מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה רסג
בעזהי"ת חוסט יום ג' ד' לעשי"ת שנת תרל"ה לפ"ק
גמר חתימה טובה. וברכה והצלחה. לאהובי תלמידי הרב הגדול המופלג בתורה מוה' זוסמאן סופר נ"י האבדק"ק האלאש יע"א: קבלתי. וע"ד אשר ביקש ממני לחוות דעתי בשהי' דאכילת פרס כמה מינוטין הוא הרי כבר ראה מעלתו נ"י דברי רבינו הגאון בחת"ס בתשובה סי' ט"ז בחלק ששי שכ' שאין לו קבלה על זה ולפי מ"ש מרן שם להוכיח מכריתות דף י"ג משמע דזמן אכילת פרס כמו שיעור טבילה והוא חשב שם ט' מינוטין. ומעלתו כ' דלדעתו ח' מינוטין וכן כמדומה לי כפי מה ששיערתי בעצמי אמנם באמת נראה לי תרווייהו צדקו יחדיו. דהנה עיקר טעם דמצטרפין רק עד אכ"פ. נראה דיש בו ב' טעמים. דהנה הרמב"ם בפ"ב משביתות עשור. כתב דבשתי' משערין בכדי שתיית רביעית. שלא ישהה מתחלת השתי' עד סוף. אלא בכדי שתיית רביעית ובלח"מ שם הקשה. כיון דבשתי' בעלמא משערין כדי רביעית. א"כ אין כאן שיהוי כלל ומה צירוף שייך. ותי' דמיירי ששתה במהירו'. ומשערין בשיעור שתיית רביעית של כל אדם.
ונראה מזה דהשיעור הוא לפי שתיית בני אדם בדרך בינוני וכן באכילת פרס באכילת אדם בינוני ואע"ג דלא תני להו בפי"ז דכלים. והראב"ד השיג על הרמב"ם שם מכריתות דף י"ג דאיתא שם דלענין פסול הגוי' מצטרפין שיעור שתי' בכדי א"פ יעויי"ש מ"ש הה"מ והלח"מ ולפיענ"ד איכ"ל. דמבואר בשבת דף י"ד ע"א דלענין שתי' לא הי' ראוי למפסל גוי' דלא שכיח דיתן בשעת שתי' אוכלין לתוך פיו. ואפי"ה גזרו. ונראה דמשום לא פלוג ואי לא הא. לא קיימא הא. וא"כ עיקר הגזירה. משום אכילת אוכלין טמאים. ולא שייך לחלוק בין אכל אוכלין טמאין לשותה משקין טמאין וא"ש:
ועוד נראה דטעם הצירוף בשיהוי ושיעור הנ"ל יש לומר ב' טעמי' על ההלכה לממ"ס ההוא. או משום דקים להו דכך הוא דרך אכילתן ולשהות יותר מזה באכילת כזית יותר מכדי אכ"פ. ובשתיית רביעית בהפסקה מועטת אינה דרך אכילה ושתי'. ויש לומר עוד טעם כמו שאמרו ביומא דף פ' ע"ב דקים להו דבהכי מיתבא דעתי'. ובאם שהה יותר משיעור זה לא מיתבא דעתי' ונראה דמשום דביותר מזמן ההוא כבר נתעכל. וא"כ אם שהה בכזית יותר. עד לערך שיעור שהיית אכ"פ בככותבות. כבר אבדה פעולתו דהיינו שכבר נתעכל וא"כ נראה דבאכילת איסור דקי"ל דתליא בהנאת גרונו. העיקר תלוי בדרך אכילה ושתי'. ולכך כיון דשהיית אכ"פ. והאכילה הי' כדרכה. מצטרפין אע"ג דלית בי' הנאת מעיו וכן בשתי' להתוספתא וכן ס"ל להרמב"ם דקים להו דבעי' דלא יפסוק אף מעט משום דכן הוא דרך שתי' אבל אם הפסיק דלא הוי כדרך שתי' לא מצרפין:
וזה שייך לענין איסור אכילה ושתי' אבל בפסול גוי' שכתבו התוס' שם בד"ה בחצי חצי' שגזירה הראשונה הי' משום דטעו. ואמרו כשם שמותר התרומה ליגע במעיו לאחר אכילה ה"נ רשאי ליגע בחוץ ולכך אפילו שהה יותר. מכדי שיעור שתיית רביעית. דאינו כדרך שתי' מ"מ בהנאת מעיו הוא עדיין בעין. עד שישהה בכדי א"פ. ואז הוי כאלו אינו כדלעיל ולכך שפיר גזרו. לענין פסיל גוי' גם בשתי' בכדי א"פ ומטעם זה נ"ל גם כן הא דפלפל הכפ"ת. ומל"מ בהלכות ברכות לענין שיעור שתיית קאפפע אי מצטרפין ביותר מכדי א"פ. משום דכך הוא דרך השתי' בקאפפע. לשתותו מעט מעט. ולהנ"ל נראה. כיון דשהה יותר מכדי א"פ. דאמרינן ביומא הנ"ל דלא מיתבא דעתי'. וכאלו אינו ובפרט בברכת ברכה אחרונה דשתי'. דתליא טפי בהנאת מעיו ושרשו מקרא דואכלת ושבעת כמ"ש מרן זצ"ל בתשובה וכמ"ש הרא"ש. וא"כ לפי ענ"ד לא מהני מאי דדרך שתיית קאפפע בכך. אלא לענין אף אם הפסיק ביותר משתיית רביעית אבל לא בהפסיק ביותר מכדי א"פ:
ובלא"ה. הרי בפסחים דף מ"ד אמרינן. דהנח לכותח הבבלי דאי משטר קשטיר לי' בטלה דעתו אכ"א ואי מטבל קא טבל בי'. לית בי' בכא"פ ומשם קשיא לכאורה על הרמב"ם דסובר דבשתי' מצטרפין בכדי שתיית רביעית נהי דבכותח איכ"ל משום דאית בי' פרורין מ"מ גם בשכר המדי פרש"י שם דצ"ל כן וא"כ שפיר לוקה בכא"פ וקשה הא שכר המדי. ואינך הם מיני דשתי' וא"כ אפילו לא שהה בכדא"פ הרי שהה יותר מכדי שתיית רביעית ואמאי לוקה. אמנם לפי טעם הנ"ל אתא שפיר כיון דהא דאין מצטרפין ביותר משהיית רביעית מתחילת השתי' עד סוף היינו הטעם משום דאין דרך שתי' בכך. לשתות בהפסקות. אבל בתערובת עם דבר אחר ששתה בלא הפסקה א"ש דאף דאין היתר מצטרף לאיסור מ"מ מועיל ההיתר שעי"ז הי' השתי' כדרך שתי' ולכך אם יש בו בכדי א"פ כזית מצטרף אבל אם אין בו בכדא"פ וא"כ עי"ז היא שוהה יותר בכזית מכא"פ וההיתר הרי אינו מצרף לאיסור ע"כ אינו לוקה וא"כ ה"ה בקאפפע וכיוצא. שדרכם לשתות בהפסקו' מ"מ כל ששהה יותר מכא"פ. הוי כאלו אינו. דלא מיתבא דעתי': והוי כמעוכל. ובפרט לענין ברכה אחרונה. דבעינן נמי הנאת מעיו. ולכך אמרו שפיר בגמרא בכותח הבבלי דאי מטבל קטבל בי' ולית בי' כזית בכא"פ אע"ג שהוא דרך אכילתן:
ועפ"י הנ"ל נראה לפענ"ד דגם ביוה"כ אזלינן בתר הנאת גרונו ג"כ מדפטרינן לדעת הרמב"ם בשותה בהפסק מעט והשאגת ארי' בתשובותיו פלפל בזה ואם אמנם שגוף הדבר אינו צריך לענינינו הארכתי בזה כדי לבאר הדברים. עכ"פ נראה דעיקר אכ"פ הוא ג"כ משום דאין דרך אכילה בכך לשהות באכילת כזית ביותר מכא"פ והיינו באכילת רוב בני אדם בינונים. ורוב מאכלים ונראה לפי"ז דאין כל המאכלים שווין. שיש שקשים הם לאכול וצריך שהי' ביותר. ואין כל אוכלין שווין שיש שאוכלין יותר במהירות אלא שאנו משערין על פי הלממ"ס באדם ובאוכלין בינונים. לענין איסורים. אבל לענין פסול גוי'. דתליא באומדנות האדם. איכ"ל דנקטו חכז"ל בהרחקה מהשיעור היותר גדול כדי טבילה ולזה כ' מרן זצ"ל. דאם אפשר להמתין בשהי' עד לערך ט' מינוטען להרחקה כן נראה לפענ"ד. ממני רבך הד"ש: הק' משה שיק מברעזאווע.