אור ברסלב

מהרם שיק חושן משפט· רבי משה שיק

תשובה יד

תשובה יג

חוסט ט' תמוז תרכ"ו לפ"ק: החיים והשלום לידידי הרב המאוה"ג המופלג והמופלא בתורה וביראה כש"ת מוה' נפתלי סופר נ"י אב"ד בק"ק קאדלבורג יע"א:

מכתבו קודם חג השבועות קבלתי ובימים אלו הייתי טרוד בעשיית חתונה לבתי תחי' למז"ט ועתה לקחתי מעט פנאי להשיב על מה שביקש מעלתו ני' לחוות דעתי במקרה שאירע לו שנסע לפ"ב ולקח עמו מעות א"י ונתנו במקום שדרך ליתן מעותיו ונאבד אצלו על הדרך והמעות ההוא ניתן על דעתו ולפעמים הוא מחלק לעניי א"י כפי רצונו. אבל זה הממון רצה לשלוח לכולל אונגארין ליד הגבאים ושאלתו אם חייב לשלם ואחריותו עליו ומעלתו נ"י כבר הפריש ממון אחר עבור הנ"ל לשלם ואינו שואל אלא לדינא:

והנראה לפי ענ"ד בעזה"י דפשיעה לא הוי כיון ששמר כדרך השומרין וכדרך שעושה במעותיו וכעין דקי"ל בחו"מ סי' רצ"א מסעי' י"ח ואילך וא"כ אי שומר מצוה ש"ח בוודאי פטור מתשלומין ואין כאן רק חיוב שבועה וע"כ ספיקא דידי' רק למ"ד דשומר אבידה שומר שכר וא"כ הה"ד כאן כמבואר ביש"ש ס"פ החובל וכ"ה בשמ"ק שם הוי ש"ש באית אצלו מעות צדקה וכבר הסכימו האחרונים בח"מ סי' ע"ב סוף סעי' ב' דהוי ספיקא דדינא וא"כ פטור מדינא וחייב בדיני שמים ולפי"ז צריכין אנו לדון אי יש דין שומרין בכה"ג במעות הזה:

אמנם לכאורה אין נפ"מ דהרי הרמב"ם רפ"ה מה' שאלה הלכה א' כ' לפטור בממון עניים מדין שומרים משום דהו"ל ממון שאין לו תובעין ולענין מתנות כהונה ביו"ד סי' ס"א סעי' ט"ו כ' דמשום ממון שאין לו תובעין חייב לצי"ש וכן דייק הב"י שם מלשון הרמב"ם וא"כ לכאורה אין נפ"מ דאפילו מקרי אין לו תובעין חייב לצי"ש מיהו ז"א שכבר ביאר בסמ"ע שם בסי' ש"א דממון עניים הוי אפשר לקרות ממון שיש לו תובעין מב' צדדים מצד הנותן ומצד המקבלין וע"ז ממעטינין מצד הנותן מקרא כי יתן כו' לשמור ודרשינין לשמור ולא לחלק. ומצד המקבל מפני שאין לו תובעין וממילא לא נתחייב להיות שומר לשום אדם ושוב פטור אפילו לצאת י"ש. כיון דהוא לא הזיק בידים אלא מתורת שומר אפשר לחייבו וכיון שלא נשתעבד מדינא א"כ לא נעשה שומר ושוב פטור אפילו לצאת י"ש:

ובזה מיושב היטיב קושית הלח"מ על הרמב"ם שם שכ' דבהציל עצמו בממון פדיון שבויים פטור משום דאין לך פדיון שבוים גדול מזה והקשה הלח"מ דתיפוק לי' משום ממון שאין לו תובעין ולהנ"ל א"ש דאז הוי חייב עכ"פ לצאת י"ש דשם ניטלו בידים ובאמת רצה הרמב"ם לפטור אפילו לצאת י"ש כמו בבבא דרישא לכך קמ"ל דהטעם משום דאין לך פדיון שבוים גדול מזה וא"ש. ולפי"ז יהי' מכאן ראי' נגד דברי הפר"ח בסי' ס"א סעי' ט"ו שפקפק על הש"ע:

מיהו אי משום הא לא ארי' דקושית הלח"מ בפ"ה מה' שאלה הנ"ל יש לישב בלא"ה דלכאורה למ"ד דהואיל ואי בעי מיתשל עלי' מקרי שלו א"כ למה יהי' ממון עניים מקרי ממון שאין להם תובעין הא הבעלים יכולין למיתשל. אבל באמת ז"א דכיון דבא ליד גבאי קי"ל דתו לא יכול למיתשל עלי'. ובזה יש לישב דברי הש"ג בפ' המפקיד שכ' שאם בא ליד שומר קודם שהי' מעות עניים ואח"כ ניתן אותו ממון לעניים חייב בשמירתן והקצה"ח בסי' ש"א הקשה עליו כיון דיצא מרשות בעלים מאי מועיל שהי' מעיקרא שלו. ולהנ"ל י"ל דהנה הש"ך בח"מ סי' רנ"ה סק"ה רצה לומר טעם דלכך בבא ביד גזבר אין לו התרה משום דקודם שבא ליד גבאי הו"ל דיבור ודיבור אבל לאחר שבא ליד גבאי לא אתי דיבור ומבטל מעשה:

וא"כ אפשר לומר דזה שייך במוסרו לגבאי אבל אם הי' מעיקרא אצלו בתורת שמירה ואח"כ נדר זה את זה הממון לעניים א"כ אין כאן רק דיבור ודיבור ומועיל התרה ואפשר לומר בי' הואיל ואי בעי מיתשל עלי'. אלא דסברת הואיל ואי בעי מיתשל עלי' הקשה רש"י בפסחים דף מ"ח דנימא נמי הואיל ואי בעי קנה ותירצו דדווקא היכא שכבר הי' בידו ונשאר לו עדיין כח קצת בו דהואיל אי בעי למיתשל בכה"ג מועיל ההואיל משא"כ הואיל ואי בעי קנה וא"כ זה כוונת הש"ג הנ"ל דכיון דכבר נתחייב בשמירתן לא פקע החיוב כיון דעדיין יש סברת הואיל:

מיהו זה אמרתי לישב דברי הש"ג אבל לדינא אינו מוכרח דגוף סברת הואיל ואי בעי למיתשל יש בו פלוגתא ויעויין מג"א סי' תרמ"ח סק"י דשם לענין אתרוג לא קי"ל הואיל גם טעם הש"ך בסי' רנ"ה אינו מוכרח ופקפקו עליו ואם כן לדינא אפשר לומר דליתא להנ"ל. מ"מ זה בוודאי אמת דאכתי לא יצא לגמרי מרשות הנותן דהרי קי"ל דאסור לשנות מדעת הבעל הבית ומגבת פורים לפורים וכדפסק הרמב"ם בפ"ג מה' מגילה דין ט"ז ועיי"ש בלח"מ ורש"י בב"מ דף ע"ח ע"ב פירש כיון דאסור לשנות הרי הוא בעלים לענין זה יעויי"ש וא"כ כ"ש דאם לקח הגבאי לעצמו דאין לך שינוי גדול מזה ויכולין הבעלים לתבוע וא"כ איצטרך לטעמא דאין לך פדיון שבוים גדול מזה דלולא כן הי' הנותן יכול לתבוע כן נראה לפי ענ"ד נכון מאוד. ותמהני על הרא"ש והנמוק"י ב"ק דף קי"ז שהקשו קושיא זו ולא תירצו:

כן וצ"ע:

ועכ"פ לפי תי' זה אין ראי' מדברי הרמב"ם דשומר במעות עניים פטור מלצאת י"ש מ"מ מסברא נראה כן. וכן נראה מסתימת הפוסקים וא"כ שפיר יש נפ"מ בפלפול הנ"ל אי חשיב שומר או לא ואי מקרי ממון שאין לו תובעין בכה"ג. והנה הרמב"ם בפ"ה מה' שאלה כ' דאינו מקרי ממון שיש לו תובעין אא"כ הוא לעניים ידועים. וגם קצוב וכ' הה"מ דנראה דתרתי בעינין. והנה זה דבעינין עניים ידועים בוודאי פשוט דאם אינם ידועים נהי דקצוב לכל עני עשרה זהובים או כיוצא בו מ"מ יכול לדחותו ולומר לאחר אני רוצה ליתן. אבל הא דאינו מועיל הך חדא אם הי' ידוע לאיזה עניים או לעניים ממקום פלוני אלא שלא הי' קצוץ דאינו מקרי ממון שיש לו תובעין זה קשה וכבר הקשה ברמ"א שלה סי' ל"א דגבאי העיר רשאין לתבוע עיי"ש. ובאמת הראי' שהביא מהמרדכי פ"ק דב"ק אינו מובנת דשם מוכח מעלא קרא דלשמור הי' ניתן לתבוע עיי"ש וזה אינו מוכרח דשפיר צל ניתן לתבע מאת הנותן או אפי' מיד הגבאי שנתן לו כיון קא נתן לו שפיר מקרי בע"ד דידי' ויכול לתבוע ולכך לולא קרא וכשמור הוי אמרי' כיון שהנותן או הגבאי יכול לתבוע חייב ולכך איצטרך לשמור אבל לולא שנתן הגבאי אפשר שא"י לתבוע וצ"ע על הראי' של הרמ"א:

מכל מקום גוף הדין של הרמ"א לכאורה נכון דהרי בחו"מ סי' קכ"ג סעי' א' קי"ל דיכולין לכתוב הרשאה זה לזה ולפי דעת הרא"ש שם אפילו על מלוה ע"פ ולפי מ"ש הש"ך שם בס"ק י"ב אפילו על חיוב שבועה וא"כ הה"ד על כל זכות אפשר לכתוב הרשאה וא"כ הה"ד עניים ידועים ההם נהי דידענו קצוב כמה יגיע לכל אחד מ"מ כיון דיש להם זכות באותו ממון יהי' להם כח לכתוב הרשאה וממילא הגבאי הוא המורשה שלהם ויכול לתבוע ובשלומא הרמב"ם לשיטתו דס"ל כדיעה הראשונה בסי' קכ"ג דדווקא בדבר שיכול להקנות יכולין לכתוב הרשאה א"כ אם אינו קצוב שום אחד לא קנה עדיין כי אם פרוטה ידועה וא"כ אינו יכול להקנות ולהרשות ולכך בעי הרמב"ם עניים ידועים וגם שיהא קצוב. אבל באינו קצוב שלא זכה עוד אינם יכולים להקנות ולהרשות ולזה מקרי אין לו תובעין. אמנם להרא"ש וסייעתם והרמ"א כ' שם דהמנהג כן קשה וצ"ע:

ולכך נראה באמת כדעת הרמ"א בתשובה דיכול הגבאי או המורשה לדידן לתבוע ואפי"ה לענין שמירה אינו נעשה שומר דבשלומא אם קצוץ מיד כשקיבל השומר המעות עבורם זכו הם ונעשה שומר שלהם וממילא הוי כשומר אבידה אבל כשאינו קצוץ שלא זכו נהי דיכולין לתבוע ע"י הרשאה או מי שנעשה ממילא מורשה שלהם אפי"ה לא נעשה שומר שלהם ולא נתחייב כן נראה לפי ענ"ד נכון מאוד. ואע"ג דבתשובות רמ"א הנ"ל דימה דין תביעה לנעשה שומר מ"מ בש"ע נראה דחזר מזה דאע"ג דס"ל דגבאי יכול לתבוע אפי"ה לא סתם דלא נתחייב כשומר אלא באית בי' תרתי עניים ידועים וגם קצוץ דלפי דעת הרמ"א בתשובה קשה טובא איך סתם בש"ע דבעינין דווקא תרתי וע"כ דיש לחלק בין שומר לתביעה כן נראה לפי ענ"ד נכון לדינא:

והנה בתוס' כתובות דף ס"ח ע"א ד"ה כאן וכן ברא"ש משמע דגבאי ג"כ א"י לתבוע מיהו אין ראי' דהתם לקט שכחה ופיאה שאני דלא בא ליד גבאי וגם אחרים יכולין ליטול. והשתא נבוא לנידון שלנו דמעות א"י נראה דמיקרו עניים ידועים וגם קצוץ שלפי תקנות הכוללים ידוע כמה מגיע לכל נפש ונפש מכל מאה ומאה שבא לידיהם וא"כ אי נגנב או נאבד הוי ספיקא דדינא לענין תשלומין אבל חייב בשבועת השומרין לכל הדיעות וא"כ הוא מחוייב לשלם לצאת י"ש. אמנם מעלתו ני' כ' דהוא רגיל לחלק לפי דעתו ואפי"ה נראה כיון דמעות זה לא רצה לחלק לפי דעתו אלא לשלחם לגבאי דכוללים א"כ כבר זכו בו העניים ההם והוי כממון שיש לו תובעין ושפיר חזי מעלתו ני' דשילם מעות אחר עבור האבוד ועשה אחת וקיים תרתי במחשבתו קיים מצות צדקה שהרי גמר בדעתו אפילו אם הוא פטור ישלם. וגם לפי האמת קיים עוד מ"ע של שומרים שהרי מדין מצות עשה של שומרים ומחשש ההוא הוא משלם ויאושר כוחו לתורה ועבודה ולמצות דברי הדו"ש הק' משה שיק מברעזאווע:

תוכן העניינים

מהרם שיק חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה