מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה שכה
בעזהי"ת יום ו' עש"ק פ' בראשית תרל"ט לפ"ק:
החיים והשלום וכל טוב לאהובי תלמידי. הרב הגדול המופלג בתורה וביראה כש"ת מוה' וואלף סופר נ"י. רב בבהמ"ד דעיר פעסט יע"א:
מכתבך קבלתי. ועל אשר שאלת ממני מי שישב בסוכה ובאמצע אכלה התחיל לירד גשם עליו. עד שהי' מוכרח לכסות בהגג כדרך הסוכות שיש להן גג לנעול ולפתוח. ואח"כ כשהפסיק הגשם פתחו שוב הגג. ושאלתך. אם צריכין לברך מחדש. עוד הפעם לישב בסוכה. כיון שהפסיק בדיבור בין זמן הזה. והנה הדבר פשוט בעיני. שאין צריך לברך עוד הפעם. ויבואר בזה ב' טעמים חדא דהרי הא דאמרו שח בין תפלה לתפלה. צריך לברך מחדש. משום דכבר כתבו המפורשים דב' תפילין הוי כמו שתי מצות. ובשחיטה אם שח בין שחיטה לשחיטה קי"ל ג"כ ביו"ד סי' י"ט לפי מה שהסכימו שם קצת אחרונים דאם שח בין שחיטה לשחיטה צריך לחזור ולברך דדמיא להא דשח בין תפילה לתפלה. הואיל וב' מצות הן. דמיד שהפסיק נראה כאלו אין בדעתו לשחוט עוד יותר. ולכך הוי הפסק. משא"כ בהפסיק באמצע מצוה אחת. כגון בין תקיעות מיושב לתקיעות דמעומד שכולם מצוה אחת הוא מהן דרבנן ומהן דאורייתא. מכל מקום מצוה אחת הן. ולכך ס"ל להרי"ף בסוף מס' ר"ה. וכן פסקו בסימן תקצ"ב דאין צריך לחזור ולברך משא"כ בב' מצות. כיון שכבר נגמרה הראשונה השיחה ששח מקרי הפסק: כיון דאי בעי לא עביד יותר או באין לו שני' אינו עושה רק הראשונה וקיים המצוה כדינו אם שח גלי אדעתי' שנגמרה לו המצוה ולכך הוי הפסק. כן מבורר ברא"ש סו"פ כיסוי הדם עיי"ש דין ו':
ולפי"ז צריך לחלק הא דשח באמצע סעודה אמאי לא יהא חשוב הפסק ובשחיטה אמאי חשיב הפסק הא גם בשחיטה. אי בעי שחיט עוד ואי בעי לא שחיט ולהוי כשח באמצע סעודה. וצ"ל משום דלסעודה קובע עצמו לאכול ויש קבע לסעודה ולכך שיחה לא הוי הפסק. משא"כ בהפסק בין שחיטה לשחיטה. וסברא הנ"ל מבואר ג"כ בפוסקים לענין אחר. עכ"פ לדעה זאת במצוה היכא דתרי מצוה אינהו כגון תפילין או שחיטה. וכן גבי מילה קי"ל בסי' רס"ה ברמ"א שם היכא דסח בין מילה למילה צריך לברך שנית. כיון שגמר כבר מצוה הראשונה הן אמת שצריך לבאר קצת אמאי ביו"ד סי' רס"ה לא הביא רק דעה זו דצריך לחזור ולברך שנית ושם בסי' י"ט הביא המחבר גם דעה שני'. דאם סח בין שחיטה לשחיטה אין צריך לחזור ולברך וצ"ע ועכ"פ בנידון דידן אפילו פוסקים דס"ל דאם סח בין שחיטה לשחיטה הוי הפסק וצריך לברך היינו דווקא משום דבשחיטה אין קבע. אבל באכילה יש קבע וא"כ בסוכה דהוא אוכל ויש קבע וכ"ש אם עדיין לא אכל שיעור סעודה. ואכל רק אכילת עראי. אז חשיב כמצוה אחת. ואין צריך לברך פעם שנית. וכמו בשופר שהבאתי לעיל. ועוד הארכתי בזה. ואין מקומו כאן להאריך. וזהו הוי טעם אחד: ועוד יש בה טעם שני דהרי הגג שנועלים ופותחים הם של עץ שכשר לסכך בו. אלא שע"י שהם קבועים אדוקים ומחוברים ע"י מסמורים ונעשו כעין נסר אחד. ואסור לכסות בו מדרבנן. משום גזירת תקרה. אבל מה"ת. גם כשהוא נעול יוצא באופן זה ידי מצות סוכה ואפילו לפי מ"ש התוס' בסוכה דף ג' ד"ה אמרו לו ב"ש וכו' דהיכא דמדרבנן אינו יוצא. גם מדאורייתא לא קיים המצוה. ועיין בפנ"י ואני הסברתי דבריהם כיון דעבר על דרבנן הוי כמצוה הב"ע ואפילו איסור דרבנן מבטל המצוה. מיהו זה שייך אם עבר אבל בשעת הדחק אמרינן בסוכה דף י"ד ע"ב. דמותר לסכך בנסרי' אפילו יש בהם ד' ואין לך שעת הדחק גדול מזה שהגשם יורד והולך וא"א לו אלא שיצא מן הסוכה או שינעול הגג. ובכה"ג נראה דאם ישב שם קיים המצוה מדאורייתא. אפילו כשהגג מכוסה בנסרים:
ונהירנא כד הוינא טליא ראיתי בספר אחד הנקרא שמן למאור על הלכות סוכה. מהגאון מוה' מאיר גלוגא זצ"ל שכ' באמת שגם אם צריכין לנעול הגג צריכין לישב שם. ועתה הספר אינו תחת ידי ועכ"פ נראה דעדיין לא פסקה המצוה לגמרי דהיינו אם היא עשיי' באופן דלא שייך בנעילת הגג פסיל סוכה תחת הסוכה באופנים המבוארים בסוכה דף ט' ע"ב. וא"כ אם פותח אח"כ כשפסקו הגשמים אינו צריך לברך עוד הפעם דהוי רק כגמר המצוה. ובפרט שהוא לא יצא משם. אלא שסגר הגג. א"כ הרי הוא יושב ומצפה מתי יפסוק הגשם. והוי הדין כמו באפיקומן כששכח לברך אמרי' דאתרא דרחמנא סמכי' וה"נ סמך עצמו שהשי"ת יסלק הגשם ובוודאי א"צ לברך שנית. כן נראה לי פשוט מנאי רבך הדורש שלומך: הק' משה שיק מברעזאווע: