מהרם שיק חושן משפט· רבי משה שיק
תשובה נ
החיים והשלום וכל טוב למחותני המאוה"ג המופלג בתורה החרוץ:
ע"ד עובדא ביש שאירע שאחיו המנוח המופלא מוה' מרדכי ז"ל מת באסרו חג של פסח שנת תרכ"ג מיתה פתאומיות ר"ל ונחשדת אשת אחיו שהיא נתנה לבעלה סם המות ויש כמה אומדנות על זה וקצת הודאה גם היא נחשדת מאיש אחר אשר לפי הנראה הוא הי' בעצה הרעה הזאת עמה וכ' מעכ"ת נ"י שגאוני מדינתינו כתבו לו שתמוה גדולה אצלם על כבוד אביו הגאון הצדיק נ"י דמה זו שתיקה ושלדעתם מצוה לבער הרע ושלא לחפות עלי' ועל הנחשד ונפש תחת נפש כתיב ושופך דם האדם באדם דמו ישפך עכ"ל הצריך:
ולדעתי הנה בוודאי מי שמחוייב מיתה שעשה מה שעשה בעדים והתראה אסור לרחם עליו והב"ד מוזהרין בלאו דלא תחוס עיניך וכמ"ש הרמב"ם בפ"כ מסנהדרין דין ד' ולהרמב"ן בשורש י"ד למנין המצוות להרמב"ם איכא מ"ע על זה דכתיב ובערת הרע מקרבך ודרשו חכז"ל תבער עושי הרעות מקרבך ואפילו אדם שאינו גואל הדם מוזהר כדמוכח בחולין דף קל"ט וק"מ דהמ"ע כולל שיביאו את המחוייב אל הב"ד. ולדינא אין הרמב"ם מחולק על הרמב"ן בזה אלא שבחר במנין אחר ואפילו לא ידעינין דמחוייב מיתה אלא שיש חשש שחייב מיתה כ' הריב"ש בתשובה סי' רל"ו שחייבים הב"ד לחובשו כדילפינין מקרא וניקה המכה מכאן שחובשין אותו. ואפילו לא התרו בו או עדות מיוחדת וכי"ב או בזמה"ז מ"מ כונסין אותו לכיפה וכ' הרמב"ם בפ"ד מה' רוצח דין ח' דגורמין מיתתו:
מיהו נראה מהתם דדווקא ביש עדים עכ"פ אבל ע"י ע"א או ע"י הודאת פיו אע"ג דלא קי"ל כרש"י במכות דף ה' ע"א דס"ל דגם במיתה אמרי' מודה בקנס פטור וכמו שהקשו התוס' שם על רש"י מ"מ אין כונסין אותו לכיפה ואין גורמין מיתתו מדפריך בסנהדרין דף פ"א ע"ב הורג נפש בלא עדים מנא ידעינין ולא משני כשהודה ואפילו על אומדנות וכמו שאמר שמעון בן שטח בשבועות דף ל"ד דאמר לי' לההוא רשע מי הרגו כו' אלא מה אעשה שאין דמך מסור בידי וכדמוכח מהתם דאין עדות נפשות מתקיימות בידיעה בלא ראי' ואפילו לענין כניסה לכיפה וגרם מיתה משמע דדין אחד להם וכעין שכ' נמי הריב"ש בסי' רנ"א. (וכ"ש בנידון הנ"ל שהחשד הוא דנחשדו שנתנו סם המות במאכל דהוי רק גרם עיין ש"ך חו"מ סי' שפ"ו ס"ק כ"ג ובב"ק דף מ"ז ובסנהדרין דף ע"ז דבמסבב מיתה ע"י גרם פטור כו') וא"כ כיון שאסור להורגו אין רשאין למוסרו למשפט לאוה"ע הדנין והורגין בהודאת פיו כן הי' נראה לכאורה:
אמנם כד נעיין בזה מצינו להריטב"א שהוכיח בב"מ דף פ"ד גבי מעשה דר"ש בן אלעזר ור' ישמעאל בר"י דאי איכא הורמנא דמלך בזה רשאי דאל"כ קשה האיך לא מסרו נפשם ר' שמעון ב"א ור"י ב"ר יוסי דהרי בשפיכת דמים הדין דיהרג ואל יעבור וע"כ דהמלך יש לו רשות בזה לצורך תקנת העולם ודינו דין וכשם שמצינו שהרג דוד המעה"ש את הגר העמלקי בהודאת פיו שהוא הרג את שאול ואמר פיך ענה בך עיי"ש וכ"כ הרשב"א בתשובה המובאת בבית יוסף סי' שפ"ח דמהני רשות המלכות בזה ודינם דין שנצרך לצורך תקנת העולם, וכ"כ הריב"ש בתשובה בסי' רנ"א שאפילו ע"י ישראל שיש להם הורמנא דמלכא כפי הרשות שניתן להם הדין כן:
אבל מדברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות רוצח הלכה ד' וה' נראה דדווקא מלך ישראל יש לו רשות לדון להריגה שכ' שם בלשונו דאפילו בגוונא דפטורין מ"מ אם ראה מלך ישראל להורגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו וכן אם ראה ב"ד להורגם בהוראת שעה ואפילו אין בו כל זאת הרי הב"ד חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה ולצערם וגם שלא יהי' הדבר למכשול וכדי לאיים על שאר הרשעים עכ"ל עכ"פ נראה מדבריו דזה דווקא במלך ישראל. ובאמת קשים לי דבריו מש"ס ב"מ דף פ"ד הנ"ל ותו דכן מוכח נמי בש"ס שבועות דף ל"ה ע"ב דדריש קרא ומאתים לנוטרים את פריו דמלכותא דארעא דקטלה חד משיתא בעלמא לא מיענשא והגם דכתבו התוס' שם דמיירי בשעת מלחמה מ"מ מוכח דאין חילוק בין מלכי ישראל למלכי אוה"ע כל שעושין לתקנות העולם דיניהם דין. ומרן הגאון זצ"ל בחת"ס חח"מ סי' מ"ד רצה לומר דמהתם ילפיני' דינא דמלכותא דינא ועוד קשיא לי מדברי הכ"מ בפ"ה מה' יסודי התורה הלכה ה' שם שכ' דלכך פסק הרמב"ם כר"ל בירושלמי פ"ח דדווקא בייחדו לחיוב מיתה דלשון כשבע בן בכרי ולשון הקרא אשר נשא יד במלך משמע כן. וקשה אכתי דלמא דווקא נגד מלך ישראל אלא וודאי דאין סברא לחלק וזה דלא כדברי הרמב"ם הנ"ל:
ואפשר כיון דריב"ק קרי לי' לרשב"א שם בב"מ חומץ בן יין ואלי' לר"י ב"ר יוסי התרעם עליו בזה ונהי דמ"מ מוכח דגם למלכי אוה"ע ניתן הרשות מ"מ אפשר טעמם דאיכא חילול השם להרוג ישראל בפילוליהם ולכך לא כ' הרמב"ם אלא מלך ישראל. מיהו אכתי אי משום הא לא ארי' דמושכחת לה כמעשה דהריב"ש סי' רנ"א דהי' לישראלים רשות מן המלכות והוי לי' לאשמעינין בכה"ג דמותר. ואפשר דלרבותא נקט הרמב"ם מלך ישראל עיין בתשובת מרן הנ"ל דיש סברא לומר דדינא דמלכותא דאוה"ע בי' שייך טפי דינא דמלכותא עיי"ש:
אמנם כל זה לדינא אבל מהתם עצמו מוכח דלכל הפחות אין לגדולי ישראל להתאמץ ולהשתדל וכמ"ש הרשב"א בתשובה הנ"ל המובאת בב"י סי' שפ"ח. וגדולה מזו אפילו יש חשש סכנה לכלם כ' הרמב"ם דאפילו יחדוהו ואפילו חייב מיתה דאין מורין כן וכמו"ש בפ"ה מה' יסודי התורה הלכה ה' והוא מהירושלמי. והגם דהב"ח בתשובה סי' מ"ג צידד בזה וכ' סברות לחלק ולדבריו יש גם כאן מקום לחלק ולהתיר. מ"מ הש"ך ביו"ד סי' קנ"ז סקט"ו לא ישרו בעיניו החילוקים עיי"ש. ולכך נהי דאין למחות לאחרינא ומאן דעביד ומשתדל כדין עביד דיש לו הרבה פוסקים לסמוך עליהם. מ"מ עכ"פ אין לגדולי ישראל להשתדל בזה אלא להיות בשב וא"ת וכמו שאמר שמעון בש"ט ומה אעשה שאין דמך מסור בידי ועיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' ט' וכעת אינו בידי כו' והמקום יפרע מהם וד' יגזור פרצת עמו בני ישראל ברחמים דברי ידידו הדו"ש הק' משה שיק מברעזאווע: