מהרם שיק חושן משפט· רבי משה שיק
תשובה סא
לברר דין המומרים וכל פרטיהם:
בתורת הבית להרשב"א בשער הא' במ"ש ור"א מוקי למתני' כו' וראיתי לבאר מתחילה מקור דיני המומרים ואח"כ נבוא לדברי הרשב"א אי"ה. וראשונה אבאר דין מומר לחלל שבת וע"ז. הנה בחולין דף ה' מסיק הש"ס לדרב ענן בתיובתא מברייתא דמכם דקאמר חוץ מן המומר ומנסך את היין כו' ומפרש הברייתא דמומר לנסך היין קאמר כו' ותיובתא דרב ענן דאי לא הי' מוכרח לפרש מומר לנסך היין לא הוי קשיא על רב ענן וכקושית הרשב"א דאיכ"ל דרב ענן מיירי רק בעובד ע"ז. אבל כומר לע"ז בוודאי גם רע"נ מודה דנהי דסובר דאינו מומר לכל התורה כולה וכפרש"י בחולין דף ד' ע"ב ד"ה אחאב כו' דרק יצרא דע"ז תקיף להו אבל בנבלה לא פקרו וקרי' בי' וזבחת כו' מי שהוא חושש לזבוח. אבל כומר לע"ז בוודאי גם רע"נ מודה דחשיב מין ושחיטתו לע"ז וכדאיתא בש"ס דף כ"ו ע"ב בתוס' ד"ה איזה מין כו' ולזה כוונו התוס' בחולין דף ד' ע"ב ד"ה מומר כו' ובמין האדוק בוודאי מורידין וכמבואר בע"ז דף כ"ו ולא חשיב ממילא ב"ב וכמ"ש התוס' בסנהדרין דף ע"ב ע"ב עיי"ש:
ואפילו אם נימא דלענין קרבן אין סברא לחלק בין אדוק לשאינו אדוק דאי חשיב כמומר לכה"ת כולה גם במומר לע"ז נימא הכי מ"מ י"ל דהטעם דפסול משום דהברייתא אתיא כר"א לקמן דף ל"ח ע"ב דס"ל זה מחשב וזה עובד וא"כ לא מושכחת לה דיביא מין האדוק קרבן ובמחלל שבת י"ל דחמיר עוד יותר מעובד ע"ז כיש גורסין ברש"י חולין דף ה' אבל לפי מאי דמפרש הש"ס חוץ מן המומר לנסך את היין מבואר דמיירי במומר ולא במין וא"כ קשיא לרע"נ. וטעמא דבאמת אין מקבלין קרבן מהנך מבואר בתי"כ פרשה ב' הלכה ג' משום דהנך הפרו ברית ולא מקרי בני ברית ואינם בכלל בני ישראל שהוא שם למקבלי ברית עיי"ש. והיינו ע"כ משום דחשיבו כמומרים לכל התורה שנתנה בברית וכמבואר שם וא"כ לכל דיני התורה דבעינין בהו ב"ב או בני ישראל חשיב מומר לע"ז או מומר לחלל שבת כנכרי וא"כ במומר לע"ז בוודאי שחיטתו אסורה מן התורה כמו נכרי העובד ע"ז דלכ"ע שחיטתו אסורה מה"ת:
אבל במחלל שבת הי' מקום לדון דלפירוש המפורשים בהרמב"ם פ"ד מה' שחיטה דנכרי שאינו עוע"ז אינו אסור רק מדרבנן וכבר הבאתי (עיין בחיו"ד סי' ת"ג) שכן נראה לפי ענ"ד להוכיח כן וא"כ גם כאן אמאי יהי' אסור שחיטתו ודוחק לומר דמדרבנן. אבל האמת יורה דרכו כיון דחשבי' לי' כמיפר ברית כל התורה אם כן גרע מגר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז ושאר שבע מצוות ואנו מצוון להחיותו משא"כ רשע כזה דמחלל שבת דאינו קרוי ב"ב ולא מורידין אותו ולא מעלין וכיון דחשבינין לי' כמומר לכה"ת כולה וכאלו עע"ז א"כ ממילא הוא נמי כנכרי העובד ע"ז. ומן התורה אסור לאכול משחיטת מומר לע"ז או מחלל שבת בפרהסיא:
ואפילו אם אח"כ יעשה תשובה לא אמרינין דלמפרע הי' דינו כישראל וכל עברות שעשה לא יזכרו וכמ"ש בס' התרומה דמטעם זה דינו כישראל לענין גיטין וקידושין הובא בשמ"ק בב"מ דף ע"א וכ"כ הגהות מרדכי ביבמות. וא"כ יהי' שחיטתו תלוי' די"ל דווקא לענין גיטין וקדושין דלא בעינין בני ישראל וב"ב אמרינין דאע"ג שחטא ישראל הוא מטעם הואיל ואפשר בתשובה נקרא שמו עליו כוודאי ישראל המופרש מדרכי הציבור ובקהל ישראל אל יחד נפשו וישראל רשע מקרי ולא בני ישראל. ולכך בשחיטה דבעינין בר זביחה לפר"י בחולין דף ג' לא מקרי למפרע בר זביחה כיון דעתה אינו חושש לזבוח. וכ"ש לפי' הרמב"ם כיון דכעת הוא כעוע"ז אסור לאכול משחיטתו וכן הא דמומר לע"ז דמורידין אותו הוא מטעם הנ"ל ולא חיישינין שמא ישיב בתשובה מ"מ כיון שהם תקלת רבים ויש לחוש לתקלה שימשכו מבני ישראל אצלם מצוה להמיתם להסיר תקלת רבים משא"כ ממונם אפשר דאסור לאבד משום דשמא תיפוק מינייהו בנין דמעלי כדאיתא במסור בב"ק דף קי"ט ע"א וכמ"ש הראב"ד בפ"ב דע"ז ועיין בביאור דבר זה במל"מ פ"ה מהלכו' מלוה ולוה דין ב' אבל אם כבר יצא מן הכלל בוודאי לא שייך דלמא נפקי מני' בנין דמעלי עיי"ש:
ובכל ענין אסור להשיב לו אבדתו וכמ"ש הרמב"ם בפי"א מהלכות גזילה דין ג' וכן לכל דבר דכתיב בי' אחיך היינו המכוון אחיך במצוות דהא בטבע אינם שאר בשר. ועכר"ח אחיך במצות קאמר והאי לאו אחיך במצות הוא. אבל היכא דקאי אחיך על אח בטבע בשאר בשר בוודאי גם מומר כה"ג דלעיל חשיב אח ולכך לענין חליצה חשיב מומר אח ולא ק"מ מה שהניח המל"מ הנ"ל שם בסוף דבריו בצ"ע:
ובכל הדינים דלעיל אין חילוק דאפילו במומר לתיאבון לע"ז או לחלל שבת דינם כמומרים לכל התורה כולה עיין בכ"מ פ"ג מה' איסורי ביאה דין י"ז שכ' כן וכן מבואר ברמב"ם בפ"ג מה' תשובה דין ט' דאפילו בלתיאבון חשיב כמומר לכה"ת כולה וגם כוונת הרב המגיד בפי"ג מאיסורי ביאה הוא כן אלא דס"ל דהא דאיצטרך לאשמעי' דמצוה להחזיר אבדתו היינו ברואין בו שהוא מומר לתאבון לנבלות וכיוצא בו דאי בכשר ממש פשיטא כדאיתא לעיל מני' ברמב"ם ועיי"ש שכן מבואר מלשונו והא דאמר בע"ז דף כ"ו דסמי מכאן מומר ולא מוקי במומר לע"ז ולחלל שבת לתאבון דמורידין (ר"ל ומושכחת לה במומר לע"ז לתאבון כמ"ש הלח"מ בפ"ג מה' תשובה דין ז' עיי"ש שהקשה כן ועיין לקמן שאין העיקר כדבריו) משום דא"כ הוי לי' לתנא לסדר להיפוך מומרים ומינים והמסורות דלהוי לא זו אף זו אבל השתא דקמ"ל מסור דמורידין א"צ לומר מומר לכה"ת ולזה אפשר דקאמר סמי מכאן מומר:
ב') הא דמומר לע"ז או לחלל שבת דינם כגוי נראה לכאורה דהיינו שעבר אאיסור דאורייתא אבל בדרבנן י"ל דבין בע"ז ובין בחילול שבת לא חשבינין לי' כמומר לכה"ת כולה ולזה הסכים בס' תבואות שור כהפ"ח בק"א אמנם בס' בית הילל רצה לומר דגם בחילול שבת באיסור דרבנן חשיב כמומר לכה"ת כולה ולר' יהודה בהוריות דף י"א ע"א גם התבואות שור מודה. ואני בחידושי לחולין ישבתי דברי הרמב"ם דבפירוש המשנה דבשוחט בשבת חשיב מומר כדברי הס' בית הילל הנ"ל ושם מוקי מתני' כר' יהודה אבל לר"מ דפליג בש"ס עירובין בריש פ' הדר אפילו לענין לבטל רשות דהוי לאותו דבר מ"מ לא חשיב מומר גם הרמב"ם והבית הילל מודה דבדרבנן לא הוי מומר ולכך פריך שם שפיר ונוקמי' במזיד כר"מ וכמ"ש הר"ן בחידושיו דשם חשיב בתחילת השחיטה מקלקל ואסור רק מדרבנן:
ג') בכמה פעמים נעשה מומר. הדבר פלוגתא בין רבוותא והסכמת כל האחרונים דאם כבר עבר פעם אחד נעשה מומר וא"כ הרי הוא כגוי ושחיטתו נבלה. וראי' גדולה לפי ענ"ד לזה מע"ז דף כ"ו ע"ב אכל פרעוש אחד כו' הרי זה מומר והתם ע"כ בפעם אחד חשיב לי' מומר וכ"ש לפי מאי דמתרץ התם בעי למיטעם טעמא דאיסורא ובתוס' שם ד"ה התם בעי למיטעם כו' דמוכח דמיירי בפעם אחד וצ"ע. אמנם בשוחט לע"ז או בשבת אי חשיב באותו שחיטה עצמו כמומר לאסור שחיטתו הש"ך בסי' ב' סקי"ז הסכים לומר דבאותו שחיטה לא חשיב מומר וביש"ש יש סתירה דבפ"ק סי' ז' פסק דבאותה שחיטה לא חשיב מומר ובפ"ב סי' כ' סותר לזה וכמו שהקשה בתבואת שור ובפמ"ג:
ולפי ענ"ד דהמהרש"ל סובר דגבי שבת לא שייך לחלק השחיטה דתחילת השחיטה מקלקל הוא אבל לענין ע"ז כיון ששחט סימן אחד כבר חייב משום ע"ז כדאיתא בסנהדרין דף ס"ב ע"א ורש"י ד"ה תיפוק לי' מאחת כו' משום דעשה מעשה חטאת עוף וא"כ שפיר חשיב כמומר בסוף שחיטה. ועוד יש לחלק לענין לתאבון דהיינו בחילול שבת דשייך לתאבון איכ"ל דבאותו דבר לא חשיב מומר. אבל בע"ז דלא שייך לתאבון כמ"ש הכ"מ פי"ג מאיסורי ביאה אפילו בפעם אחד חשיב מומר. וראשון עיקר:
אמנם התבואת שור בסי' י"א הביא הרבה ראשונים הסוברים דאפילו בפעם אחד חשיב כמומר דהיינו אפילו באותה שחיטה ובשוחט בשבת במזיד שחיטתו נבלה או דמחלקין שחיטתו או דתרווייהו בהדי הדדי אתיין ובשוחט לע"ז נמי נ"מ לענין שחיטתו נבלה ומותר לשחוט אחריו אותו וא"ב דאם אינו מומר ואינו אסור רק מטעם תקרובת הוי רק שחיטה שאינו ראוי' ולענין או"ב קי"ל דשמה שחיטה כמבואר בסי' י"ו אבל אי חשיב מומר שחיטתו נבלה ולא קשיא מה שהקשה בפמ"ג סי' ב' סקי"ז וכדאיתא נמי בלשון חי' הר"ן בחולין דף י"ד ואנן קי"ל לחומרא לענין או"ב דלא חשיב מומר ולענין שבת לחומרא דחשיב מומר ואסור אפילו באותה שחיטה במזיד ודווקא בחילל שבת בפרהסיא בפני עשרה או דבר הנשמע לרבים. אבל בצנעא אפילו בכמה פעמים לא חשיב מומר. ולענין ע"ז אפילו בצנעא ובפעם אחד חשיב מומר ובאותו שחיטה ספיקא הוי ולחומרא:
ד') וכל זה לדעת הרמב"ם וטוש"ע וכל האחרונים דס"ל דחשיב כגוי אמנם הש"ג בפ"ק דחולין בשם ריא"ז פסק דישראל המומר לכה"ת אינו כגוי שהרי מצוה על השחיטה ולכאורה קשה מ"ש מכתיבת ס"ת דממעטינין מומר בש"ס גיטין דף מ"ה ע"ב וחשיב לי' אינו בקשירה וכי תימא דהתם מדרבנן קאמר וכמו שפי' הר"ן בחד פי' בגיטין שם מ"מ גם כאן נימא דמדרבנן אסור. וזה נראה באמת כוונת הב"ח שהביא הש"ך בסי' ב' פקי"ו אלא שהר"ן והב"ח כ' כן במומר להכעיס ולדברי הריא"ז נימא דגם לענין מומר לכה"ת אינו אסור שחיטתו רק מדרבנן. ונראה דסובר דמומר חשיב בר זביחה כמו קטן דקי"ל ביו"ד סי' א' ובש"ך ס"ק כ"ז דחשיב בר זביחה ואע"ג דהוא אינו חושש לזבוח מ"מ אחרים מצווים עליו חשבי' לי' בר זביחה וכמו שמחלק נמי בפמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח בהא דלענין כתיבת ס"ת לא חשיב קטן בר קשירה דלענין מ"ע כיון דהוא אינו חושש לקיים המ"ע חשיב אינו בר מצוה לאותו דבר משא"כ לענין ל"ת הא אחרים מצווין עליו ולכך ס"ל להריא"ז דכאן חשיב כמו בר זביחה. ולדעת הפוסקים האחרים צריך לחלק בין מומר לקטן דמומר פורק מעליו עול ומיפר ברית התורה ואינו חשיב בר תורה ולא בר זביחה משא"כ בקטן כך אמרה התורה דרק מי"ג שנים חייב הוא בדיני התורה וקודם לכן רק אחרים מצווין עליו ולזה קטן חשיב שפיר בר זביחה ועכ"פ י"ל סברת הריא"ז דמומר חשיב שפיר בר זביחה מטעם הנ"ל:
וכשיטה זו הביא הר"ן בחידושיו לש"ס חולין דף י"ד במתני' דהשוחט בשבת כו' בסוף דבריו דהואיל וקידושי' קידושין לא חשיב ככותי אלא דמשמע שם מהר"ן דאפילו לאותה שיטה מ"מ מודים דשחיטת מומר לע"ז (ולפי ענ"ד דהה"ד במומר לחלל שבת כדמוכח שם בלשונו דהרי ע"ז דן שם) מיסתרא באכילה עיי"ש ואלא שלא גילה לן הר"ן ז"ל דמהיכא ידעינן דאסור באכילה דכיון דמוזבחת מי שהוא בר זביחה כו' ליכא למילוף. ונראה דסוברים בזה כהרמב"ם בפ"ד משחיטה מוקרא לך ואכלת מזבחו מוכח שנכרי העובד ע"ז זבחו אסור וא"כ הה"ד למומר לכל התורה אלא דבהא פליגו דלהרמב"ם ילפינן מכאן אפי' שחיטתו נבלה ולהריא"ז מוכח רק איסור וכמו שהקשה בפר"ח ריש סי' ב' וא"כ נראה דגם הריא"ז מודה דאסור לאכול משחיטת המומר אלא דלא חשיב נבלה והא דסיים שחיטתו כשרה היינו דאין הפסול בשחיטה למיחשב כנבלה אלא שחיטתו כשרה לטהרה מידי נבלה:
וראי' לזה דמתחילה כ' הריא"ז שם סתם דמומר לכה"ת שחיטתו אסורה. ועכ"פ לפי הנ"ל גם הריא"ז אפשר דמודה דלא חשיב ב"ב ולכך ממעטי' מקרבן כמבואר בת"כ הנ"ל וממילא דשחיטתו אסורה מקרא דואכלת מזבחו ופריך שפיר לרע"נ ומיושב קושית הראש יוסף עיי"ש דף ד' וה' ואפילו אין הפי' בריא"ז כנ"ל מ"מ מודה דאחיך לא מקרי דאחיך במצות בעי' וכנ"ל:
ה') במומר לכל התורה חוץ מע"ז ושבת כ' הב"י בשם רבינו ירוחם דדינו נמי כגוי ולאו דווקא לכל התורה אלא אפילו לרוב מצות התורה ואפילו רק לתיאבון וכמ"ש התבואות שור ואפילו רק בג' עבירות מפורסמות מסתמא חיישינין שהוא מומר לכל אלא א"כ אחזיק וברוב עבירות לא מהני אחזיק דכיון דפקר ברוב עבירות בוודאי אפילו באותן שרואין שמחזיק בהן אמרינין דאין לסמוך עליו ועיין בסנהדרין דף פ"א ע"ב דאמרי' אפילו עבר בג' מיני כריתות ואפילו התרו בו ונלקה לא אמרי' דמפקיר נפשי' לעבירות. ומזה קצת תברא לכאורה לחוש בג' עבירות כדעת התב"ש הנ"ל ואפשר דנלקה שאני כיון שנלקה הרי הוא כאחיך ודוחק וצ"ע (ואפשר דהתב"ש מיירי בעבר על כל אחת ואחת יותר מפעם אחד וא"כ לא שייך לומר דרוצה למיטעם טעמא דאיסורא וא"כ לא דמי להתם) מ"מ במומר לרוב עבירות וודאי דינו כמו מומר לכל התורה כולה:
והנה התב"ש סובר דאפילו בכה"ג אם הוא רק לתאבון אין מורידין אותו ומצווין אפילו להחיותו אבל אינו מוכרח וכמ"ש לעיל אות א' כיון דלרי"ו ממעטינין לענין קרבן ועכר"ח לפי"ז מוכח מת"כ שאינו נקרא ב"ב ובתוס' סנהדרין דף ע"ב ע"ב משמע דתליא זה בזה. וגם אין זה נגד הסברא דהא בוודאי אם עבר על רוב התורה גברא קטולא הוא הואיל דבוודאי עבר על כריתות ומיתות ב"ד ואין כאן אלא קרובי מיתה כדאיתא בסנהדרין דף פ"א ע"ב וכיון דמפקיר נפשי' לעבירות מותר לקרב מיתתו עיי"ש ואיכ"ל דפשיטא דמורידין והא דלא משני שם בע"ז כן כבר כתבתי לעיל אות א' דיש לדחות דמומר לתאבון לרוב התורה כיון דבר קטלא הוא מדינא וגם דיש לחוש לתקלת רבים א"כ פשיטא הוא ממסור והוי זו ואצ"ל זו ובהיפוך הוי לי' למתני ועיין בלח"מ פ"ג מה' תשובה ה' ז' ג"כ הקשה כן ומה שתי' בזה. ואע"ג דשם איכ"ל דכוונתו במומר לכה"ת ממש מ"מ הא לרי"ו אין חילוק בזה וא"כ מוכח דסובר דלא כתב"ש:
אמנם על גוף הדין של רי"ו כ' הפר"ח בסי' סק"א דאינו מוכרח וכן מוכח מהרמב"ם וכמ"ש התב"ש בסי' ב' ס"ק כ"ג דלא הביא הרמב"ם בפ"ג ממע"ק רישא דברייתא בריש חולין עיי"ש מה שכ' בזה דהרמב"ם לשיטתו פליג בזה דלא חשיב בכה"ג כגוי וכן משמע ברמב"ם בפי' המשנה ריש פרק הדר ונראה טעמו כיון דמאמין ב"ד ובתורתו ורק יצרו תוקפו ועובר על רוב עבירות חשבי' לי' בזה צד כאונס קצת וכמ"ש הרמב"ם בסוף פ"ב דגירושין לענין כי"ב ולכך כיון דבעבירה על לאו אחד לא יצא מכלל ישראל כשעובר שוב שנית על עבירה אחרת אין מצרפין עבירה הראשונה עמה וכן לעולם אמרינין דאין מצרפין משום דאפשר דכעת אין יצרו תוקפו על עבירה שעבר כבר וא"כ לא מושכחת לה אלא בעבירה שבשעה חדא הוא יוצא מכלל ישראל ולא מושכחת אלא בהנך ב' עבירות. ולכך לא כ' הרמב"ם בשום מקום רק מומר לע"ז ולחלל שבת:
ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר דבדבר שנעשה באונס לא שייך קביעות וחזקה כמו דאמרינין באשה שראתה מחמת אונס שאין מצטרפין לקבוע לה ווסת ולפיענ"ד הסברא נכונה וכ"ש לענין מורידין לדעת הרמב"ם במומר לרוב עבירות התורה בלבד ע"ז ושבת לתאבון דאין מורידין וגם לדעת הרי"ו והה"ד במומר לחלל שבת בפרהסיא לכ"ע נראה עיקר מלשון הרמב"ם והמחבר וכן משמע בש"ס דאין מורידין וכמ"ש התב"ש הנ"ל (ולא כמו שכתבתי לעיל) דהנך דינם רק כנכרי וממילא לא מורידין ולא מעלין משא"כ מומר לע"ז דחשיב כמין והיינו בעובד ע"ז אבל אם רק המיר לע"ז כעין שכ' הרמב"ם בפ"ג מתשובה דין ז' דהיינו לתאבון שוב דינו רק כנכרי ולא חשיב אחיך ובן ברית ואין מורידין:
ובזה יש לישב קושית הלחם סתרים על התוס' בע"ז דף כ"ו ע"ב ד"ה אני שונה כו' שהקשה כיון דלהתוס' מומר לתאבון מועלין וא"כ למה פריך ר"י אני שונה כו' ואת אמרת מורידין הוי לי' למיפרך אפילו אלא מעלין. ולהנ"ל בוודאי אלא מעלין לא תקשה דאיכא לאוקמי במומר לחלל שבת או לסברת רי"ו במומר לרוב התורה אבל אמורידין קשיא. ועכ"פ לענין שחיטה וכיו"ב הוא פלוגתא אי חשיב כגוי ולחומרא:
ו') במומר לעבירה אחת להכעיס ס"ל להרמב"ם בפ"א מה' רוצח ובפי"א מה' אבדה דדינו כאפיקורס וגרע מגוי וכ"ש אפיקורס ומין גמור המפורשים ברמב"ם בפ"ג מה' תשובה שגרועים מגוי ומורידין. ורי"ף ורמב"ם גרסי בע"ז דף כ"ו במקום המסורות מין ואפיקורס וכן לענין עדות בפי"א מה' עדות כ' דהנך גרועים מנכרים. ומטעם זה יש לישב קושית המג"א בסי' ל"ט סעי' א' דהו' לי' להש"ס בחולין דף ה' ע"א לתרץ האי מומר היינו להכעיס דלדבריו עדיין תקשי למה נקט רק חוץ משתים אלו הרי גם מאפיקורס ומין אין מקבלין: וע"כ כיון דבלא"ה הקשה המל"מ בפ"ג מה' שגגות דתיפוק לי' מזבח רשעים תועבה ופשיטא דאין מקבלין ממומר וצריכין אנו לומר דלענין עולה הו"א כיון דריבה הכתוב איש איש על נכרים שנודרין נדרים ונדבות כישראל ולא חילק בהם בין רשעים לכשרים הו"א דגם בישראל הדין כן דנילוף ק"ו מנכרי לכך איצטרך למעט אבל הנך דגרועים מנכרים לא צריך למעט דאל"כ נתני נמי אפקורסים וכנ"ל. וכן דעת הש"ע ביו"ד סי' קנ"ח ובחו"מ סי' תכ"ה דמומר להכעיס גרע מגוי:
והטעם דלהכעיס חשיב כמין ואפיקורס ביאר הרמב"ם בפי' המשנה בפ"ק דחולין וביתר ביאור כ' במורה נבוכים בח"ג פ' מ"א דלענין מזיד יש חילוק בין עון ופשע והיינו דעון הוא כעין אוכל נבלות או לתאבון או לרוע מדותיו אפילו בעושה שלא לתאבון אבל העושה ביד רמה שיעיז פניו ויעבור בפרהסיא ועושה כן דרך קלות בכל עבירה שעושה על דרך זה הוא מראה שכופר בחלק התורה ההיא וזה אפיקורס וזה הוא פשע דקרא ומענישין אותו מיתת כפירה ואין ממונו ליורשיו. ועפ"י דבריו מיושב קושית התוס' בע"ז דף כ"ו ד"ה אני שונה כו' דמ"ש ממסור דלפי"ז לא דמי בשלמא מסור לאו מיתת כפירה אלא להסיר תקלת רבים וממונו ליורשיו ושפיר נוכל לומר יכין רשע כו' אבל במומרים ומינים שהטעם מיתת כפירה והוי כעיר הנדחת ואין ממונם ליורשם לא שייך יכין רשע כו' ופריך שפיר:
ולכך פריך רק ואת אמרת מורידין כו' דדנת אותו ככופר וע"ז קאמר דלישני לי במומר להכעיס ולכאורה קשה לפי ס"ד מ"ט דלהכעיס מורידין אפילו נימא דלא מרבינין לענין אבדה משום דלא חשיב כאחיך כמ"ש התוס' שם מ"מ למה יגרע מנכרי כיון דאינו כופר וכ"ש דזה גופי' טעמא בעי אמאי לא יהא חשיב כאחיך כיון דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה וא"כ לענין שאר מצות הוא אחיו ואע"ג דאינו בכל המצות הא קי"ל ב"ק דף פ"ח דעבד אחיו במצות מקרי אע"ג דאינו בכל המצות (ואפשר דכוונת הש"ס דנוקי כר"י דעבד לא חשיב אחיו במצות ואפשר דטעמו משום דליתא בכל המצוות והה"ד מומר להכעיס בדבר אחד) או אפשר דאתיא כר"מ דסובר בעירובין דף ס"ט דמומר לד"א הוי מומר לכה"ת כולה ואפי"ה ע"כ סובר מריבוי דלכל אבדת אחיך לרבות מומר לתאבון אבל במומר להכעיס כיון דמומר לכה"ת כולה וודאי לא חשיב אחיך:
ובזה הי' מקום לישב דברי הש"ג שכ' דלפי האמת אפילו בלהכעיס משיבין אבדתו ובמל"מ פ"ה ממלוה דין ב' הקשה ע"ז ולהנ"ל א"ש דהש"ג שפיר קאמר לדידן. אלא דלא ידעינין טעמא נהי דאחיך לא חשיב מ"מ אמאי גרע מגוי ולפי סברא הנ"ל דתליא אי מקרי אחיך שפיר תיקשה דאמאי לא קאמר ולישני לי' במומר לחלל שבתות וע"ז לא שייך תי' הש"ס דהא ג"כ לא מרבינין אותו לענין אבדה:
ע"כ נראה דהנה במומר להכעיס ע"ד שכ' הרמב"ם במורה הנ"ל מלבד שיש לנו לומר מסתמא שיש לו דעת אחרת וחולק על התורה יש ג"כ מלבד האיסור שאוכל או עושה הוא עובר על לאו דלא תחללו את שם קדשי כדאיתא ברמב"ם פ"ה מה' יסוה"ת דין יו"ד ועיין בביאורו בסדר למשנה שם ובזה פליגו בשמעתין ר"א ורבינא דמ"ד דלהכעיס מומר דלא אמרינין מסתמא הוא חולק על דעת התורה מלמיחשב לי' כמין ואפיקורס אלא שמלבד העבירה שעשה עוד לו נוספת שחילל השם. ולכך ס"ל להתוס' בשמעתין וכן דעת הטור לפי מ"ש הב"י בכוונתו ביו"ד בסי' קנ"ח דאע"ג דחשיב רק מומר לד"א מורידין וכ"ש דאין משיבין אבידתו:
ולהסביר נראה ע"ד שאמרו ביומא פ' יוה"כ דבחילול השם אין לו כפרה אלא במיתה עיי"ש וא"כ א"ש דבמחלל שבת בוודאי אע"ג דחשיב כנכרי ולענין השבת אבדה כגוי אבל לענין מורידין נמי דינו כגוי משא"כ לענין להכעיס אפילו דינו כגוי מ"מ לענין זה גרע מגוי וע"ז קאמר מומר להכעיס קא סבר דמין הוא וא"כ הוא מין והיינו מין ועיין בתוס' ד"ה ממי כו' וטעמא בעי למה סמי כאן. ואפשר לומר דהא קשיא גם ברישא לנקוט הנכרים ומומרים לחלל שבת דדינו כגוי לא מעלין כו' וע"כ כיון דדינו כגוי הוא בכלל גוי א"כ גם בסיפא ע"כ סמי מכאן מומר דכיון דדינו כמין א"כ הוא בכלל מין:
ועפי"ז יובן ג"כ כוונת המג"א בסי' ל"ט שכ' במומר לענין כתיבת תפילין היינו לפי' הר"ן ברוצה למיטעם והקשה בספר ביאור מרדכי דע"כ במומר שלא להכעיס ושלא לתאבון או דברוצה למיטעם חשיב כלתאבון דאל"כ נוקי מומר דשמעתין בכה"ג ולמה סמי ולא קשה מידי דלעולם הנך גרועין מלתאבון ואפי"ה ליכא לאוקמא בהו דהא אפילו במומר לחלל שבת פשיטא לי' להש"ס דלא גרע מגוי רק במומר להכעיס ומטעם הנ"ל וראי' לזה דלמיטעם גרע מלתאבון דהא קיי"ל ביו"ד סי' ב' בעשה רק פעם אחד לתאבון לא מקרי מומר רק חשיד לעדות. ובע"ז דף כ"ו ע"ב קאמר הש"ס באכל פרעוש אחד למטעם חשיב מומר אלא וודאי כיון דקל בדעתו כל כך דבשביל למטעם הוא עובר חשיב כמומר לאותו דבר וא"כ דברי המג'"א נכונים:
ונחזור לדעת הרמב"ם דפסק כמ"ד מין והיינו בעושה ביד רמה דרך קלות וכמ"ש במורה ח"ג פ' מ"א מטעם דתלינן דיש לו דעת אחרת וחולק על התורה. ונראה מדברי הרמב"ם דדווקא בעושה בגילוי פנים וחזינין מדעתו שעושה מצד בזיון אבל לא ס"ל כפי' התוס' ד"ה וחד דבדברים נמאסים תלינין להכעיס דהרמב"ם לא הביא תי' זה דר"י וכבר הקשה כן בס' הורה גבר בהוריות שם. וע"כ נראה משום דקשיא לי' קושית התוס' בד"ה התם בעינין כו' א"כ אין זה זה כללא דאיכא למתלי ברוצה למיטעם וע"כ צריכין אנו לידע שאינו עושה בשביל למיטעם. וע"ז כוון במורה הנבוכים הנ"ל במ"ש בלשונו ואינו עושה לרוע מדותיו והיינו כדי למיטעם טעמא דאיסורא וכיוצא בו. וכיון דידעינין דאין לו שום צורך הנאה בכל עבירות שעושה חשיב להכעיס. והא דקאמר ר' יוחנן בהוריות שם איזה מומר שסתמו מין לא קאמר שסתמו להכעיס דלפי' התוס' הוי לי' למימר שסתמו להכעיס:
אבל הרמב"ם פירש איזה מומר להכעיס דהיינו דרך קלות שסתמו צדוקי או מין ר"ל שמהסתם חולק על התורה והיינו דווקא בעבירה המפורסמת אפילו הוא מהקלין שבתורה והיינו דקאמר איזה מומר להכעיס שמהסתם תלינן דמין לא בעי' דווקא כגון חלב דאיסור כרת אלא אפילו אוכל נבלות וטריפות ויי"נ נראה לומר דהרמב"ם פי' יי"נ דאורייתא שנתנסך לע"ז ונקטו משום דלית בי' לאו מפורש עיין ס' החינוך פ' כי תשא מ"מ כיון דמפורסם איסורי' והוא איסור דאורייתא לאפוקי איסור דרבנן אפילו מפורסם איסורו. וריב"י פליג דאפילו באיסור דרבנן היכא דמפורסם איסורי' מושכחת לה בין מומר לתאבון ובין להכעיס זהו הנראה לפי ענ"ד לדעת הרמב"ם בפי' הש"ס והוא נכון. וממילא גם קושית התוס' ד"ה וחד אמר כו' למ"ד להכעיס מומר במאי מוקי הא דהוריות דלפי הנ"ל א"ש או כתי' התוס':
ועפ"י האמור מבוארין נמי דברי הרמב"ם בפ"ג מה' תשובה הלכה ט' שהוכיח מהם הכ"מ שם דפסק דלהכעיס מומר לק"מ דנהי דאנן תלינין ומחזיקין לי' במין והורגין וסוקלין על החזקה אבל בוודאי כבר אפשר דעובר בלהכעיס ואינו חולק על התורה. והקב"ה לו נתכנו עלילות בני אדם וא"כ טובא צריך לאשמעי' דאפילו אי קמי' שמי' גליא דלא הי' מין ואפיקורס אפי"ה כיון שנתחזק טובא בעבירה זו אין לו חלק לעוה"ב ועד"ז יש ג"כ לסלק השגת הראב"ד שם ואפשר לומר שלזה כוון נמי הכ"מ ועכ"פ דברי הרמב"ם שם נכונים:
וגם דברי הרמב"ם בפ"ג מה' מעשה הקרבנות הלכה ד' שכ' דלאותו דבר בין להכעיס ובין לתאבון אין מקבלין שהקשו תיפוק לי' דבלהכעיס כמין הוא ולכה"ת אין מקבלין נראה לפי ענ"ד דלעולם בכה"ג בלהכעיס באמת לכה"ת אין מקבלין מטעם הנ"ל דחזקה דמין הוא. אבל אם הביא קרבן לאותו דבר ע"כ מוכח דמאמין במצוה זאת ורק מרוע מדתו עבר קמ"ל דאפי"ה אין מקבלין ממנו דלאותו דבר חשיב כנכרי. אבל לכה"ת בלהכעיס כה"ג פשיטא דאין מקבלין:
ויותר נכון לומר דהרמב"ם מיירי בלהכעיס היכא דאיכא למתלי ברוע מדותיו ולא קשיא איך סתם דיגיד עליו ריעו כיון דמביא קרבן לאותו דבר א"כ ממילא נשמע דלא מיירי בהיכא דאינו מאמין במצוה זו ולכך א"ש דלדבר אחר מקבלין וזה נכון. ובפ"י מה' עדות דין ג' נמי איכ"ל דמיירי ממומר כה"ג להכעיס שעושה בשביל רוע מדותיו וראי' לזה שכ' בפי"א מה' עדות ה' יו"ד דהפקורסים והמוסרים ומומרים לא הוצרכו חכמים למנות דפסולים לעדות דגרועים מנכרי וקשה הרי מנו חכמים מומר להכעיס וע"כ דהפירוש במומר להכעיס הוא רק לאפוקי לתאבון וממילא גם רבא בפ' זה בורר אפשר דסובר כמ"ד דמומר להכעיס מין הוא ועל זה עצמו כיוון הרמב"ם בהא דקאמר דלא מנו מומרים:
ולענין קדושין וגיטין וחליצה פשיטא דאפילו מומר להכעיס קדושיו קדושין ואע"ג שכבר כתבנו דגרע מנכרי היינו דווקא לענין נאמנות או לענין מעשה דידהו דלא חשיב כמעשה ישראל היינו מעשה דמצוה אבל לענין קנינו הא אמרינין דדינו כישראל וממונו כמו ממון ישראל אחר ואשתו קנין כספו מקרי' ואח"כ ממילא איתקש הוי' ליציאה והוא הדין לענין שאר דיני ממונות כ' הנמוק"י ביבמות דף מ"ז ע"ב בשם הריטב"א דדינו כישראל או מטעם שכבר כתבתי לעיל בשם ס' התרומה הואיל ובידו לחזור בתשובה:
וא"כ זה פשיטא דבידו לקדש אשה שתהא מקודשת לו לאחר שיעשה תשובה ולא חשיב דשלב"ל כדמוכח במל"מ פ"ד מה' אישות דין ז' לכך גם עתה חשיב לענין זה כישראל כיון דבידו ואינו מחוסר מעשה וכל זה לענין קנין וכי"ב דשייך סברא זו משא"כ לענין עשיית מצוה וכן מוכח מסתימת לשון הרמב"ם בפ"ד מה' אישות ובאהע"ז סי' מ"ד. אמנם ההגהות מרדכי בפרק החולץ כ' דבמומר להכעיס כיון דלא כתיב בקדושין אחוה ואחיך דינו כישראל והיינו משום דסובר דלהכעיס מומר ובמומר לחלל שבת קידושין תופסין לחומרא דשמא הרהר תשובה בלבו ולפי סברא זו חשיב לגמרי כנכרי רק היכא דשייך ספק זה דשמא הרהר תשובה בלבו:
ז') ודין מומר לענין כתיבת ס"ת ותפילין הנה באו"ח בסי' ל"ט קיי"ל דמומר לתאבון חשיב בר קשירה ולאותו דבר אפילו שלא להכעיס ולא לתאבון פסול. אבל במומר לדבר אחר להכעיס פסק הב"י שם דדינו כגוי והמג"א שם סק"ג הקשה הא הרב ב"י פסק דהוי כמין ונימא דישרוף ועיין בס' ביאור מרדכי מ"ש לישב. ובאמת הרב בב"י ביו"ד סי' קנ"ח בעצמו כ' דלמ"ד מין בכתב ס"ת שורפין. ובס' בני יונה ביו"ד סי' רפ"א נראה ג"כ שלא ראה דברי הב"י הנ"ל ולפימ"ש לעיל דנהי דחיישינן שמא הוא אפיקורס ומחזיקינין לי' בהכי מ"מ אינו אלא חזקה הבאה מכח רובא ומיעוטא איכא דהוי מומרים ולא הוי מין ואפיקורס ולכך חשיב הרב ב"י הכא למיעוטא לכתחילה וכיון דאפשר למיעבד בהתירא ממש ע"י גניזה. למה ניעבד באיסורא ולסמוך ארובא דוגמא לדבר שאמרו בדבר שיש לו מתירין וכ"ש שלדעת הרבה פוסקים מומר להכעיס הוא רק מומר ועכ"פ לפי דעת זו בלהכעיס מה"ת פסול:
אבל הר"ן בגיטין פ' השולח כ' דמדרבנן פסול וכבר הקשה המג"א שם הא הר"ן לשיטתי' פסק דמין הוא ותי' דמיירי בלהכעיס למיטעם טעמא דאיסורא וכבר כתבתי לעיל לישב בזה קושית הביאור מרדכי. ובגוף קושית המג"א הנ"ל על הר"ן עיין בסמוך לתרץ ובמומר לחלל שבת אפילו לתאבון בוודאי פסול מה"ת כיון דדינו כגוי כדלעיל וא"כ בלא"ה מה שכ' המג"א שם סק"ג ראי' מתוס' ע"ז לאסור אפילו במומר לתאבון עיין בס' חמד משה ובס' בני יונה שם להשיג על זה ולהנ"ל בלא"ה איכ"ל דהתוס' מיירי במומר לחלל שבת משא"כ ברייתא דמורידין וכדלעיל ובמומר לע"ז בוודאי דינו כגוי וכדלעיל. וכל הנ"ל לענין מומר להכעיס לענין ס"ת והה"ד לענין שחיטה לדעת הפוסקים דינו כגוי וגריעא מגוי ופשיטא דאסור לאכול משחיטתו והוא בכלל אפקורסים שמנה הרמב"ם בפ"ד מה' שחיטה:
אמנם לדעת הטור ביו"ד סי' קנ"ח לפי מ"ש הרב ב"י בכוונתו וכדמוכח מדבריו בסי' ב' פסק כמ"ד דלהכעיס מומר ובאמת קשין לי דברי הטור בחו"מ סי' רס"ו סעי' ב' פסק להדיא דלהכעיס מין וכדעת הרמב"ם וצ"ל דלא דק שם בלישנא כיון דשם לענין אבדה אין חילוק דלכ"ע אין מחזירין העתיק לשון הרמב"ם וכן פסק הרשב"א בחי' לחולין דף ד' ובתוה"ב הארוך אלא דשם כ' דאפילו נימא דלהכעיס הוי מין איכ"ל דשחיטתו כשירה בעע"ג א"כ אין מטור סי' ב' ראי' דסובר דלהכעיס מומר מ"מ הב"י לשיטתו בסי' קנ"ח עכר"ח צ"ל כנ"ל לדעת הטור ובש"ג בע"ז דף כ"ו פסק ג"כ דלהכעיס מומר אלא דשם פסק דאין מורידין אותו ומחזירין אבידתו. וכבר הקשה ע"ז במל"מ בפ"ה מה' מלוה דהא חזינן בש"ס שם דבזה כ"ע מודים וכמו שהבאתי לעיל:
ונראה לישב דכבר כתבתי לעיל על דברי התוס' בד"ה סמי כו' דאי כוונת התוס' דגם בעלמא הפי' מומר היינו מומר להכעיס טעמא בעי למה לא אמרי' סמי כמו דאמרינן כאן ועיין בזה בס' בני יונה סי' רפ"א ביו"ד ועוד קשיא לפי גירסת הרי"ף והרמב"ם שגרסו המינין והאפקורסין והמומרין וכבר כ' הרמב"ם במורה הנבוכים בח"ג פ' מ"א שהבאתי לעיל דכל עע"ז מסתמא הוא ג"כ אפיקורס שכופר בתורה דעובד ע"ז מאמין בקדמות. ובזה מיושבים נמי דברי הרמב"ם מקושית הלח"מ בפ"ג מה' תשובה דין ז' ובפ"ד משחיטה דלפי הנראה שם מדבריו דעיקר לישנא דאפיקורס הוא למי שאינו מאמין בתורה וכן משמע מלשונו בפי' המשנה בפרק חלק. אלא דמינים ומי שאינו מאמין בנבואה כ"ש שאינו מאמין בתורה שהיא מן השמים א"כ פשיטא דחשיב אפיקורס ולכך לפעמים כוללם הרמב"ם בלשון אפיקורס ושם לענין עונש קמ"ל אפי' אי קמי' שמי' גליא דאינו אפיקורס וכמ"ש לעיל. עכ"פ קשה כמו דר' יוחנן סמי מכאן מומרים הי' לו לסמי ככני מינים כיון דכל מין לע"ז הוא אפיקורס וכבר תני אפיקורס לפי גירסתם:
ולכך נראה וודאי היכא דהדין דין אמת דאפילו אינו מין אע"ג דאנן אמרינן דחשיב כמין אפי"ה לא מימנע תנא למיתני שם המיוחד לו אבל כאן במורידין סובר ר' יוחנן דאלמלא נימא דלהכעיס מין לא היו מורידין וא"כ כיון דתנא תני דמורידין ע"כ סובר דמין הוא ולכך מורידין וא"כ כיון דכל הטעם משום דמין הוא א"כ למה לי תרתי ולכך אמר סמי מכאן כו' משא"כ מינים ואפיקורסים אע"ג דכל מין אפיקורס. מ"מ כיון דאפילו אי לא הי' כן ולא הי' אפיקורס אפי"ה הדין דמורידין אותו מצד עצמו משום דמין הוא. ולכך שפיר תנא התנא להדיא כל אחד בשמו המיוחד לו. משא"כ בלהכעיס סובר ר' יוחנן כנ"ל דכל הטעם דמורידין הוא משום דמין וא"כ תרתי למה לי. ובזה אתיין שפיר דברי הש"ג הנ"ל כיון דר"י ע"כ סובר דלא כהו"א אלא דתליא אי חשיב מין או לא לכך שפיר כ' דאי קי"ל דמומר הוא לא מורידין והה"ד דאיכ"ל דמרבינין לי' מלכל אבדת אחיך כו':
וכל זה כאן אבל שם בר"ה לא סמי ר"י מומר דשם אפילו אי לא חשיב מין דינו כן וכדלעיל. אלא דאכתי בס"ת דתנא מין ומומר קשיא אי מיירי במומר להכעיס לד"א וע"כ טעמא משום דמין הוא אכתי קשיא תרתי למה לי ולכך תי' הר"ן דע"כ האי מ"ד סובר דלהכעיס מומר ונפ"מ ג"כ לדידן אם יבוא אליהו ויאמר דלאו מין הוא אפי"ה אסור מדרבנן דכל שפרק מעליו עול מצוה אחת לא חשבי' לי' בר קשירה וא"כ צ"ל דווקא בתפילין וס"ת החמירו משא"כ בשחיטה דכשר לשיטה זאת ועכ"פ לכך תני התם תרתי מין ומומר וא"ש:
ח') מומר לאחד משאר עבירות לתאבון והה"ד שלא להכעיס ולא לתאבון נמי לא חשיב כגוי כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רנ"א סק"ג ונאמן לכל דבר חוץ מלאותו דבר שהוא מומר אלא שהרמב"ם בפ"ד מה' שחיטה פסק דנהי דלענין ד"א נאמן אבל לענין בדיקת סכין דתליא בכוונת הלב וביראת שמים וכדאיתא ביו"ד סי' י"ח סעיף י"ז וכיון דפקר בחד מצוה לגמרי אין ראוי לסמוך עליו בזה וכל זה במומר אבל אם עבר רק פעם אחד שלא להכעיס מותר לסמוך עליו אפי' לענין בדיקת סכין אפילו לדעת הרמב"ם. ובאמת אם נאמר דלענין בדיקת סכין אין לסמוך על אשה הואיל והוא מילתא דטריחא וספק אם יש בו פגימה כמ"ש התוס' בפ"ק דפסחים דף ד' דמורי היתירא בכה"ג וגוף הדבר שפסול נאמן באיסורין כתב בתשובת הרשב"א סי' ת"ל דהוא מטעם דאשה ועבד נאמנים א"כ לא יהי' עדיף מאשה ומהראוי שלא לסמוך עליו בבדיקת סכין. ובמומר לערלות שמתו אחיו לדעת התוס' דווקא שמתו כשגדלו והריטב"א כתב דל"ש כיון דמניח מלמול מחמת יראת מיתה לא חשיב מומר והה"ד כשעבר על וגילוי עריות וש"ד מחמת אונס אע"ג דמדינא יהרג ואל יעבור אם עבר לא חשיב מומר כן כ' בתשובת הרשב"א אבל במניח מלמול מחמת צער דינו כמומר לאחד משאר עבירות לתאבון ובעי בדיקת סכין לפי דעת הרמב"ם:
ובמסור הביא הרמ"א בסי' ב' ב' דיעות אי דינו כמו לענין כתיבת ס"ת דלא חשיב בר קשירה ה"נ לא חשיב בר זביחה וי"א דהתם מדרבנן החמירו לענין כתיבת ס"ת משא"כ בשחיטה ועיין בב"י באו"ח סי' ל"ט דמספקא לי' במסור לתאבון או דווקא מסור להכעיס אבל בב"ח ומג"א שם הכריע דפשוט דבמסור אפילו לתאבון ואפשר דזה כוונת הטו"ז בסי' ב' סקי"ג. ולכאורה קשה לפי ההגהות אשר"י דדינו כמומר לכה"ת כולה א"כ נמי לענין קרבן אין מקבלין ממנו וא"כ אמאי לא נקט בחולין דף ה' חוץ מן המסור ומנסך היין כו' וצ"ל דבאמת אין למדין מן הכללות כו' אלא דתקשה דאמאי לא מפרש האי חוץ מן המומר דהיינו מומר למסור ואפשר לומר דמוסר בשמי' קרינין לי' ולא קרינין לי' בסתם בשם מומר. או כיון דמסור גרע מן העכו"ם כמ"ש הרמב"ם ספי"א מה' עדות א"כ מה"ת דיקבלו ממנו קרבן ולמה לי' למיעוטי וכמו דאינו ממעט אפיקורס ומין וכמ"ש לעיל אות וי"ו:
ומדברי הרמב"ם הנ"ל דסוף פי"א מה' עדות נראה דסובר כדעת הג"א דמסור פסול לעדות אפילו לענין איסורין דבתחילה שם כ' דפסולים כשרים לאיסורין ומשמע לבר מאלו עיי"ש וא"כ כיון דלענין עדות גרועים מנכרים הה"ד דלא חשיבו בר זביחה. וכן הסכים התב"ש לאסור אם לא שלא עשה כן רק פעם אחת באקראי בעלמא. ועיין בכרתי שכ' דהשתא לא משמע להו לאינשי איסורא ואיכ"ל דלא נפסלו. ולענין האפקורסים הנזכרים בפ' חלק כגון מבזה ת"ח וכדומה הביא בתב"ש בשם תשובת מהרי"ל דג"כ הואיל ולא משמע לאינשי איסורא אין נחשדים עי"ז על שחיטה והה"ד בכל איסור דלא משמע להו לאינשי לאיסורא עיי"ש:
ט') אם הוציא טריפה מתחת ידו בחזקת כשרה ועשה כן במזיד יש לאסור למפרע כל מה ששחט דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וחזקת שוחט איתרע ואפילו הכלים יש לאסור אפילו לא יצאה רק פעם אחד מכשלה הזאת מתח"י במזיד ולענין כ"ח כ' בתב"ש דיש לסמוך להתיר עיי"ש וכ"ז דלא כדעת הש"ך והפר"ח שכ' דאמרי' השתא הוא דאיתרע ויבואר במקום אחר אי"ה. וכל זה במזיד אבל בשוגג מעבירין אותו על חודש או שתים ואח"כ מחזירין אותו בקבלת דברי חברות. ואם אינו נודע אם עבר במזיד או בשוגג כתב התב"ש די"ל דאם יש לו הנאה ממעשה זאת יש לדונו כמזיד ואם אין לו הנאה ממעשה זה יש לדונו כשוגג ואם אין עליו רק ע"א אם יש רגלים לדבר והעד בר סמכא יש להעבירו בפעם אחד והכל לפי ראות עיני הדיין. והעד עצמו אם נראה לו שהי' מוטעה מותר לו לאכול משחיטת השוחט הזה. ולענין קהל שעשו חרם שלא ישחוט שום אדם זולת שוחט הקהל ואסרו שחיטת האחרים אם שחט אחר אסור לאכול משחיטתו ועיין בנודע ביהודא מהד"ק בחיו"ד בסי' א':
י') ולענין אי אנו מצווין להחיותו איכ"ל דכ"ע מודים דבלהכעים לד"א אין מצווין לא מבעי' לדעת הטור וסייעתי' דלענין אבדה אין חייבין להשיב אבדתו וכ"ש להחיותו. ואפילו להש"ג הנ"ל דווקא לענין אבדה שהוא ממון של המומר אבל מ"מ אין אנו צריכין ליתן לו מממון שלנו וכמ"ש הרא"ם בס' יראים סי' מ"ז. אמנם ברש"י בגיטין דף מ"ז ע"א ד"ה אימר כו' משמע דדווקא מין אין מצווין להחיותו. ויש לדחות די"ל דבמין איכא איסורא להחיותו וכן כ' התוס' בע"ז דף כ"ו דבכה"ג לא חשיב אחיך ובהגהות מרדכי בפ' החולץ ג"כ משמע דדווקא בלהכעיס לא חשיב אחיך. אמנם הרא"ם בס' יראים הנז"ל כתב דאפילו בלתאבון באחת מכל המצוות לא חשיב אחיך דאחיו במצוות בעינין ודווקא כיון שנקלה הרי הוא כאחיך אבל לא קודם. ואע"ג דבשאר מצות הוא אחיו לא דמי לעבד. משום דעבד לא נצטוה יותר אבל לעולם בעי' דבכל מצוות שנצטוה יהי' אחיו והטוש"ע ביו"ד סי' רנ"א סתמו כדבריו. וכבר תמה בזה בס' בכור שור בגיטין שם כיון דהתוס' ושאר פוסקים חולקים ע"ז ואמאי סתם כדברי הרא"ם:
ומלבד זה אני תמה איך אפשר לומר דמומר לתאבון וכ"ש להכעיס דלא חשיב אחיך א"כ למה לי קרא דרשע פסול לעדות תיפוק לי' כיון דלאו אחיו הוא והרי לענין עדות אחיו בעינין כדאיתא ב"ק דף פ"ח ע"א וצ"ל דבפעם אחת עדיין לא יצא מכלל אחיו ובכה"ג צריכין קרא דרשע פסול לעדות עיין בש"ך בסי' רנ"א ביו"ד סק"א אלא דלפי"ז עדיין תיקשי מאי פריך בסנהדרין דף כ"ז ע"א מבראייתא דמועלי בשבועות ארבא דדלמא הברייתא מיירי במעל כמה פעמים. ובכה"ג לאו אחיו הוא וי"ל דמלשון הברייתא מקשי שם ועדיין צ"ע. ועיי"ש ברא"ם שכ' דבלתאבון אינו חייב להעלותו ולפי"ז ע"כ לא מפרש קושית הש"ס כפי' התוס' בע"ז דף כ"ו ד"ה אני משום השבת הגוף ועל קושי' התוס' עיין בריטב"א שם אבל להתוס' שם פשיטא דלענין מעלין אתרבו:
אלא דאכתי לא ידעינין אי אפילו חייב לבזבז ממון אלא דמסברא כיון דבסנהדרין דף ע"ג ע"א ילפינין מריבויי דב' קראי דלא תעמוד על דם כו' וקרא דוהשבתו לו דאפילו זוזי חייב לבזבז וא"כ בכלל והשבותו אפילו אם חסרון כיס הוא וכיון דמרבינין מומר משמע דמרבינין אפילו להצילו בממון שלנו. ובזה נראה שהוציא הרמב"ם בפ"ד מהלכו' רוצח והש"ע ביו"ד סי' קנ"ח דבמומר לתאבון אסור לעמוד על דמו עיי"ש אלא שהב"י סובר דאיכ"ל דהא דמרבינין מקרא לענין השבת הגוף היינו משום דאיכא למיחוש שמא הרהר תשובה בלבו ולכך אסור לעמוד על דמו. אבל אם הוא עומד לפנינו ואנו רואין אותו שהוא עומד במרדו מסתבר כהרא"ם הנ"ל דאינו חייב להחיותו ולפי"ז י"ל דגם התוס' לא פליגו על זה ולא קשה קושית הבכור שור וא"כ פסקו כדברי הרא"ם רק במקצתם ולא בכולם לענין לא מעלין וכן מוכרח עיין בטו"ז שם סק"א:
יא) אם אינו רוצה לעשות מצוה ועושה זה כדי להכעיס כ' בתבו"ש בסי' ב' ס"ק י"ח דדינו כמין עיי"ש ולפיענ"ד מדמצינו בפ"ק דר"ה דף י"ז דמנו אלו שאין להם חלק לעוה"ב. ומנו שם פושעי ישראל בגופן כגון קרקפתא דלא מנח תפילין והה"ד שאר מצות עשה כדאיתא בהר"ן ומיירי דמבטל המצוות משום דבזיות עליו שאומר מה תועלת ברצועות אלו כדאיתא בתוס' שבת דף י"ט ע"א ד"ה כאלישע כו' והעתיקם הר"ן אע"ג דפוסק דמין הוא. ומדברי הכ"מ בפ"ד מה' שחיטה לפי ענ"ד אין ראי' דהנה נראה לי הוכחה ברורה דלשון מומר לא שייך אלא בעובר על ל"ת כדמשמע נמי מהפי' שכ' הש"ג בע"ז דף כ"ו ע"ב על לשון מומר. וראי' לזה לפי מ"ש המג"א בסי' ל"ט סק"ג באינו מניח תפילין שלא לתאבון לא חשיב בר קשירה וא"כ למה דחקו הר"ן והב"י בלשון מומר שם נימא דמיירי במומר שלא להניח תפילין. ואלא ע"כ דסתם לשון מומר לא שייך אביטול מ"ע:
ובזה א"ש נמי דברי רש"י בחולין דף ד' דמפרש מומר לערלות מבעט במצוה זו והיינו משום דקשיא לי' לכאורה לישנא דמומר דאיך שייך על ביטול מ"ע לשון זה. ולזה פי' היינו מבעט במצוה זו והיינו כעין מושך בערלתו בשבועות דף י"ג ועיין בתוס' יבמות דף ע"ב ע"ב ד"ה ומדבריהם כו'. וא"כ א"ש לישנא דמומר ובאמת קאי שם לשון הש"ס למ"ד להכעיס מומר אבל הב"י ובכ"מ בפ"ד משחיטה כתב דבכה"ג חשיב אפיקורס והיינו כגון מושך בערלתו ולכך פירש דמיירי באינו מל מחמת צער ונהי דמומר סתמא לא מקרי. מומר לערלות י"ל דמקרי. וא"כ לפי"ז אין לנו ראי' כל כך לדינו של התבו"ש ומפ"ק דר"ה נראה דיש ראי' להיפוך וכדלעיל:
ועפי"ז היו מיושבים דברי הטור בסי' רנ"א מקושית הב"י ושאר האחרונים והוא דבתחילה כ' הטור בעובר באחת מכל המצות היינו במ"ע ואין חילוק בין להכעיס ובין לתאבון ואח"כ כ' דגם במומר לתאבון דינא הכי דלא מקרי אחיך ואין מצווין להחיותו וליכא איסורא להחיותו ובכה"ג אסור לעמוד על דמו וכנ"ל אבל בלהכעיס אסור להחיותו ומותר לעמוד על דמו. ודווקא להכעיס ממש אבל בלא להכעיס ולא לתאבון כ' שם הש"ך דדינו כלתאבון לענין להחיותו כיון דאינו חשיד לאותו דבר לא דמי לאוכל נבלות שלא לתאבון לענין שחיטה דלא חשיב בר זביחה:
יב) אם אכל נבלה פעם אחת לתאבון כ' הב"י דבעינין בדיקת סכין. ובכ"מ פ"ד מה' שחיטה לא כ' כן והש"ך בסי' ב' ס"ק כ' כ' לחלק ואין שום סתירה דבפעם אחד נאמן בשל אחרים כמו חשיד ואע"ג דמיטרח לא טרח אם האחר אינו מחזיק לו שום טובה בשביל השחיטה אמרי' אין אדם חוטא ולא לו. ובגליון הש"ע יו"ד של אדמ"ו הגאון מהרמ"ס נ"י פירש דנאמן להעיד בשל אחרים שנשחט יפה וכמ"ש בנוב"י מהדו"ק סי' א'. אבל אם כבר אכל יותר מפעם אחד. אז הוי דינו כמומר ואינו נאמן אפילו בשל אחרים:
ולכאורה קשה לי מדברי הרמ"א לקמן בסי' קי"ט סעי' ב' דמומר לתאבון לא חשיב כחשיד ופירושו כמ"ש הש"ך שם סק"ו בענין שאין לחוש שגם עתה יעבור לתאבון ובהדיא איתא שם ברשב"א (המובא בב"י שם שמזה נובע דין זה של הרמ"א) דהה"ד דבשל אחרים נאמן וכ"ש הוא וצ"ל דבמילתא דאית לי' רווחא באיסור הואיל ואביק מיבק בי' לעצמו ס"ל להש"ך דאינו נאמן אפילו אי האי רווחא אינו לו דהיכא דאיכא רווחא חשיב לו כהיתר אבל אם אין לחוש עתה לרווחא לא חשיב לי' כהיתרא וחזקה לא שביק התירא כו' וכ"ש דנאמן בכה"ג היכא דאין רווחא לאחרים וא"כ בכה"ג נאמן בשל אחרים שנשחט יפה אבל אינו נאמן לומר שאחר בדק סכין יפה מכ"ש לשחוט בשביל אחר אפילו אינו מחזיק לו טובה. אבל באכל רק פעם אחד נאמן להעיד על הסכין שיפה נבדק ואפילו לאחר וכן לשחוט לאחר היכא דאין מחזיקין לו טובה זהו כוונת הש"ך:
איברא הא קשיא לי אמאי יהי' נאמן הא כל היכא דאתחזק איסורא אין ע"א נאמן וע"כ דהיינו מטעם דאע"ג דחזקה דאין אדם חוטא כו' מ"מ הוי חזקה נגד חזקה והוי איבעי' דלא איפשטא ריש פרק האשה רבה ורק היכא דבידו נאמן מטעם דלא שביק התירא ואכיל איסורא וכמ"ש הפנ"י בריש גיטין וא"כ בחשיד לאכול נבלות דלית לן סברא זו דלא שביק התירא כו' ולא נשאר לן כי אם החזקה דאין אדם חוטא כו' ובאתחזק איסורא לא מהני סברא זו בלחוד וא"כ אמאי יהי' נאמן בשל אחרים. ואפשר לומר דס"ל להש"ך דשחיטה דהואיל והרי היא שחיטה לפניך לא חשיב לענין זה אתחזק איסורא ושפיר ע"א מהימן וכמ"ש הפנ"י בריש חולין. אלא דהשתא דאתאינין לסברא זאת קשה למה לי' להש"ך לקמן סי' קי"ט ס"ק כ' לפרש ולהוכיח מהרמ"א שם דין זה. נימא דשם מיירי באתחזק איסורא ולכך חשיד לאותו דבר אינו נאמן אפילו בשל אחרים וצ"ע:
ואין להביא ראי' דחשיד נאמן לאחרים אפילו באתחזק מדברי הרמב"ם סוף פי"ב מה' עדות שכ' דנאמן לומר פירות אלו מתוקנים ואע"ג דטבל חשיב אתחזק איסורא כדאיתא בריש נדה דף ב' זה אינו דאי הכי תיקשי הא באתחזק בלא"ה ע"א אינו נאמן דהא לא איפשטא האיבעי' ואי דהרמב"ם סובר דאיפשטא האיבעי' הו"ל להפוסקים להביא ראי' מזה אלא וודאי דאו דמיירי בדמאי וכיון שרוב עמי הארץ מעשרים אזדא לי' חזקת טבל או כדאמרינין בפ"ק דפסחים דף ט' ע"א דאמרינין שם ספק וספק הוא כו' דאפשר דהכניסה במוץ שלה כו' וא"כ לא אתחזק בטבל ואע"ג דלענין אכילת קבע דאסור מדרבנן אפילו בכה"ג וא"כ אתחזק איסורא. כיון דמדרבנן הוא איכ"ל דבאתחזק באיסורא דרבנן קיי"ל האיבעי' בריש האשה רבה להקל בדרבנן:
ובזה הי' מקום לישב דברי הרמב"ם ריש פי"ב מה' מעשר מקושית הב"י שהקשה בסי' קי"ט דאמאי במ"ש חייב לעשר הא בשל אחרים הוא נאמן ולהנ"ל איכ"ל שם דהלוקח הכניס לאחר מרוח דרך הפתח ואתחזק בטבל דאורייתא ולכך אין החשיד נאמן ואע"ג דלהרמב"ם פ"ד מה' תרומות יכול להפריש משלו על של חבירו ולא צריך דעת וא"כ חשיב בידו כדאי' בריש האשה רבה מ"מ כיון דחשיד על שלו לא מהני מה שהוא בידו וכדלעיל וא"כ דברי הש"ך עדיין צ"ע:
ועוד יש להעיר על דברי הש"ך דיש חילוק בין פעם אחד להרבה פעמים במומר לתאבון לאותו דבר הא בע"ז דף כ"ו ע"ב אמרינין באכל פרעוש אחר או יתוש אחד ה"ז מומר ומוקי לה בלמטעם איסורא דהיינו לתאבון ושם מיירי דווקא בפעם אחד כמ"ש התוס' שם וקאמר דה"ז מומר וע"כ דה"ז מומר היינו לאותו דבר והנ"מ ע"כ דבא לאפוקי דלא חשיב מין עכ"פ חזינין דחשיב מומר וזהו עצמו כלשון הרמ"א דחשיב לאותו דבר כמומר. ואין לומר דס"ל להש"ך דלמטעם כו' גרע מלתאבון וכמ"ש לעיל בכוונת דברי המג"א א"כ הוי לי' לישב דברי הב"י והכ"מ דלא פליגו דדברי הכ"מ אמורים בלתאבון והב"י מיירי בלמטעם ואפשר דלא ניחא לי' לפרש דברי הב"י דאיירי דווקא בלמטעם דאינו מוזכר כלל בלשונו. אבל מ"מ הו"ל להש"ך לפרש דין זה בלמטעם וכ"ש דמסברא למיטעם חשיב כמו לתאבון כמ"ש הביאור מרדכי הבאתיו לעיל באות וי"ו וא"כ יש ראי' לרמ"א ודברי הש"ך צריכין עיון ושקידה רבה:
ועתה נבוא לבאר דברי התוה"ב הארוך בעזה"י במומר אוכל נבלות קי"ל כרבא דמהני בדיקת סכין לכתחילה. ולענין בדיקה בסוף דעת הרא"ה ז"ל בבדק הבית כדעת הרמב"ן הובא ברשב"א בחידושיו לחולין דף יו"ד ע"א דלר"ה שם אם נאבד בלא בדיקה בסוף. הבהמה פסולה ואע"ג דהסכין אית לי' חזקת בדוק מ"מ כיון דר"ה סובר דעור פוגם לפעמים והוי מיעוט עור הפוגם א"כ בכל סכין אע"ג שבדקו מ"מ כיון שחתך בו עור אזדא לי' חזקתה ומהני רק מטעם רוב דרוב פעמים אינו פוגם:
וא"כ לדידן לדעת הרא"ה לקמן בשמעתין דרוב מצויין אצל שחיטה דקי"ל כמתני' דיבמות דף קי"ט וכאוקימתא דרבא דאפילו לרבנן אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא א"כ יש לן ספק שקול. ור"ה אפשר דסובר כרבנן דתינוק שנמצא בצד העיסה כו' דהמיעוט כמאן דליתא. וכ"ש לפי מ"ש הרא"ה ז"ל דר"ה דקאמר אפילו שיבר בה עצמות דהיינו נאבד הסכין כמבואר בלשונו א"כ ר"ה עצמו אשמעי' זה וכדס"ל לרבא ביבמות שם:
ואין להקשות לפי' הרמב"ן מ"מ יהי' מותר מטעם ס"ס דשמא לא שחט כנגד הפגימה זה אינו דהא לפי' הרמב"ן על כל חלק וחלק ששחט בה הוא ספק שמא נפגם ואין כאן ס"ס וכ"ש דעיקר הספק הוא שם בחלק ששוחט וחותך העור שהוא הפוגם לפעמים וא"כ אפשר לומר דנאבד טריפה מטעם הנ"ל. ונמצאת פגומה כשירה דאימר לא שחט נגד הפגימה והוי ס"ס דנמצאת פגומה סתמא קמ"ל ואפילו ברישא דסכינא ור"ח סובר דעור לא הוי אפילו מיעוט הפוגם ולא הוי אלא מיעוטא דמיעוטא ואפילו נמצאת פגומה ואיכא תרתי לריעותא חזקת איסור דבהמה וגם הרי פגומה לפניך והוי כוודאי איסור לת"ק דר"ש בריש נדה הכא כיון דיש מקום לומר דעצם מפרקת וודאי פוגם לאו תרתי לריעותא הוא:
או אפשר דסובר כמ"ד כר"ש שם דספק הוי ויש כאן עוד ספק דשמא לא שחט כנגד הפגומה ולכך ס"ל להרא"ה דלדידן אין צריך בדיקה אפילו לכתחילה ואע"ג דקי"ל בפ"ק דפסחים דף ד' דהיכא דאיכא לברורי מבררין כבר כ' המג"א בסי' תל"ז סק"ד דהיינו דווקא היכא דהחזקה באה לאפקועי מחזקה אחרת עיי"ש ובמג"א סי' ח'. ובאחרונים שם וה"נ ס"ל להרא"ה כיון דאית לן חזקה וס"ס אפילו לכתחילה א"צ לברר:
ועפי"ז מובן ממילא לדחות קושית הרשב"א חדא משום דאתיא כרבנן דר"מ דהמיעוט כמאן דליתא כלל. ועוד אפילו למתני' דריש האשה שהלכה דאמרינין סמוך מיעוטא לחזקה היינו כרבנן ולא אתחזק איסורא ובוודאי ע"א נאמן משא"כ לר"ח דסובר עצם מפרקת וודאי כשיבר בו עצמות דהוי כלא בדק כלל. ולפר דעת הרא"ה ז"ל לדידן קי"ל כר"ח דעור אפילו מיעוט אינו פונם אלא דגם עצם מפרקת לא חשיב כשיבר בו עצמות והוי תרתי לריעותא ולכך לא סמכינין אס"ס:
ודעת הרשב"א ז"ל דלר"ה דווקא בנמצא פגום דרשב"א לטעמי' לקמן דלא ס"ל סמוך מיעוטא לחזקה בכה"ג ולדידן לכתחילה צריך בדיקה ובמומר מסקנת הפוסקים ג"כ דאי איתא לפבת לקמן לאחר שחיטה לא סמכינין אבדיקת מומר ובדקינין לי' אמנם מלשון הרשב"א בתה"ב שכ' וא"ת מ"מ מדקאמר כו' א"צ לבדוק כו' מבואר דאפילו באיתא קמן א"צ וסמכינין בזה אבדיקת מומר ואמירה דידי' וכבר מצינו כיו"ב בפסחים דף ד' ע"ב בתוס' ד"ה לאו משום דחזקתו כו' דאע"ג דאי איתא קמן צריך לישיילי' אבל או אמר קטן דבדק לא צריך למשיילי' וא"כ ה"נ י"ל כן לענין כמין לענין קטן והה"ד לענין מומר כשאמר שבדק א"צ לבדוק אחריהן:
ואפשר לומר דיש חילוק דהתם חשיב טפי מילתא דעל"ג ולא' משקרי בה משא"כ כאן דאפשר לי' לאשתמוטי ולומר דנפגם אח"כ. ומ"מ מדברי הרשב"א לא משמע כן וכן לענין בדיקת הסימנים סמכינין עליו ולפי סברא הנ"ל ג"כ הואיל והוא מילתא דעל"ג סמכינין עלי' דאינו מסלק ידיו עד שישחוט הרוב (ע"כ מצאתי מכי"ק):