מהרם שיק חושן משפט· רבי משה שיק
תשובה טו
שיל"ת ר"ח כסלו תר"ח לפ"ק. החיים והשלום וכל טוב לכבוד ידידי הרב המופלג הדיין המצויין בהלכה חרוץ ושנון כש"ת מוה' פסח פראנקול ני' יושב בשבת תחכמוני בק"ק עיר חדש יע"א:
גי"ה על הבי דואר הגיעני עש"ק פ' חיי שרה כו' ועל דבר ד"ת אשר בדק לן מעלתו נ"י במעשה שאירע בקהילתו שאנשים שותפים ספנים המקבלים סחורה ושוכרים ספינה בפעסט להוביל הסחורה למקום חפצה ופשעו ולא היו עם הסחורה. על הספינה ונטבעה והי' אפשר להציל אם היו שם וספן אחד הי' שנחלה בדרך ונתחייבו הספנים לשלם לבעלים בעד סחורתם ונתפשרו בעצמם עם הבעלי בתים לשלם מחצה וטוען הספן האחד שנחלה שיחזירו לו חלקו כיון שהוא הי' אנוס בדבר שנחלה ודעת דייני קהלתו דשותפין שהן שמירה בבעלים פטורים להחזיר לו ומעלתו כ' דהיינו בסחורה שלו אם פשעו משא"כ בסחורה של אחר א"א לחייב את מי שלא פשע בעבור פשיעות אחרים והביא ראי' מדברי הש"ך בחו"מ סי' ע"ז סק"א ממ"ש על הרמ"א באחד שמסר שורו לחמשה בני אדם עכ"ל בקצרה ודברים האלו קצרים ובלתי מובנים והם מעורבבים ולזאת צריך אני לסדר שורש ענין השאלה הזאת. ובתחילה צריכין לבאר שנים שקבלו בשותפות פקדון מאי דינם אי כל אחד הוי שומר על כל החפץ או רק על החצי שנית אי שותפין כה"ג שקבלו בשותפות אם הם ש"ש או שומרי חנם זה לזה והשלישי אי הוי בכה"ג שמירה בבעלים:
א) לבאר בעזהי"ת דין שנים שקבלו פקדון בשותפות אם הם אחראין וערבאין זה על זה הנה הרמ"א בש"ע חו"מ ר"ס ע"ז סתם דגם בפקדון הם אחראין וערבאין והש"ך שם הביא תשובת הרמ"א דפליג על זה ומביא ראי' מב"ק דף יו"ד באחד שמסר שורו לחמשה בני אדם ופשע אחד ולא שמר ומסיק הש"ס שאם האחרים היו יכולין לשמור זולתו א"כ מאי עביד ואמאי חייב והקשה הרמ"א אם נימא דאחראין וערבאין זה לזה מאי פריך הא' חייב מכח שהוא ערב והש"ך תמה דמאי ראי' הוא זו דשם קאי הש"ס דאינו חייב מכח מזיק אבל מ"מ הוא חייב מכח ערב עיי"ש והנה לכאורה נראה דיפה תמה אבל לפי ענ"ד נראה דדברי הרמ"א נכונים דהמעיין בתשובת הרמ"א יראה דקאי שם לשיטת הפוסקים דסוברים דאחראין וערבאין היינו כמו ערב קבלן:
ולפי ענ"ד נראה דלענין פקדון צריכין אנו לבאר איך ובאיזה אופן קיבל הערבות אי נימא דקיבל עליו שאם לא ישמור חבירו ישמרנו הוא משום דרוצה אדם בקב שלו או נימא שקיבל עליו שאם חבירו לא ישמור כראוי ויתחייב לשלם הנה הוא ערב בעדו. ונראה דזה תליא בפלוגתת הפוסקים דלדעת הרא"ש דסובר דערבאין רצה לומר כערב קבלן נראה דסובר שבפקדון נמי קיבל עליו לשמור כל אחד ואחד את כל החפץ ואלים לי' שמירתי'. ולכך יכול לתבוע פקדונו מכל אחד ואחד דאי ס"ד דכל אחד ואחד קיבל עליו שמירה רק על החלק המגיע עליו אלא שקיבל עליו אחריות שאם יתחייב האחר לשלם ישלם הוא בעדו א"כ שוב לא הוי כערב קבלן וכאלו בא החפץ כולו לידו שאם בא החפץ כולו לידו לא די לו שישלם לו ממון עבורו אלא צריך השומר שיהא יושב ומשמר דרוצה אדם בקב שלו כו' וע"כ אם נימא בפקדון נמי רצה מזה גובה הכל רמ"ג הכל ע"כ צ"ל שקיבל עליו שמירת כל הפקדון. אמנם למאן דס"ל דדווקא אם אין לחבירו לשלם יוכל לתבוע את חבירו עבורו אז על כרחך צריך לומר דלא קיבל כל אחד ואחד כי אם שמירה על מקצת מן החפץ וכאלו נתחלק החפץ לפי השותפין אלא שכל אחד נעשה ערב על התשלומין שאם חבירו לא ישלם ישלם הוא עבורו כמבואר כ"ז בלשון השמקוב"ץ בבב"מ ריש פ' המפקיד:
ויש עוד נפ"מ בין אם קיבל שמירת כולו או קיבל רק ערבות מתשלומי החפץ מלבד הנפ"מ דלעיל דאם רצה מ"ג או מזה יש עוד נפ"מ חדא דאם אמרינין דקיבל ערבות על השמירה שאם לא ישמרנו חבירו ישמרנו הוא וכדעת הרא"ש א"כ אם נאנס ולא יכול לשמרו פטור על חלקו וגם על חלק חבירו שהערבות לא גרע מהשמירה וכאלו הוא שומר על הכל. אבל אם השמירה קיבל עליו רק במקצת אלא על הפרעון והתשלומין ערב בעד חבירו אז אף גם אם הוא אנוס אבל חבירו שאינו אנוס הרי פשע וחייב והרי הוא ערב בעדו ובהיפוך אם הוא פשע וחבירו נאנס אז אי אמרינין שנעשה ערב בעד השמירה וכאלו כלו בא לידו חייב על הכל אבל למאן דס"ל דקיבל שמירה רק במקצת ועל חלק האחר נעשה ערב רק על הפרעון וכיון שהאחר נאנס ופטור גם הערב פטור דכל היכא דהלוה פטור. גם הערב פטור עיין בש"ך סי' קכ"ט ס"ק כ' ואם כן יש לכל שיטה קולא וחומרא:
אמנם יש עוד נפ"מ דאם נימא דקיבל ערבות גם על השמירה וכאלו בא כל החפץ כולו לידו וא"כ בעל הפקדון קיבל לעצמו ה' שומרין ואלים לי' שמירתי' א"כ פשוט דלא מהני אם מסר שמירתו להשותפין האחרים והשותפין מחלו לו על שמירתו וקבלו עליהם כי הם ישמרו במקומו דזה וודאי לא מהני דאם הם מחלו הרי בעל הפקדון לא מחל שהרי אלים לשמירתי' ועדיפא לי' שמירת ה' משמירת ד' וא"כ אכתי נשאר בחיובו נגד המפקיד ואם נאבד יכול המפקיד לתבוע אותו על כל החפץ (ונהי שהוא יכול אח"כ לתבוע את כל שותפין על דרך שיתבאר לקמן אי"ה מ"מ הוא עדיין שומר של המפקיד) אבל אי נימא דלא קיבל כל אחד כי אם שמירת מקצת מן החפץ לפי ערך האנשים השותפים אלא שבחיוב הממון נעשו ערבים זה לזה וא"כ לא אלים בזה שמירתו כיון שא"צ כל אחד לשמור כי אם החלק שמגיע עליו לפי ערך וחשבון וא"כ אם מסר השומר שמירתו לשאר השותפין וקבלו עליהם כבר נפטר הוא ואין הוא השומר על החפץ ההוא לבעל הפקדון. ונהי דמ"מ עדיין נשאר הוא ערב שאם לא ישלמו שותפיו צריך הוא לשלם ובזה א"א שיפטור הוא את עצמו מהערבות. אבל מחיוב שומר כבר פטר נפשי':
וא"כ עפי"ז מובן ומבואר היטב כוונת הרמ"א בתשובה הנ"ל דשם קאי שרצו לחייב לאחד ממקבלי הפקדון לשלם אע"ג דהי' לחבירו לשלם והיינו כדעת הרא"ש עיי"ש והיינו ע"כ מטעם דחשבינין כאלו כולו בא לידו וליד חבירו ואלים שמירתי' ועל זה שפיר הביא הרמ"א ראי' גדולה מפ"ק דב"ק דף יו"ד ממסר שורו לחמשה בני אדם דקאמר אי משתמר גם בלעדו מאי קעביד ופי' הרא"ש שם דמיירי שהאחרים לא אמרו מידי והיינו ששתקו ובשתיקה זו קבלו עליהם שמירת חבירו ג"כ ועיין במהרי"ק בשורש קנ"ה אי שתיקה מהני ומהרא"ש כאן מבואר דמהני וכיון שכן שפיר פריך מאי קעביד ועל זה שפיר הקשה הרמ"א דהא להרא"ש לשיטתו לא מהני אם מסר שמירתו לאחד מן השותפין דלכולם מסר ואכתי הוא נשאר שומר ואי פשע ויצא והזיק חייב בכל הניזקין ומאי קאמר מאי קעביד וא"ש ונכון ומיושב קושית הש"ך היטיב וע"כ דהרא"ש נמי מודה דבפקדון לא אמרינין דיהי' כאלו כלו בא לידו וקיבל עליו שמירת כולו:
ובזה יש לישב ג"כ מ"ש דהמ"מ בשם הרמב"ן שכ' גם בפקדון כן היינו בהתנה דמתנה ש"ח ועיין בתומים בסי' ע"ז שביאר היטיב דבריו יש לומר שכ' כן רק על המ"מ שהביא כן לדעת הרמב"ם שכ' הטור בשמו דס"ל כהרא"ש ולזה הוצרך לאוקמי' בהתנה אבל להרמב"ן והר"ן והנמוק"י דס"ל דנעשה שומר רק על המגיע על חלקו ובאידך נעשה ערב על הפרעון איכ"ל דגם הרמ"א פשיטא דמודה דאין חילוק בין פקדון למלוה ומיושבין יתר הקושיות שהקשה הש"ך דנעלם מהרמ"א דברי הרמב"ן והר"ן:
ועכ"פ לפי מאי שהסכימו רוב הפוסקים ופסקו בש"ע רי"ס ע"ז דל"א רמ"ג ורצה מ"ג אלא דווקא בלית לי' לאחר לשלם הוא ערב וא"כ הדרן לכללן ולא קיבל שמירה רק על המגיע על חלקו וא"כ בנ"ד שנאנס האחד והוא נעשה ערב בעדם אבל הם אינם צריכין לשלם רק לפי המגיע על חלקם אבל המגיע על חלק מי שנאנס פטורים לגמרי. דחיוב על בעל דבר אין כאן. ממילא גם ערב אין כאן. ויש לרמ"א ראי' דגבי פקדון מודה הרא"ש. מדברי הרא"ש ר"פ המפקיד שכ' גבי שותפין דאם שילם המגיע על חלקו איכ"ל דאקני לי' כפילא והתומים שם סי' ע"ז סק"ג הקשה דברי הרא"ש אהדדי ולהרמ"א הנ"ל דבפקדון מודה הרא"ש א"ש:
אמנם כל זה למאי דפשיטא לי' למעלתו נ"י דמה דנחלה בדרך חשיב אונס וזה אפשר לומר עפ"י מה שהכריע הש"ך בסי' ש"ג סק"ד דאם נאנס ונאבד ונגנב חשיב אונס אבל לדעת אינך פוסקים גם כאן כיון שהי' יכול להציל והוי רק אבדה אלא שנחלה לא חשיב אונס אמנם אפילו לדעת הש"ך מבואר דהיינו דווקא כמ"ש שם בש"ע סעי' ב' בקפץ עליו החולי וכן הוא בלשון הרמב"ן ז"ל זה איכ"ל דחשיב כאונס כיון דקפץ עליו החולי ולא הי' לו שהות ואפשרות להעמיד שומר אחר אבל כאן לא נזכר במכתב מעלתו אם קפץ עליו החולי וא"כ נהי שנחלה מ"מ הי' יכול להעמיד שומר ופשע בזה.. אמנם אי אמרינין דשותפין שומרי שכר זה לזה א"כ הרי כבר הי' לו שומר ואין כאן פשיעה ולכן אנו צריכין לבאר דין זה:
ב) אם שותפין שומרי שכר זה לזה הנה מבואר בש"ס ובש"ע סי' קע"ז סעי' ח' דשותפין ש"ש זה לזה מיהו מבואר שם דהיינו בזמן שכל אחד עוסק בשותפות זמן ידוע והתנו כך ביניהם וכ' שם הרמ"א שאם אינו מחוייב להתעסק אלא שעושה כן מנדבת לבו הוי עליו רק שומר חנם והש"ך שם ס"ק ט"ז השיג על הרמ"א וכ' שנעלם ממנו דבר משנה רוב הפוסקים ולפי ענ"ד דברי הרמ"א נכונים דהנה לכאורה קשה אמאי לא נימא דיהי' ש"ש וכמ"ש הטו"ז ביו"ד סי' קע"ז סק"ט דשותפין נהנים מהדדי שע"י ריבוי הסחורה נתמעט ההוצאה ונתרבה הריוח עיי"ש באמת דברי הטו"ז צ"ע ולפי ענ"ד לא נראה כן לדינא דנהי דהמקבל עיסקא נהנה גם מחלק הפקדון כמ"ש הטו"ז מ"מ גם חלק הפקדון נהנה מחלק המלוה וא"כ מאיזה טעם יטרח המקבל חלק המלוה בחלק הפקדון הרי גם לבעל הפקדון יש הנאה זו ומאי אילמא זה מזה וע"כ רק משום דהלוה לו הוא מטריח עצמו עבורו וא"כ אסור משום רבית אם לא משלם לו שכר טרחא ודברי הטו"ז צריכין לי עיון:
אבל לענין שמירה שפיר י"ל הואיל ונהנה מהנה כדאמרינן בב"מ דף פ' ע"א גבי הלוקח כלים מבית אומן וצ"ל כיון דא"צ לעסוק בהם כל זמן שאין חבירו עוסק בהן או מעמיד לו אחר במקומו ואפילו חלה כדאיתא בסי' קע"ז סעי' י"ט ורק בנדבה הוא עוסק בו א"כ כבר הוא מהנה לו ואיך ישולם לו רעה תחת טובה שאם לא רצה לשמור כלל ולהניחו בביתו רשאי כל זמן שאין שניהם מתעסקים בו כי אדעתא דהכי נשתתפו ולמה זה יהא יושב ובטל וזה יושב ומשמר ועל זה לא נשתתפו ואיך נימא שאם התחסד עמו להתעסק בו שיהי' מקרי ש"ש הרי לא רצה בההנאה זו אלא אדעתא שגם האחר יעסוק וישתדל בשותפות:.
וכל זה לענין שאינו ש"ש ולא מקרי בהנאה זו ש"ש אבל מ"מ כיון שברשותו ומדעתו הונח ברשותו וניחא לי' בזה הוא ש"ח עליו כל זמן שלא אומר לו שקול חלקך שאינו עוד שומר עליו שהרי כשנשתתפו נתחייבו לעסוק בשותפות ונעשים ש"ש זה לזה וכשנסתלק אחד מן העסק אפילו חלה הוי כמו כלתה שמירתו וקי"ל סוסי' דו"ש דש"ש שכלתה שמירתו מ"מ הוא ש"ח עליו ולא גרע מאומר הנח לפני בסי' רצ"א סעי' ב' וכן קי"ל לענין אומן ר"ס ש"ו וכן מבואר ברמב"ן במלחמות ר"פ שור שנגח ד' וה':
ואפילו לדעת התוס' והבעל המאור ז"ל וסייעתם שהכריח הש"ך מהם דס"ל דאפילו ש"ח לא הוי התם שאני שבעל כרחך הוכרח להשתתף ע"י נגיחת השור ואינו רוצה בשותפות חבירו ורק לצורך עצמו תפס לכך ס"ל להנך פוסקים דאפילו ש"ח לא הוי וכן מבואר בשמ"ק בב"ק שם בשם הרא"ה, וא"כ מכ"ש לפי מאי דפסק בש"ע סי' ת"א סעי' ב' כדעת הרמב"ן ואפילו להרמ"א שהביא י"א כבר כתבנו סברת הרא"ה לכך נראה לפי ענ"ד דלכ"ע שותפין דאפילו אם רק אחד עוסק ובתורת נדבה אפי"ה הוי ש"ח עליו וכמו שפסק הרמ"א ואם שניהם עוסקין הויין ש"ש. וכל זה בשותפין דעלמא:
ומעתה בנ"ד כיון דביררנו דשותפין הן ש"ח וא"כ זה שחלה ולא אפשר לו לשמור בעצמו נהי דאונס לא מקרי דהי' יכול לעמוד אחר במקומו מ"מ כיון דשותפין כל זמן שלא אמרו שקול או קום ושמור הם ש"ח הוי לי' כשומר שמסר לשומר דפטור הראשון מיהו זה לפי דעת הפוסקים המובאים בב"י בחו"מ סי' רצ"א דאפילו ש"ש שמסר לש"ח היכא דרגיל להפקיד לי' פטור אבל לפי מאי דפסק בש"ע בסי' רצ"א סעי' כ"ו דבמסרו לש"ח חשיב פשיעה א"כ גם כאן הוי רק כש"ח ופשע זה שחלה וחייב לשלם חלקו ונהי דזה שחלה יכול שוב לתבוע השותפין האחרים מ"מ הבעלים רצו מ"ג ורמ"ג כמ"ש הש"ך בסי' רצ"א סקמ"א:
ואם גובה מזה שחלה יוכל זה שוב לתבוע חלקו מהשותפין שהיו שומרים שלו אלא דעדיין יש להסתפק דנהי דשותפין דעלמא נעשו שומרין היינו אם מונח ברשותם והתעסקו בו אבל כאן בנידון שלנו הספינה הוי כחצר של שניהם וכחצר השותפין וכאלו הוא מונח בחזקת שניהם כדאיתא רס"י קל"ח ובש"ך סוסי' צ"א וא"כ מיד כשאינם עוסקים בהדדי היא בחזקת כל אחד מהם והוי כש"ש שכלתה זמן שמירתו והוא מונח ברשות בעלים בכה"ג לא מצינו דהוי ש"ח עליו ונראה דתליא בפלוגתת הפוסקים המובא בסי' שצ"ו סעי' ז' דלדעת הרא"ש דסובר היכא דהוא נסתלק והם שתקו ולא נסתלקו הוי כאלו קבלו הם שמירתו וה"נ איכ"ל בכה"ג כששתקו ועמדו בשמירתם קבלו השמירה והם ש"ח. מיהו גם התם נראה דעת המחבר דס"ל עיקר כדיעה הראשונה וא"כ בנידון שלנו ג"כ לפי דעת רוב הפוסקים השותפין אינם שומרים שלו וכ"ש אם כבר שילם יכולין לומר קים לי:
(ובגוף הדין בסי' שצ"ו סעי' ז' יש להעיר שסתם המחבר טובא דלכאורה נראה דהרא"ש סובר כדעת הפוסקים בסי' רצ"א דש"ש שמסר לש"ח דרגיל להפקיד אצלו פטור משום דמסרו לבן דעת אבל לפי מאי דסתם הש"ע בסי' רצ"א סעי' כ"ו כדעת הרמב"ם במסרו לש"ח הוי פשיעה א"כ הו"ל לפרש דהא דאמרינין בסילק עצמו משמירתו והאחרים עמדו בשמירתם וקבלו שמירתו דפטור היינו דווקא אם הי' ש"ח אבל אם הי' ש"ש ומסר עתה לאחרים שהם רק כש"ח על חלקו לא פטר) ועכ"פ לפי האמור אם הם קבלו שמירה הם ש"ח וחייבים. ועתה צריכין אנו לבאר למה אינם פטורים משום שמירה בבעלים. ואמרתי לבאר:
ג) הנה בסי' קע"ו סעי' ח' מבואר דהא דשותפין דינם כשמירה בבעלים היינו אם התחילו לשמור ביחד אבל אם מתחילה נתעסק בו אחד לבדו אפילו אם אח"כ עסקו בשותפות הראשון חייב ובאמת קשה לי לכאורה מ"ש מהא דמסיק בב"מ דף צ"ו ע"ב דאתיא שכירות בבעלים ומפקיע שכירות שלא בבעלים וא"כ ה"נ כיון שאח"כ עסקו בשותפות ונעשו ש"ש זה לזה שמירה בבעלים יבוא שמירה בבעלים ויפקיע שכירות שלא בבעלים. ועיין בתוס' ב"מ דף צ"ח ע"ב ד"ה שאלה כו' וצ"ל דהתם בא מעשה חדש הגורם לשוי' שומר ונישאת לו ופנים חדשות הזה אמרינין דמפקיע אבל כאן שם שותפות הגורם לשוי' שומר אחד ואזלינן . בתר ההתחלה וכל זה אם מעיקרא הי' שומר עליו:
אבל אכתי קשה אם עסק אחד מעיקרא לבדו הא לא נעשו ש"ש עליו כלל עד שהתעסקו עתה בשותפות וא"כ מכאן ואילך מתחיל שמירה חדשה וכ"ש לפי דעת הש"ך שם בסקט"ז דסובר דאפילו שו"ח לא הוי מעיקרא א"כ לא התחילה שמירתו עד עתה שהתעסקו בשותפות ואמאי הראשון חייב הא אז הוי שמירה בבעלים וצ"ל דכוונת הש"ע דאם נתעסק אחד לבדו היינו שמעיקרא התנו שכל אחד יעסוק זמן ידוע וכמ"ש לפני זה ואז מיד התחיל שמירתו והוי עליו מאז ש"ש בלי שמירה בבעלים ולכך אפילו אם אח"כ עוסקים בשותפות שמירה אחת היא ולא הי' אז בהתחלה בעלים:
ובזה נראה לי לישב היטב הגירסא שהביא שם הסמ"ע בס"ק כ"ה אם מתחילה נתעסק בו כל אחד כו' והסמ"ע השיג על גירסא זו ולפענ"ד נראה דכוונת הגירסא כדלעיל לא שנתעסק כל אחד אלא שכן הי' התנאי ביניהם וכדי שיהא ש"ש עליו וכמ"ש וא"ש ועכ"פ בנידון שלנו אם מעיקרא נתעסקו בשותפות אז הווין שמירה בבעלים וכן משמע הלשון שכ' במכתבו שנחלה בדרך אבל אם מיד נחלה ולא עסק כלל עמהם בשותפות לא הוי שמירה בבעלים:
אמנם אפילו אם מתחילה נתעסקו בשותפות והוי בבעלים מ"מ פשוט דזה אינו מועיל בנידון שלנו לפטור השותפין כמבואר ברמ"א בסי' שמ"ו סעיף י"ז כיון שאין החפץ של השותף שנחלה אלא של בעלים אחרים והם לא היו עמו לא מהני דהא קי"ל כר' יוסי דתחזור פרה לבעלים ראשונים דלעולם מי שהחפץ בידו הוא השומר של בעל החפץ וא"כ אין השותפין שומרין של השותף החולה אלא שומרין של בעל החפץ והם לא היו עמהם במלאכתו ודין זה הוא הלכה ברורה כמ"ש הש"ך שם בס"ק י"ב שהיא סוגיא ערוכה:
ומה שהקשה הסמ"ע והש"ך שם מדברי הטור לפי ענ"ד לא קשה מידי דכוונת הרא"ש והטור הוא דנהי דבעלמא לוקח בהמה לזמן חשיב ש"ח עליו היינו דווקא אם לא העמיד לו שומר בחריקאו אבל כאן האשה היא שומר שלו ולה זיכה פירות והנאת בהמתו בשאלה או שכירות והנאה זו היא מכרה לבעלה וע"י הנאה זו היא מחוייבת לו באונסין ואיך יתחייב גם הבעל להיות שומר של הבעלים. ודווקא בעלמא אמרינן ע"י שנהנה מן הבהמה הוא שומר אבל כאן הנאת שאילה זו כבר גרמה שהאשה היא שומר שלו והנאה זו עצמה מסרה היא לאחר ואיך תגרום שנית שומר ולכך ידו כידה והיא שומר שלו ולא הבעל שהוא לוקח ולכך פטור לגמרי ולעולם אין חולק על דברי הרמ"א הנ"ל:
ועפ"י האמור יש לישב דברי הרמב"ם פ"ב משאלה דין ח' שהקשה עליהם הנמוק"י בב"מ דף צ"ו שכ' בשותפין ששאלו ונשאל לאחד מהם דהספק על כולה והנמוק"י הקשה עליו ולהנ"ל י"ל כיון דשותפין ש"ש זה לזה וא"כ למאי דקי"ל כר' יוסי דתחזיר פרה לבעלים הראשונים ומקרי שומר של בעלים הראשונים וא"כ נהי דקי"ל דרק ערבאין הן מ"מ מקרי שומר על כל החפץ חצי' בשאלה וחצי' בשכירות וא"כ אי אמרינין כדאיתא איבעי' בב"מ דף צ"ח ע"ב דשכירות בבעלים ושאילה שלא בבעלים הוי הכל בבעלים וא"כ כאן הספק על הכל וע"כ דהסוגיא קאי לרבנן דר' יוסי כדמסיק שם בע"ב אבל לדידן דקי"ל כר' יוסי שפיר מקרי כולו שומר ויש לשאול האיבעי' על כל החפץ:
וכן יש לישב קושית התומים בסי' ע"ז סק"ג על המהרי"ק שכ' שאם נשתיירו בשותפות לכ"ע רצה מזה גובה רמ"ג וקשיא מהאי דשותפין ששאלו כו' ולפי ענ"ד סברת מהרי"ק דנהי דהוא השאיל מחצה שוב השותפים משאילים זה לזה אלא במעות הלואה נעשים לווים עליו אבל בשאלו בהמה נהי דהם משאילים זה לזה הא קי"ל שאל לי ואשאל לך הוי ש"ש וא"כ לא הוי לוה רק על חציו ולכך שפיר קא מבעי' לי' רק חצי' כן נראה לפי:
ענ"ד: ונחזור לענין שלנו אם השותפין בשעה שנחלה ביקש מהם שיעמדו תחתיו או לדעת הרא"ש בסי' שצ"ו אפילו בשתיקה אם שמרו הכל הם ש"ח גם על חלקו והם שומרים של הבעלים וחייבים לשלם הכל ואפילו אי. לא חשבינין האי חולה לאונס והוי פשיעה שלא מסר לש"ש ואי בעי בעלים יכולין לגבות מזה א' מזה מ"מ הוא יכול לגבות מהם כמו גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דרצה מזה גובה או מזה אבל אם הם לא קבלו שמירה על חלקו אז אם לא קפץ עליו החולי הוא חייב על חלקו והם ערבים בעדו ואם קפץ עליו החולי הוא אנוס ופטור וגם יתר השותפין אינם צריכין לשלם רק כפי המגיע על חלקם כן נראה לפי ענ"ד להלכה עובדא דא. דבר ידידו הדורש שלומו תמיד הק' משה שיק מברעזאווע: