מהרם שיק חושן משפט· רבי משה שיק
תשובה מט
יתענג על רוב שלום הרב המופלג מו"ה פייבל וועזיל האב"ד בק"ק טארדא יע"א.
מכתבו קבלתי ואשר ביקש ממני לחוות דעתי הלכה למעשה באחד ששכר רשיון בעד מאה זהובים לחודש שהוא ימכור לבדו יי"ש ואירע שערל אחד מכר יי"ש ביד חזקה והזיק לו והשוכר הרשיון תבע את הערל בערכאות. ועל מה שעשה ביד חזקה קנסו אותו בערכאות. ואך על תבועת השוכר שהערל הזיק לו בערך ששים רמ"כ פסקו הערכאות שישבע השוכר התובע שכן הוא ואז יוכרח הערל לשלם לו הששים זהובים. ולזה בא הישראל לישאל הואיל ובאמת שהערל עשה לו היזק אלא שאינו יודע עד כמה מגיע ואם לא ישבע יפסיד הכל והאיש ההוא הוא עני וגם מורא יעלה על ראשו שאם לא יוכרח הערל לשלם לו יהי' כל אחד ואחד הולך ויעשה כן ולזאת שאל אם רשאי לישבע כאשר פסקו לו ומעלתו ני' פלפל אי חשיב כה"ג שבועת אונס דלהש"ך סי' רל"ב סקל"א מותר ולהדגו"מ אסור.
הנה הדין פשוט דזה השוכר אסור לו לישבע. וכדי לברר הדברים אמרתי לבאר השיטות הנה הש"ך בסי' רל"ב דייק מהטור והב"י דאפילו שבועה דלשעבר שרי לישבע במקום אונס אפילו אונס ממון וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ח' ודייק הב"י כן מהירושלמי עיי"ש. וכן מוכח נמי מסוף דברי הב"י במ"ש על מ"ש הג"מ בשם הגאונים דלשבע אסור היינו אם אינו מבטל בלבו מוכח דלולא כן אפילו שבועה דלשעבר שרי' וכן מבואר ברשד"ם בחיו"ד סי' ק"ט בפשיטות וכן נראה לי כוונת הר"ן בנדרים כ"ח ע"א ד"ה חוץ מבשבועה שכ' משום דכתיב לא ינקה ולפי מאי דאמרי' בשבועות דף כ"א ע"א דדווקא באכלתי ולא אכלתי בנשבע על העבר אית בי' משום לא ינקה מיהו אפשר דהר"ן מפרש כמ"ש הב"ח דמיירי באוסר כל פירות עליו והוי שבועת שוא לב"ש דלא אזיל בשבועה בתר מחשבה דהיום ושוא אית בי' משום לא ינקה וא"כ אין ראי':
מיהו מירושלמי יש ראי' ונהי דהפני משה פי' באופן אחר וכן ראיתי בס' שמלת בנימין ביו"ד סי' רל"ב ולדבריהם אין ראי' מהירושלמי מכל מקום הדרש מהירושלמי גופי' צריך ביאור מנ"ל למידק מקרא דנשבעין למוכסין. ונראה כוונת הירושלמי עפ"י הת"כ המובא ברש"י בחומש בפ' קדושים דדריש סמוכין מלא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו בשמי לשקר דאם גנב סופו לכחש ולשקר ולבסוף נשבע לשקר. ומשמע לי' להירושלמי דדווקא דהיכא דאסור לשקר ולכחש אז אסור לישבע משא"כ במוכס דשרי לכחש ולשקר הה"ד דמותר לישבע כן נראה לפי ענ'"ד הפירוש בהירושלמי. וממילא מיירי דומיא דשבועות הפקדון דהוא על העבר וגם מקרא דהאדם בשבועה ודרשינן פרט לאנוס דילפינין דשבועות אונס מותר כתיב גבי' לכל אשר יבטא האדם בשבועה ומזה יליף שבועות דף כ"ו לרבות שבועה דלשעבר:
אלא דקשה ע"ז מהא דקי"ל באו"ח סי' תרנ"ו בהגה"ה דכדי שלא לעבור על ל"ת צריך ליתן כל ממונו והמג"א שם ס"ק ח' הקשה מהא דשבועות אונס ותי' דיש אומדנא דאדעתא דהכי לא נשבע עיי"ש במחה"ש ואין כאן שבועה כלל וזה שייך בשבועה דלהבא אבל בשבועה דלשעבר עמדה הקושיא. ואפשר דעד כאן לא התיר הרא"ש בשבועה דלשעבר בשביל אונס אלא דווקא שלא למסור ממון ישראל ביד גוי דילפינין ב"ק דף קי"ז ע"א מתוא מכמר דחשיב לי' כחשש סכנה ופיקוח נפש אבל משום אונס ממון אחר לא שרי. ולפי"ז איכ"ל דווקא אונס ממון דיש לחוש לפסידא דמכאן ולהבא אבל אם כבר הי' לו הפסד ורק ע"י שבועה רוצה להשלים הפסידו לכ"ע אסור לישבע:
מיהו אפשר לישב קושיא זו באופן אחר דהרי עד כאן לא התירו משום אונס ממון אלא במבטל בלבו כמ"ש הרמ"א והש"ך והכוונה של ביטול בלב היינו שמחשב בלבו פי' על השבועה והלשון שנשבע בו הוא באופן שאין בו שבועת שקר וכמו דאמרי' בנדרים דף כ"ח דיחשוב לענין נדר או שבועה דלהבא שאינה אלא על היום או תנאי אחר וה"נ בשבועה דלעבר יחשוב בלבו פי' על לשון שבועתו באופן שלא יהי' לשקר אם הם אינם מהפרטים שמשביעים על דעתם ומבלי מרמה אע"ג דבנדרים דף כ"ה ע"ב: נראה דאפילו אם אין משביעין על דעת אחרים אפי"ה אינו יכול לחשב בדעתו שום פירוש נראה דהיינו ג"כ מטעם דהוי כדברים שבלב וכיון דבאונס אפילו באונס ממון אמרינין דהוי דברים שבלב דמוכחי והוי דברים והוי כפירש.
וא"כ ה"נ לענין שבועה דלשעבר אם מושכחת לה לפרש לשון השבועה באופן דלא הוי שבועת שקר אזלינין בתר הכוונה. שבלבו ומותר זהו הנראה טעמו של הרא"ש וסייעתו. וכיון דלאו כל לשון שבועה סובל פירוש וערמה. ושבועה של פירות אלו של בית המלך או תרומה קשה לחשוב בהם פירוש לכך נקטו מתני' אלא נדר ושבועה כעין נדר כעין יאסרו פירות העולם עלי בשבועה אם אינם תרומה ובזה יכול לחשוב היום ולא נקט לשון שבועה דלשעבר אבל הטור דסתם וכ' סתם שבועה שרי' ולשון נדר מפרש ולשון שבועה אינו מפרש משמע לי' לב"י דמתיר בכל לשון שבועה אפילו בשבועה דלשעבר והיינו דכתב דיליף זה מירושלמי וכמ"ש הש"ך והיינו דווקא בגוונא שיוכל לבטל בלבו ולחשוב פירוש אחר:
ומטעם זה נראה דאפילו באיכא אונס סכנת נפשות צריך ג"כ שיבטל בלבו דנהי דמשום סכנת נפשות הכל שרי מ"מ הא כ' הרמב"ם בפ"ב מה' שבת דשבת דחוי', אצל פק"נ והה"ד כל המצוות וכיון דרק דחוי' כל שאפשר לצדד דרך היתר בוודאי צריך לצדד וכיון שיחשוב בלבו לא יהי' עבירה אפילו במקום פק"נ צריך לחשוב ולבטל בלבו כמ"ש הרמ"א שם בסי' רל"ב סעי' י"ד והטו"ז שם ס"ק כ"ז הקשה עליו חדא דלא ידע איך מושכחת לה לבטל בלבו עיי"ש וזה אפשר שמכוון שלא ראה כמכחול בשפופרת וכדאיתא ספ"ק דמכות דשאלינין לעדים לרע"ק כן. ועוד הקשה דלמה צריך בפק"נ ביטול בלב ולא קשה דלהנ"ל גם בפ"נ כל דאפשר למיעבד בהיתר צריך לעשות. ובוודאי אם אין שום תחבולה לעשות ביטול בלב אז יש חילוק בין דבר דאית בי' פ"נ או שיש בו רק הפסד ממון וא"ש:
וכל זה לדעת הש"ך וסייעתו אבל הדגו"מ פקפק על ראיות הש"ך מדברי התויו"ט. ובס' שמלת בנימין הקשה על גוף הדין של הרא"ש והש"ך דמנ"ל להקל כולי האי ובירושלמי כ' השמלת בנימין לפרש כעין פי' הפני משה. מיהו זה כבר יישבתי ועשיתי סמוכין דהפירוש בירושלמי כמ"ש הב"י. ובס' ברכי יוסף הביא ג"כ בשם רבינו ישעי' הראשון לאסור בשבועה דלשעבר והשיג מדבריו על דברי הרשד"ם הנ"ל. מיהו באמת תמהני הרי הרשד"ם מיירי באופן שיכול לבטל בלבו והרי הר"ר ישעי' כ' ג"כ דאם אין משביעין על דעתם ובלא מרמה. ויכול לחשוב בלבו איזה ערמה אפשר דשרי במקום אונס עיי"ש בלשונו שהביא הברכי יוסף שם מיהו בריטב"א הובא בנמוק"י שם בנדרים כ"ח כ' דעל שבועה דלשעבר אינו יכול לישבע יעיי"ש ולא משמע בכוונתו כמו שכתב הר"ר ישעי' הנ"ל:
ועתה נשוב לנידון שלפנינו לא מבעי' לדעת האוסרין לישבע בלשעבר. דאינו רשאי לישבע אלא דאפילו למאי שסתם הרמ"א והש"ך כהרא"ש מ"מ כבר כתבתי דאיכ"ל דדווקא בהיזק שיבוא מעתה ממון של ישראל ביד גוי ומכאן ואילך דהוי כתוא מכמר אבל להציל ממה שלקחו כבר לא שמענו ואפילו נימא כתי' הב' מ"מ בעינין שיבטל בלבו דהיינו שיחשוב פי' על לשון שבועתו באופן שאינו נשבע לשקר ובנידון שלנו לא אדע מה פירוש יכול לחשוב בזה כיון דדייק ואומר דיש לו היזק ס' זהובים הרי נשבע לשקר לא בשביל היזק ממון ומלבד השבועות שקר הוי ג"כ גניבת גוי דאסור דהרי לא נתחייב יותר ממה שהזיקו.
ואולי אפילו ההיזק שעולה כנגד מה שהי' הישראל יכול להרוויח א"צ לשלם דקי"ל דמבטל כיסו של חבירו פטור עיין בחו"מ סי' שפ"ו ואפילו מה שהזיקו מהקרן שמשלם הישראל עבור הרשיון והזכות למכור יי"ש צ"ע אי חשוב היזק בידים. ונהי דלפי ענ"ד חייב לשלם לא מבעי' לדעת הי"א ברמ"א סי' שפ"ו סוף סעי' ג' דאפילו בגרמא משלם אלא אפילו בעינין דווקא גרמי עיי' בפ"מ ח"א סי' פ"ב שחייב לאחד לשלם ממה שעכבו למכור בשוק וכ"ש הכא די"ל כיון דדינא דמלכותא דינא וזכות הריוח מי"ש הוא של השוכר והגוי שמכר יי"ש הוי כגוזל ריוח זה מהישראל השוכר הרשיון וחייב להשיב:
מיהו רש"י בעירובין דף ס"ב ד"ה לא ניתן להשבון פי' דגוי א"צ להשיב דקים לי' בדרבה מיני' ונהי דהתוס' חולקין על רש"י מ"מ לענין שבועת אונס לא שמענו דמקרי אונס כה"ג ולכך פשוט בעיני דאינו רשאי לישבע אלא יודה בעצמו שס' זהובים שאמר זאת אמר רק לפי אומדנא שלו ואנו בני ישראל אינם רשאים לישבע על אומדנא ועל כן מבקש מהם שהם יעשו אומדנא לפי ראות עיניהם. ועפ"י השתדלות נראה שיזכה בדיניהם שהרי כמה פעמים פוסקים בדיניהם לשלם ההיזק עפ"י אומדנא זהו הנראה לפי ענ"ד ויהי' ד' עמו דברי הדו"ש הק' משה שיק מברעזאווע: