתחה"מ. וא"כ לפי"ז הת"ח אשר באמת דבוקין בעצמן בד' וא"צ להשיא בתו לת"ח כדי לזכות לתחה"מ ואעפי"כ הוא משיא בתו לת"ח וודאי דשכרו גדול מאוד כי רק לכבוד ד' הוא עושה. וזהו לדעתי כוונת ר"ח ב"א בשם ר"י כל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו לת"ח אף אם הוא ע"ה ומוכרח לזה. אבל ת"ח ר"ל אם המשיא בתו לת"ח הוא ג"כ ת"ח עיין לא ראתה כו' והוטב בעיניו ואמר כי כוונתי בזה לדעתו:
אגב אעורר על מה שראיתי שנשאל מו"ח הגאון זצ"ל אם מותר לבחור לומד תורה לישא בת כהן בזה"ז כיון דהאידנא ליכא ת"ח. ולפום הנ"ל הדבר מוכרח דגם עתה בזה"ז מותר דאל"כ שוב הדרא צערי' דר"י לאתרי' דלא יהא תקנה לע"ה להחיות בתחה"מ אם אין ת"ח בזה"ז. ועוד מה יעשו זרעו של אהרן הכהן בזה"ז וכי ינשאו כולן לכהנים דווקא אתמהה. ואלא ע"כ כיון דא"א למצוא ת"ח כרבינא ור"א וודאי ניחא לי' לאהרן בת"ח הנמצא בדור הזה ויפתח בדורו כשמואל בדורו כנ"ל פשוט: ועתה אעתיק עוד איזה ענינים ומהם אשר הצעתים לפני מו"ח הגאון זצ"ל והוטבו בעיניו:
בריש כתובות דפריך הש"ס ותנשא באחד בשבת. ושמעתי מאחי הגדול הרב מוה' אברהם פראג סג"ל ני' שהקשה למה לא משני הש"ס משום שמא ישחוט ב"ע והוא הטעם המפורש בש"ס לקמן בטעמא דלא תנשא במו"ש. והנה קו' צ"ב דלקמן בש"ס לפ"ז יוה"כ שחל בשני בשבת ידחה שמא ישחוט בן עוף ומשני התם דלנפשי' לא טריד הכא דלאחרים טריד ואב"א הכא אית לי' רווחא הכא ל"ל רווחא ופרש"י בעיוה"כ אית לי' רווחא שהרי הסעודה אינה עד למחר משמע דלתי' א' לא מחלק בין אית לי' רווחא ללית לי' אלא אפילו באית לי' רווחא נמי חיישינן משום דלאחרים טריד וא"כ שפיר הקשה כבוד אחי נ"י דלישני דחיישי' שמא ישחוט ב"ע:
אבל מה שנראה לדעתי דבוודאי גם התרצן הראשון לא נעלם ממנו חילוק פשוט כזה לחלק בין אית לי' רווחא ללית לי' וגם המקשין לא טעה בזה אלא די"ל דפליגו במה שנסתפק השל"ה והמג"א בסי' תר"ה אי סעודת עיוה"כ הוי גם בלילה וא"כ י"ל דהמקשן והתרצן הא' הם סוברים דגם בליל עיוה"כ יש חיוב סעודה וא"כ גם שם לית לי' רווחא וע"כ הוצרך לחלק בין לנפשי' ובין לאחרינא. אבל התרצן השני סבר כפרש"י דסעודת עיוה"כ היא רק ביום. ובזה מודה גם התרצן הראשון להסברא פשוטה לחלק בין אית לי' רווחא ללית לי':
וא"כ דין הנ"ל של של"ה והמג"א תלוי במאי דפליגו בעלי הכללים אי במקום דאיכא ב' לשונות קי"ל כראשון או כב' הרי"ף פוסק תמיד כלישנא בתרא ור"ת ס"ל דקי"ל בדאוריית' לחומרא וכ"כ רש"י בחולין דף צ"ז ובב"י יו"ד סימן קצ"ט ור"א הביא בשם ראב"ד ור"ן דקי"ל כלישנא בתרא.ואותן דמחלקו בין. דאורייתא כו' דבדאורייתא מחמירין שוב תליא אי סעודת עיוה"כ הוא דאוריית' ובמג"א סי' תק"ע ס"ל דהיא דאורייתא וכן נראה דעת הרמב"ם פ"ג מנדרים וכן משמע מתוס' ברכות דף ח'. אבל בכ"מ פ"ג מה' נדרים פשיטא לי' דהוי רק דרבנן. ולפי"ז נתישבה קושית אחי הרבני נ"י. דכל התירוצים מחלקים בין אית לי' רווחא כו' דאז לא גזרו. וא"כ שוב א"א להש"ס לתרץ על הקושיא ותנשא בא' בשבת משום דחיישינן שמא ישחוט ב"ע. דכיון דאית לי' רווחא לכ"ע לא גזרינן וק"ל:
אלא שגיסי הרבני המופלג מוה' משה געלבער ני' הראני מפורש ברמב"ם פ"י מה' אישות דטעמא דאין נושאין באחד בשבת הוא משום שמא ישחוט ב"ע ומוכח דס"ל כפשוטו כתי' הא' דגמרא דמחלק בין לנפשי' או לאחרינא ואפילו באית לי' רווחא וא"כ הדרא קושית אחי הרב ני' ועוד דלפי דברי הרמב"ם תקשה ביותר למה נוקטה הברייתא מו"ש. ולא תני יותר חידוש דאפילו בחד בשבת דאית לי' רווחא אפי"ה אסור. וצ"ל להרמב"ם דמאי דתנא בברייתא מו"ש הכוונה על אחד בשבת ומצאתי ראי' לזה דבתענית נ"ט איתא דנשחרב בהמ"ק בראשונה ערב תשעה באב מו"ש הי' והלוים אומרים שירה ופרש"י מו"ש היינו יום ראשון. וכן הוא פשוט ע"כ דבוודאי לא אמרו שירה בלילה א"כ לק"מ קושיא זו. אבל אכתי איתא לקושיא הראשונה:
ואמרתי לתרץ עפ"י דברי הר"ן בריש כתובות שהקשה על תי' הגמרא דשקדו חכז"ל על תקנות ב"י דאמאי לא נשנה טעם זה במתניתן וכמו דתנא הטעם כדי שישכים לב"ד ותי' כיון דלטובתן תיקנוהו יאמרו א"א בתקנה זו ויתבטל תקנת חכז"ל לגמרי. והנה פשיטא דרק בתקנת שקדו חששו דשמא יאמרו א"א בתקנה זו. אבל אם חכמינו ז"ל יגזרו איזה גזירה ויאמרו שדבר זה אסור לעשות אין חשש בזה שמא יאמרו כיון דאין זה תלוי בדעתם. כי לא לטובתם גזרו וא"כ לפי"ז לא הי' אפשר להגמרא לתרץ משום שמא ישחוט ב"ע כיון דבזה לא שייך תי' הר"ן א"כ הדרא קושית הר"ן לדוכתא אמאי לא תנא טעם זה מפורש במשנה. והוצעתי כ"ז לפני מו"ח הגאון זצקלה"ה ואמר יישר:
במה שהביאו הפוסקים כללא בענין ס"ס דדווקא אם הספיקות שקולים מצטרף לס"ס והוציאו זה מדברי התוס' בכתובות דף ט' שכ' דרוב רצון מדרבנן אבל אי הוי דאורייתא תו לא הוי ס"ס יעיי"ש ובתשובת הריב"ש סי' שב"ע הקשה מיבמות דף קי"ט דאמרי' מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות מצטרף למחצה נקיבות והוי לי' רובא ואמאי לא נימא כן בכל ס"ס. דספק אחד עושה מחצה. ומיעוט מספק השני מצטרף ונעשה רובא. ותי' הריב"ש דדווקא התם שבדרך הטבע מחצה זכרים כו' בזה אמרי' דגם מיעוט מצטרף) ובזה מיושב נמי קושי' שלי דף ע"ז ע"ב) אמנם הסד"ט בסי' קפ"ז הקשה מתוס' נדה דף י"ח גבי שלי' דשם אינו בטבע. ואחי הגדול הרב מוהר"ר אברהם ני' מפ"ב הקשה מתוס' פסחים דף ז' דמעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה דכתבו שם דמצרפין מיעוט למחצה ושם ליכא למימר כתי' הריב"ש. ותי' כבוד אחי כו' דהתם מסייע מיעוט למחצה דשניהם חולין משא"כ מיעוט אונס אינו מסייע לספק אינו תחתיו ע"כ לא מצטרף ובאמת כיוון בזה לדברי הגאון מוהרע"ק איגר בתשובה סי' ק"ו שתי' כן קושית הסד"ט הנ"ל:
ולפי ענ"ד דא"כ אדרבה תקשה על כלל דשם אונס חד דמשמע דאם המיעוט דומה למחצה זה מיגרע גרע ובאמת דמצד הסברא ג"כ קשה ע"ד התוס' בכתובות דלמה לא נימא דהוי כרוב דהא ספק אחד עושה כמחצה ע"מ וכקושית הריב"ש. והפנ"י שם בסוגיא הניח בצע"ג כיון דס"ס מטעם רוב כהרשב"א ובנוב"י מהדו"ת בחיו"ד סי' קי"ח האריך בדברי התוס' הללו ועיין בראש יוסף בסוף סוגיא דרוב:
ולולא דברי הגאונים אשר קטנם עבה ממתניי הייתי דן דבר חדש דהנה ידוע דספק פ"פ הוי ספק סוטה ודבר זה מבואר בנוב"י בחיו"ד סי' ל"ח וכן הוא בשמ"ק בכתובות בשם הראשונים וברשב"א בתוה"ב בשער תערובות. ובסוטה דף כ"ח מבואר דבסוטה עשאה התורה הספק כוודאי וס"ל להתוס' דהוי איסור עשה ולהרשב"א ביבמות דף י"א אפילו איסור לאו ויעויין בס' עצי ארזים סי' ז' שהאריך בזה. וא"כ כיון דספק הראשון הוא כוודאי איסור. א"כ שוב לא ק"מ קושית הפנ"י דנצרף מיעוט למחצה דהא ספק הראשון לא נידון כמחצה אלא כוודאי. וכ"ז מועיל לישב קו' הפנ"י בענין פ"פ. אבל במקו"א דלאו מספק סוטה הדל"ק. ולזה באמת מבואר בגמרא יבמות ובתוס' הנ"ל דמיעוט מצטרף למחצה ונידון כרוב ומועיל ובאמת לא מצינו בשום מקום אחר בתוס' דיסברו דמיעוט לא מצטרף לספק שקול ועיין בסד"ט סי' קפ"ג וסי' קפ"ז דדחה דברי תוס' הללו מהלכה מחמת קושי' וכן בס' בינת אדם האריך לדחות דבריהם. ולפי ענ"ד לפי מ"ש נתיישב הכל על נכון בעזה"י (ודברי אלה אמרתי לפני כבוד חמי זצוקלה"ה ולפני הגאון מוה' שמואל שמעלקא זצ"ל האבדק"ק סיליש יע"א. והבדל"ח עוד גאון אחד מפורסם שליט"א. והשיבו דא"כ למה יועיל ס"ס. והשבתי עפ"י דברי תוס' פסחים דף ט' דבספק הוי ספק לא הוי מועיל ס"ס אפי' ברה"י יעיי"ש וכן מצאתי מבואר בשטמ"ק כתובות בסוגיא שם דהוי ספק סוטה ואפי"ה מועיל ס"ס ועיין עוד בפנ"י שם בסוגיא בזה):
אלא דלפי"ז יתעורר קושית הטו"ז ביו"ד סי' ק"צ דבכל כתם הוי ס"ס. והכ"מ הקשה ג"כ כעין קושיא זו ורק באופן אחר דספק מעלמא ואת"ל ממנה דלמא מהעלי' וכבר נדפס בשמי בחיו"ד מ"ש בתוס' רי"ד דספק מן העלי' ליתא דדם מועט הוא ואינו יוצא לחוץ. והכ"מ לא ראה דברי התוס' רי"ד ע"כ תי' מה שתי' בדוחק. אבל קושית הטו"ז הוא דלמא מעלמא ואת"ל מגופה דלמא ממכה בגופה וכדומה ותי' עפ"י דברי תוס' הנ"ל דרוב דמים מן המקור ואת"ל ממנה א"כ הוי רק מיעוט. ומיעוט לא מצטרף ולפימ"ש אליבא דתוס' אין מקום לתירוצו וא"כ הדרא קושית הטו"ז לדוכתה:
ואמנם הנלפענ"ד לישב קושיא זו ג"כ דהרי איתא ב"ב דף כ"א דברוב וקרוב הלך אחר הרוב ומוכח עכ"פ דגדר קרוב לא רחוקה מגדר רוב. וא"כ כשמסופקים אי מגופה או מעלמא אזלינן בתר קרוב ומסתמא הוא ממנה וכאן נמצא וכאן הי' וא"כ ספק זה דמעלמא הוא ספק חלוש. ואם גם ספק השני הוא נגד הרוב פשוט דלא הוי ס"ס ועיין מכעין זה בנוב"י חיו"ד סי' קי"ח בדברי התוס' יעיי"ש ועכ"פ חלילה וחס לסמוך ע"ז להקל נגד כל האחרונים אעפ"י שהסד"ט והבינת אדם חולקים ג"כ ולפי ענ"ד דאין כאן מחלוקת דיש מקום להשוות דעתם וכמ"ש עם כ"ז ח"ו לא להלכה אני אומר אלא לשמוע דעת טובים וגדולים ממנו ולאורם ניסעה ונלכה:
והנה ככל החזיון הזה ממש יש להתעורר על כלל דשם אונס חד אשר הרבה להקשות ע"ז בפליתי והמנחת יעקב בקונטרס הספיקות וכן הקשה הש"ך על הרמ"א בסי' קפ"ז יעיי"ש (ועוד לפי ענ"ד קשה קושית הפנ"י גם דלמה לא נדון אותו כרוב אחר שנצרף הספיקות) וכן יש להקשות מדברי הד"מ סי' ל"א גבי תולעת בחוטם וכן בסי' מ"ט וסי' נ"א. וכן כל הפלפול של ספק א' בגופו וס' א' בתערובות היא אם ביצה זו טריפה ולא הזכירו משם אונס חד והחוו"ד בסי' ק"י תי' הרבה קושיות ולא ידעתי אם כולם נתיישבו ועיין בפר"ח סי' ק"י ובפרמ"ג שם. ולפי ענ"ד דמהמקומות שהבאתי למעלה דמיעוט מצטרף ימצא בהם ג"כ דשם חד הוא. והה"מ הוכיח מהרמב"ם דלית לי' כלל זה. ולפי מ"ש הפליתי והמנח"י תלוי דין זה בדין אם ס"ס בעי להיות מתהפך דווקא (ושם א"א כיון דשם חד הוא דאיך תתחיל לומר את"ל ברצון שמא קטנה. הא קטנה אין לה רצון אבל במקו"א לא) ועיין מ"ש בזה המהרי"ט והפר"ח. והפמ"ג מסיים ולדינא קי"ל כהש"ך וצ"ע בהמ"ד עיי"ש בסקי"א. ואני לולא דמסתפינא הייתי אומר דדוקא בספק סוטה דס' א' הוי כוודאי א"כ כששני הספיקות שם אחד להם עדיין הוי כוודאי דהרי הספק בזה כוודאי. אבל כשהם שני שמות הלוא לא מצינו שאמרה תורה שיהי' כוודאי. אבל במקום אחר שפיר י"ל דאפילו משם אחד מצטרף להיות כרוב ועדיין צ"ע בהמ"ר כמ"ש הפמ"ג:
בענין מעוברת ומינקת חבירו כתבתי בעזה"י תשובה ארוכה בעודי בק"ק חוסט יע"א בהיות מו"ח הגאון זצוקלה"ה בשנת תרכ"ט בחודש שבט בק"ק פעסט ללחום מלחמות ד' נגד המתפרצים בעם ושלחתי דברי אליו לפעסט והודה לדברי שיש צדדים להתיר ורק לאשר האשה לא היתה מהגליל שלו כ' שאינו רוצה להורות באתרי' דחברי' רק אם הרב דשם ישאל ע"ז. ולא העתקתי עתה תשובתי כי אולי יהי' ד' עמדי לעת מצוא וימים ידברו להוסיף או לגרוע. ואמרתי להעתיק במה שהוספתי אח"כ לתרץ דברי הרמב"ם שהביא שינויא דדחפה ובאמת הגמרא שם יבמות מסיק שינויא אחרינא. והנה בתשובה שכ' אז העליתי דהרמב"ם פסק כהירושלמי וביארתי שם מילתא בטעמא למה פסק כהירושלמי. אבל עתה באתי דלפי ענ"ד יש ראי' והוכחה להרמב"ם גם מברייתא דבבלי. דהנה. לכאורה הדבר נפלא בעיני דבש"ס כתובות דף ס' דמייתי שם הש"ס דין מינקת שמת בעלה תוך כ"ד חודש אסורה להנשא עד כ"ד חודש הרי דפרט הש"ס זמן הנקה ואיסורה בנישואין וביבמות לא הגביל הש"ס שום זמן וכמ"ש בנוב"י. ואי ס"ל לברייתא דכתובות דטעם איסור מעוברת משום דלמניקה קיימא. א"כ הוא ענין אחד ממש עם איסור מינקת אמאי לא הרחיב זמן איסור מינקת גם על זמן עיבור כי חדא הוא והו"ל לש"ס למימר מעוברת שמת בעלה אסורה להנשא עד שיהא לוולד כ"ד חודש. וא"ל דרצה הש"ס לאשמעינן דינו של הרא"ש שם בכתובות דדייק מדנקט מינקת שמת בעלה. דדווקא כשהיתה מינקת כשמת בעלה אבל אם גמלתו בחיי בעלה מותרת להנשא דבשביל דין זה חלק קטן מדין מינקת לא הוי לש"ס לקצר בדין דשכיח הרבה בכמה מינקת:
ואלא ע"כ דס"ל להברייתא הטעם משום דחסה וא"כ ענין איסור מעוברת אינו מחובר ושייך כלל לדין מינקת כמו שלא יקשה שישנה שם דין המתנת ג' חדשים משום הבחנה. אמנם הש"ס ביבמות דקאי על הברייתא דלא ישא מעוברת ומינקת דק"ל למה שנה אותם ביחד אם כל אחד ענין איסור בפ"ע אע"ג די"ל משום דדינם שוה לענין נישואין וקנס עכ"פ מסתבר טפי לומר משום דהם ענין אחד משום דסתם מעוברת למניקה קיימא. ומשו"ה דינם שוה ג"כ מפני שהם ענין אחד ממש ולפי"ז י"ל דפסק הרמב"ם כדמשמע לי' מברייתא דב"ה וב"ש ור"מ ור"י איירי בה ומי יחלוק עליהם וק"ל:
ישי"ר "המעתיק "ויתן "הודיה. ליוצר הכל אשר עמו היה. ויעזרהו להעתיק התשובות הייקרות על ארבע חלק הש"ע סדורות. ממרן הגאון מהר"מ שיק זכרונו לברכה לדורי דורות. ומעתה תפילה. לנורא עלילה. כאשר הי' עם אבותינו מעולם ועד עתה לעזרה. גם עתה אם ליעקב עת צרה. יוציאם מאפילה לאורה. לבל יתחלל שמו הגדול הגבור והנורא. ויראו כל עמי הארץ כי שם ד' אלקינו עלינו נקרא. ומלכם בראשם ויעבור על פניו ויקרא. ב"ו"א י"ב"ו"א ה"מ"ש"י"ח ב"מ"ה"ר"ה לפ"ק הק' פינחס נפתלי ירושלמי באאמוהר"א זצ"ל מילדי גאמבין יושב פה חוסט יע"א:
סוף הספר