מהרם שיק חושן משפט· רבי משה שיק
תשובה נט
בעזה"י יום ג' ה' לירח אלול תר"ז לפ"ק פה יערגין יע"א. לשנה טובה יכתב ויחתם לאלתר לחיים טובים ה"ה הרב הגאון המפורסם. ערוגות הבושם צדיק יסוד עולם. גודר גדר ועומד בפרץ ע"ה ני' כבוד קש"ת מוה' יעקב עטלינגער ני' האבדק"ק אלטונא יע"א.
בצאת השנה יבוא ברכת שנים. דשנים ורעננים. לפר"מ ני' אוהב דבוק כו' רחש לבי דבר טוב יהי ד' עמו כו' אויבינו ילבשו בושת ועלינו יציץ נזרו כו' יראה פעלו בקרב שנים ויהי' שכר לפעולתו ומאוד ישגה אחריתו ולהראותו כי חביבים עלי דברי דודים שוחרי טוב ואמת אמרתי להציע לפני הדר"ג את הנראה בעיני ועי"ז יצא האמת לאורה. הן פר"מ ני' הביא בעלי שומרי ציון הנאמן בדף יו"ד ובדף כ"ו הקושיא למה טרחו הפוסקים למצוא לאו למעילה הא יש לנו אזהרה מפורשת לפי מה שאמרו בנידה דף מ"ו דהקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין משום בל יחל דברו כו':
ולפי ענ"ד דהנה באמת אמרו דלאו דבל יחל כולל שלא יעשה דבריו חולין כמ"ש הרמב"ם במנין המצות ל"ת קנ"ז הן בקיבל על עצמו בשבועה ובנזירות או בנדר הן נדרי רשות או נדרי הקדש המצוה והל"ת היא שלא יחלל דבריו ואת מוציא שפתיו לא ישנה. ולכך אם אמר שלא יאכל ואכל חילל דבריו. והה"ד באומר ככר זה הקדש והקדש כבר נודע דאסור לאכול ממנו וגם ליהנות ממנו הוי לי' כקיבל עליו לאסור אותו לאכול וליהנות ממנו. ולכך אם אכלו ונהנה ממנו עובר בלא יחל דברו. וכל זה לאחר שנודע לן אזהרה ולאו שלא יהנה מהקדש מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך או מגז"ש דחטא חטא מתרומה א"כ בכלל נדרו שיהא הקדש הוא שיאסר עליו באכילה ובהנאה ובאכלו ונהנה ממנו עובר בלא יחל אבל אם לא הי' לן לאו ואזהרה שלא יאכל הקדש לא הוי בכלל דיבורו להקדישו שיהא לאו באכילתו וליכא למילף אזהרה מלא יחל ולזה הוצרכו למצוא לאו ואזהרה שאסרה התורה ליהנות מן ההקדש ולא קשיא קושיא הנ"ל:
אמנם עדיין יקשה מאי שהקשה פר"מ ני' שם בדף כ"ו דאמאי לא כ' הרמב"ם בפ"א ממעילה דהמועיל עובר ולוקה שתים אחת משום אזהרה דמעילה ואחת משום בל יחל. והיותר קשה על מתני' דמכות דיש חורש תלם אחד חייב עליו משום לאוין דהיינו בשור וחמור מן המוקדשין ופרש"י חד לאו ופרש"י חד לאו משום מעילה בהקדש והרי יש ט' דהרי איכא נמי בל יחל. אבל גם זה נראה לישב בפשיטות דהנה לא מבעי' בנדר הרי עלי ליתן לבדק הבית הרי מיד כשנתן קיים נדרו ואח"כ הם נכסי הקדש והגזבר עושה בהם כרצונו ואין כאן עליו עוד שום נדר וכיון שכבר קיים נדרו הנה הנהנה ומועיל בדבר ההיא אינו מחלל דברו ואינו עובר על לא יחל. ובנדבה הרי זו להקדש לבדק הבית נמי לכל הפחות כשמסר מה שהקדיש להגזבר כבר קיים דברו כי ככל אשר יצא מפיו עשה. ובחולין דף קל"ט מבואר דלכ"ע כשמסר הדבר ליד הגזבר כבר קיים נדרו ובהרי זו משמע שם אפילו לא מסר ליד הגזבר כיון שהקדישו והניחו לבדה"ב קיים נדרו:
ובאמת אם אכלו יש לומר דלא קיים נדרו אבל במסרו ליד גזבר כבר קיים נדרו והמועיל בו אח"כ אינו מחלל דברו ואינו עובר משום בל יחל ומצאתי שכך כ' מרן הגאון זצ"ל בחת"ס סי' רמ"ג בחיו"ד סוף ד"ה אבל כו' בפשיטות וכשם שאם בא ליד גזבר או ליד הקדש אין לו התרה ה"נ לית בי' משום לא יחל דברו דשניהם מחד קרא ילפינן דלא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו וא"כ איכ"ל דמתני' דמכות איירי שכבר בא ליד גזבר:
ובזה מיושב קושית התוס' בפסחים דף מ"ז ע"א ד"ה מוקדשין כו' דלפרש"י תקשה מאי משני במכות דף כ"ב ע"ב דמיירי בבכור הא עדיין קשה מחמור דהוא הקדש לבדק הבית איתא בשאלה ולפי האמור מיושב דהנה. כבר הקשה הריטב"א במכות שם. דמאי פריך מוקדשין הא אפשר בשאלה לישני דמיירי בבא ליד גזבר מיהו קושיא זו לא קשה דבהקדש מזבח מאי גזבר שייך בי' וכמ"ש התוס' בכריתות דף י"ג ע"ב דשייך בי' שאלה עד שיזרוק דמו והובא בתשובת מרן שם בתשובה הנ"ל ואין גזבר להקדש מזבח ולכך פריך הש"ס שפיר אבל מחמור דהוי הקדש מרה"ב לא קשיא להו משום דמיירי בהקדש בדה"ב וכבר מסר ליד גזבר וכמו שכתבתי לעיל דע"כ מיירי שכבר בא ליד הגזבר וכנ"ל:
אמנם עדיין אין קושית מעלתו מיושב לגמרי דאכתי מושכחת לה בנודר עצמו קודם שבא ליד הגזבר דלפי הנ"ל הי' והמועיל עובר על בל יחל דברו. אמנם הנראה לפי ענ"ד דהנה קי"ל בשבועות דף כ"ו ע"ב וכן פסק הרמב"ם בפ' י"ד הלכה י"ב דבנדרי הקדש אפילו לא הוציא בשפתיו אלא גמר בלבו הוי הקדש שנאמר כל נדיב לב יביאה כו' ומ"מ נראה לי דבנדיבת לב לחודי' מבלי דיבור אינו עובר משום לא יחל דברו דהרי בקרא כתוב להדיא לא יחל דבר"ו דייקא. ואפילו לפי דעת הרא"ש ריש הלכות ס"ת ודלא כתוס' ותויו"ט סוף פרק המפקיד דהחושב לשלוח יד בפקדון נמי חייב אע"ג דמקרא מלא דיבר הכתוב על כל דבר פשע מ"מ לאו דווקא דיבור היינו הטעם בלשון הקודש דיבור לאו דווקא דיבור אלא דגם הענינים והעסקים להסיבה נמי נקרא דבר איכא למימר דהה"ד מחשבה. אבל הכא דכתיב דברו והפירוש דיבור ממש ויגיד עליו ריעו דכתיב להדיא ככל היוצא מפיו יעשה וא"כ נראה דדווקא בהוציא בפיו עובר בבל יחל אבל לא בגמר בלבו:
וכיון שכן איכ"ל דנעשה הקדש ע"י מה שגמר כן בלבו כי סתמא דמילתא היא כן דקודם דיבור ההגיוני עוד מקודם גומר בלבו ואח"כ שולח דברו ולשונו תהלך להודיע את אשר גמר בלבו וא"כ כיון שכבר עוד מקודם שהוציא בפיו כבר נעשה הקדש ואסור בהנאה משום לא תוכל לאכול בשעריך מחמת שגמר בלבו ואח"כ כשמוציא אח"כ בשפתיו נאמר כי שוב ניתוסף עליו איסור בנדר הזה משום בל יחל. ואיכא למימר דאין איסור חל על איסור וא"א לאיסור בל יחל לחול על הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך:
וכל זה בגדול דאיכא גבי' משעת גמר בלבו לאו דלא תוכל לאכול בשעריך. אבל שם בנידה דמיירי במופלא סמוך לאיש ושם ילפינן באותו ברייתא למיעוטי מזה הדבר דדווקא לענין הנאמר באותה פרשה מופלא הסמוך לאיש הוי כגדול. והה"ד אם לא נאמר זה הדבר אלא לפי מאי שאנו דנין שם דדין הזה דמופלא סמוך לאיש הוי כגדול נאמר בפרשת בל יחל ומשם נילוף דהה"ד לאינך שפיר קאמר דיש בהקדש מופלא סמלא"י איסור בל יחל. אבל לעולם בגדול איכ"ל כיון דיש לאו דלא תוכל לאכול בשעריך כו' אי אפשר דיחול עליו לאו דבל יחל. ולכך לא הביא הרמב"ם במועיל בהקדש דיהא עובר משום בל יחל וגדולים דברי חכז"ל עמוקים ושרירין וקיימין:
וגם במופלא לא הביא הרמב"ם דעובר משום בל יחל דהרמב"ם בפי"א מנדרים לא פסק כהברייתא דזה הדבר הוי מיעוט למעט דאין בהקדש מופלא דין גדול רק למה שנאמר באותה פרשה וממילא דגם במופלא עובר משום לא תוכל וא"כ שוב א"א שיעבור על בל יחל. והטעם שלא פסק הרמב"ם כאותה ברייתא כמו שכבר העיר הלח"מ שם על זה. נראה לי משום דס"ל להרמב"ם דהש"ס ב"ב דף ק"כ ע"ב דיליף דרשות אחרות מזה הדבר פליגא אסוגיא הנ"ל וכבר כ' בקונטרס מיוחד בשמעתין דמופלא סל"א טעמו של הרמב"ם למה פסק כסוגיא דב"ב ולא פסק כסוגיא דנידה ואין כאן מקום להאריך בזה ועכ"פ הדין אמת ונכון דלית במעילה איסור בל יחל. ובזה אסיים בברכת עולם. החיים והשלום. מנאי ידידו הדוש"ת הק' משה שיק מברעזאווע: