מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה רסב
בעזהי"ת י"ב סיון תרכ"ח פ"ק חוסט לפ"ק:
החיים והשלום וכל טוב להרב המופלג בתורה. המאור הגדול כש"ת מוה' יעקב קלוגר אב"ד בק"ק סאנדאווא ווישנא:
מכתבו קבלתי. ועל אשר העיר להשיג על דברי מרן זצ"ל בחת"ס חאו"ח סי' קל"ז. הביא תי' על הרמב"ם. דפסק דאינו יוצא במצה של טבל ובפסחים דף ל"ו אמרו כן דווקא לר"ש דסובר אין איסור חע"א עיי"ש: ומעלתו השיג והקשה קושיות הרבה א' הקשה על שניהם הא הפרשת תרומה אסור ביו"ט. ואע"ג דהוי שבות אינו נדחה מפני מ"ע כיון דאינו בעידנא כמו דאמרינן לענין ביעור חמץ בסי' תמ"ו. ולפי ענ"ד אפשר לומר. דכאן אין א סור הפרשה דב' טעמים כ' הרמב"ם בפכ"ג משבת דין י"ד א' משום מתקן ומשום מקדיש מגזירת מקח ממכר. והכא הא מיירי ביש רק כזית מצומצם. וע"ז הקשה השאגת ארי'. דעשה ידחה הל"ת. ואלמלא הי' אפשר להפריש הי' העשה דוחה הל"ת. וא"כ אין כאן משום מתקן ונהי בביצה דף ט' אמרו דנהי משום מתקן ליתא. מ"מ כיון דקרא שם ואסור לזרים. הוי בכלל גזירת הפרשת תרומה. והיינו משום יתר הטעמים אבל מטעם דגם לאחר הפרשה מותר לזר לאכלו למצות אכילת מצה. א"כ איכא למימר. דאינו בכלל איסור הפרשת תרומה:
ועוד הקשה על קושית הפלאה דיפריש. הא ע"כ מיירי. בליכא רק כזית וא"כ אינו יוצא משום דלא מקרי מצתכם וכמ"ש השאגת ארי'. ולפיענ"ד פשוט חלק עשירי מכזית הוי רק כפירורין דממיל' בטלו והם הפקר. ולא קפדו אנשי עלה. ואמרו דפחות מכזית רשאי לאבדן. מכ"ש דלית בי' משום גזל ונהי דגם ח"ש אסור מה"ת. לענין גזל היינו לגזול מחברו אבל כאן דעדיין לא בא לרשות אחר. ודבר שאינו מקפיד אין בו משום גזל לכל הפחות במקום מצוה. ולית בי' מצות נתינה והוי כהפקר וזוכה בו. והוי שפיר מצתכם. וגם במע"ש לית בי' משום גזל גבו' ועיין ברע"ב פ"ד דמע"ש מ"ח דלא חיישו במע"ש והקדש על פחות משו"פ. וגם לית בי' מצות אכילה וכן לא שיך מ"ש השאגת ארי' דבמע"ש אית בי' עשה ול"ת. עשה דלפני ה"א תאכלנו דפחות מכזית לית בי' אכילה ולענין מ"ע אפילו לר"ש בעינן דווקא כזית כמו שהסכימו האחרונים. מטעם הלכה לממ"ס. וא"כ גם במע"ש. שייך הקושי' דעשה ידחה הל"ת:
ואדרבה מצות עשה דלאחר הפרשה שרי לזרים גם לר"ש יש תקנה להפריש ואם לא הפריש אסור משום מצוהב"ע אלא דלר"ש אצטרך קרא משום מע"ש ובאמת בלשונו משמע דגם בתרומה קשיא לי'. וס"ל דגם ל"ת דכרת נדחית מעשה וכמ"ש מהרש"ל ביבמות דף ד' בתוס' ד"ה דכתיב דתליא בפלוגתא. ועכ"פ אתי שפיר דלר"ש אצטרך או במע"ש או בתרומה משא"כ לדידן:
ומה שהקשה עוד. דלמה משום שהוקל איסור מלאו לח"ש נחשב למצוה הב"ע. והרי גם לר"ש הוקל מכרת ומיתה ללאו דכ"ש רק לאו איכא ולפי מ"ש במע"ש מיירי א"ש אמנם אפילו בטבל לתרומה. אפי"ה א"ש לפי ענ"ד. דהרי אמרו מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת אמנם בח"ש. דאינו אסור אלא משום חזי לאצטרופי. והיכא דאכל ח"ש לצורך מצוה. נראה דשוב לא חזי לאצטרופי דאפילו יאכל עוד ח"ש אינו מצטרף לחיוב. אפילו במקום שאין עשה דוחה ל"ת דהרי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור וא"כ כיון דל"ח לאצטרופי ממילא לית בי' איסור מה"ת:
ומה שהקשה על תירוץ מרן שם דיכול לבטל דהא כתב היעב"ץ בסי' קל"ה דאם חזר למקומו הדרא לטבלא. הנה מרן לשיטתו בחת"ס חיו"ד סי' שי"ט כ' דרק מדרבנן הוא חוזר לטבלו ואפילו לדעת היעב"ץ נראה דהיינו בתרומה אבל במע"ש או מ"ע דלא דמי לתרומה לא ילפינן מתרומה. וכמ"ש התוס' במנחות דף נ"ד ע"ב. ד"ה ניטלת. לענין נותן עיניו בצד זה עיי"ש.
ומה שהקשה לדברי מרן זצ"ל שכ' דר"ש סובר מב"מ לא בטיל הא אמרינן בנדרים דף נ"ח. דר"ש אמר דבר שיל"מ כגון טבל וחדש והקדש לא בטל והיינו במינו וא"כ ע"כ סובר מב"מ בטל. לכאורה רציתי לישב כמ"ש התוס' במנחות דף כ"ב דיבש ביבש גם לר"י בטל אלא נראה דצריך לאכול חד חד ואמרינן כל דפריש מרובא פריש ותוך אכ"פ כחד אכילה הוי ומרן מיירי. דאפשר לבטל ולעשות סולת וחוזר לסלתן ואפי"ה יוצא ידי מצה. כמ"ש בס' בנין ציון ציון סי' כ"ט מברכות דף ל"ז. ושם בנדרים איכ"ל דמיירי ביבש ביבש מיהו הרמב"ם בפי"ג מתרומות הובא בפר"ח יו"ד סי' ק"ט כ' דגם קמח בקמח. הוי יבש ביבש ואכתי יש לישב דשם בנדרים מיירי באיסור דרבנן דמודה ר"י במב"מ דבטל אבל דשיל"מ אפילו בדרבנן. לא בטיל וגם בהקדש משכחת לה איסור דרבנן. עיין בפ"ה ממעילה ברמב"ם. וגם בנדה דף ע"א. נראה דר"ש סובר מב"מ בטל ויש לדחות כמ"ש דשם מדרבנן מיירי אלא שפי' זה דוחק. מיהו גם מרן לא כתב זה אלא לאפשר ושצ"ע.
ומה שפקפק עוד על תי' מרן זצ"ל דחמץ מקרי קל משום דיש לו קולא דלאחה"פ מותר והקשה דיש בו חומרות. ותוס' יבמות דף ל"ג ע"ב ד"ה אמר. כ' רק דבכה"ג לא מקרי חמיר. ובאמת בכוונת התוס' הוא כיון דיש לזה קולא. ולזה הוי כמו שוה בשוה. וכ"כ השעה"מ בפי"ז מא"ב בכוונתם. אבל כאן חמץ הוי איסור שהזמן גורם ותוס' חולין דף ה' והובא במג"א סי' רס"ט כ' דאיסור שהזמן גורם קיל. ושרי למספי להמג"א. וגם זה לא כתב מרן זצ"ל. אלא דספק הוי כדאמרינן בחולין דף ק"א דלמא טומאת בשר חמיר וכו' ולכך אינו יוצא בו וא"ש הארכתי לבאר דדברי רבותי שרירין וקיימין:
ומ"ש מעלתו לתרץ דביש יותר מכזית אדרבה לית בי' משום מצוהב"ע. משום דאין מצוה בא ע"י העבירה וכמ"ש התוס' ר"פ לולב הגזול. הנה השאגת ארי' בסי' צ"ט הוכיח דהרמב"ם בפ"ה מ"א לא ס"ל כהתוס' עיי"ש. ואני כתבתי במקום אחר בוודאי אם עושה העבירה בשעת מעשה. המצוה לעולם נקרא מצוהב"ע גם לתוס'. ובזה מיירי הרמב"ם ותוס' לא כתבו כלל הנ"ל. אלא היכא דהעבירה כבר עבר. ועתה אינו עושה עבירה אז בעינן דהעבירה גורם למצוה. דאל"כ מאי שייכות העבירה להמצוה. וא"כ כאן לא בעינן שהעבירה יגרום למצוה. ושאי אפשר למצוה בלתי העבירה:
והנה על קושית העולם הנ"ל על הרמב"ם אמרתי לישב דקושית התוס' בפ' לולב הגזול דל"ל קרא. דמצה של טבל. ת"ל משום מצוהב"ע ואמרתי לישב. עפ"י הרמב"ם דסובר ס' דאורייתא מה"ת להקל. וכתב החוות דעת דסובר דהקרא על וודאי כתיב וא"כ אם הי' כאן ספק טבל או ספק ראה פני הבית. ונעשה מצה ואכל יצא אם הי' הטעם משום מצוהב"ע. שהרי אין כאן עבירה אבל לטעמו של ר"ש מקרא אינו יוצא דהרי אם הי' ספק טבל זה חמץ לא הי' אסור משום חמץ. דאולי טבל הוא ונהי דאסור ממנ"פ מ"מ אינו וודאי חמץ וא"כ אינו וודאי מצה. ואינו יוצא ולכך אצטרך האי קרא וא"ש. וכל זה מן התורה אבל מדרבנן דגם ספק איסור מדרבנן והוי מצוה הב"ע אין נפ"מ ואפילו בס' לא צריך קרא כן נראה לפענ"ד:
ומה שהקשה על הנוב"י מהדו"ת חלק יו"ד סי' נ"ג שכ' דבס' בטל אפילו בא לעולם ע"י תערובת והקשה א"כ דלמא גם לר"י ליבטל בס' ומנ"ל מדם פר מדלא בטל ברוב ולא קשה וודאי לר"י דטעמי' דמין במינו מחזק אחד לחברו. ולא שייך ביטול א"כ מאי יועיל סי אכתי אחד מחזק את חברו ומצא מין את מינו. אבל שם בבא לעולם בתערובות. דאין רוב היתר חשיב לבטל. ע"ז כ' הנוב"י דמ"מ אם הוא ס' בטל בו לא משום חשיבות לבטל אלא שבטל במיעוטו בס':