מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה רס
נשאלתי בחולה שאמרו לו הרופאים באזהרה גדולה שלא יאכל מצה ומרור. ואם יאכל יהא בסכנה גדולה: והחולה רוצה להחמיר על עצמו ולאכול אי רשאי לברך לפי מ"ש התוס' בקידושין דף ל"א. בשם רבינו תם דנשים הפטורות ממ"ע שהז"ג. יכולין להחמיר ולעשות ולברך וה"נ כן או דלמא דכאן הוי מצוהב"ע ולפי ענ"ד פשוט דאינו רשאי לאכול ואינו רשאי לברך ולכאורה בלא"ה מספקא לי. אם אוכל דבר שמזיק לו לבריאות גופו אי מקרי כלל אכילה דהרי אמרו ביומא דף פ' ע"ב דאם אוכל אכילה גסה. או כוסס שעורה פטור משום דכתיב כי יאכל פרט למזיק. ופי' הרמב"ם בפ"י מתרומות הואיל ומזיק לגופו לא מקרי אכילה ושתי' וא"כ ה"נ. ולפי"ז לכאורה קשה. איך פסק בש"ע סי' תע"ב סעי' י'. דמי שמזיק לו שתיית יין ידחוק עצמו לשתות אעפ"י שמזיקו וכ"ש שהדין כן לענין מצה ומרור ואמאי והא כי יאכל פרט למזיק ולא מקרי אכילה וא"ל דהא דדבר המזיק לא מקרי אכילה היינו אם אינו מצוה. והואיל דלאו אורחא דאינשי לאכול דבר המזיק אבל אם הוא מצוה הוא אחשבי' ומצותו אחשבי'. להיות נקרא אכילה דרחמנא אחשבי'. ונימא דבכה"ג. אפילו דבר המזיק מקרי אכילה. זה אינו דהרי ביבמות דף מ' ע"א אמרינן. באוכל שיירי מנחה אכילה גסה לא מקרי אכילה ומביא ראי' מהא דפטור באכילה גסה ביוה"כ ומאי ראי' דלמא מצוה שאני דמצותו אחשבי' אלא וודאי דאין סברא לחלק. וא"כ גם כאן נימא כן: ואמאי אמרינן: דאם מזיק לו שתיית היין. ואפי"ה ישתה:
ונראה דהא דממעטין כי יאכל פרט למזיק היינו אם הוא מזיק לו מיד בשעת אכילתו ושתייתו. וא"כ אינו נהנה ממנו מיד וכן כ' שם בס' תויוה"כ אבל אם הוא נהנה ממנו אלא שלאח"ז הוא מזיקו שפיר מקרי אכילה. ולכאורה יש להביא ראי' לזה. מדברי הרמב"ם פ"י דתרומה דין ז' שכ' דאם אוכל תרומה נקורה או שותה יין מגולה חייב קרן וחומש. ואמאי הא פסק שם בפי"ב דין י"ג. דיש בהם סכנת נפשות. וצריך לאבדן. וא"כ נימא כי יאכל פרט למזיק וע"כ כה"ג. כיון דבשעתו נהנה ממנו לא ממועט מכי יאכל פרט למזיק:
מיהו מזה אין ראי'. דלכאורה בלא"ה קשה על הרמב"ם כיון דפסק דתרומה נקורה. צריך לאבד ולקבור וא"כ אין בה דין ממון ובפ"י דין ו' פסק הרמב"ם דבאין בה דין ממון פטור וצ"ל דכאן מיירי. באכל נקורה או שתה יין מגולה ולא הזיקו לו דאיגלאי מלתא דלא הי' דבר שאינו ראוי נהי דעשה איסור והכניס עצמו לספק סכנה. מ"מ השתא איגלאי מלתא. דלא הזיקו לו והי' דבר הראוי. ושפיר מחוייב עליו ומכ"ש אי מיירי בלח ידע האוכל דהתרומה הי' נקורה או דהיין הי' מגולה. (מיהו נראה דמיירי הרמב"ם בידע דומיא דאמר בשתה ביוה"כ דנראה וודאי דמיירי בידע שהוא יוה"כ. דאל"כ לא אדע למה בדין ז' בשתה ביוה"כ וכן בדין ו' לענין תרומת חמץ. לולא שאין בו דמים הי' מחוייב ושם בדין י"א בנזיר ששתה פטור. וע"כ דבדין י"א מיירי שהי' שוגג על נזירתו וכאן מיירי בידע שיש בו איסור ולפי"ן בהי' שוגג על חמץ בלא"ה פטור. אבל רש"י בפסחים דף ל"א ע"ב במתני' לא כתב כן וצ"ע):
עכ"פ נהי דאין ראי' מדברי הרמב"ם הנ"ל. מ"מ נראה כן דכל שנהנה ממנו בשעתו. אע"ג שלאחר זמן מזיק לו. מקרי אכילה ושתי' בין לענין איסור לאו. ובין לענין מ"ע וא"כ אם אין בו חשש סכנה. אפילו מזיק לו. שפיר מחוייב לאכול ומברך כדמוכח מדברי הש"ע בסי' תע"ב סעי' י' הנ"ל. וכ"ז אם אין בו סכנה אבל אם אמרו הרופאים שיש בו חשש סכנה ואפילו אם נימא דדברי הרופאים הם רק כספק עיין למרן זצ"ל בחת"ס בחיו"ד סי' קנ"ח מ"מ הא גם ספק פ"ג דוחה שבת וכל התורה וחי בהם כתיב, ואסור לו להחמיר אפילו למ"ד ביו"ד סי' קנ"ז דבמקום שאמרו יעבור ואל יהרג רשאי להחמיר. היינו אם מכוונים להעבירו ואפילו לפי מ"ש הש"ך שם ס"קג בפרהסיא אפילו אין מכוון להעבירו היינו אם יש קידוש השם. אבל בנידון כנ"ל בוודאי אין רשאי להחמיר על עצמו. ועיין במג"א בסי' קנ"ד ס"קא:
ואיתא באו"ח סי' תרי"ח ברופא אומר צריך. מאכילין אותו וכ' הרדב"ז. והובא בא"ר שם ס"קב. דבע"כ מאכילין אותו. והביא בשם האו"ה. דאם אינו רוצה לאכול. עליו הכתוב אומר. אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ואל תהי צדיק הרבה וחם זה בקום ועשה כ"ש בשב וא"ת. ומ"ש המחהש"ק בסי' ק"ד ס"קא דתליא בפלוגתא לפענ"ד קשה. דבכה"ג לפענ"ד לכ"ע אסור למסור נפשו ותו הרי אמרו. וכן פסק הרמ"א באו"ח סי' תרנ"ו. לענין מצות עשה דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש ואיך יבזבז את ימי חייו וא"כ כיון דאינו רשאי להחמיר על עצמו ועבירה קא עביד, איך יברך ופשיטא. דאפילו למ"ד דעל רשות מברכין אבל כאן אין כאן מצוה. אלא עבירה. וזה לא הוי אף מצוה הב"ע שהרי מצוה וחיוב בוודאי אין כאן. ואין כאן אלא עבירה או ספק עברה. ואדרבה אם אוכל מגרע. דאם אינו אוכל הרי אמרו חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה. הוי כאלו עשה מצוה. כיון דמצער עצמו דלא עשה המצוה אבל אם יעשה הוא מפסיד.
אמנם לכאורה קשה לזה מפ"ק דברכות דף מ"ג דקאמר ר"ט וסכנתי בעצמי ומשמע מהרמב"ם בפי' המשנה דהביא עצמו לידי סכנה ואמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה. דמשמע דאם הי' הדין כב"ש רשאי להביא עצמו לידי סכנה. משום קיום מ"ע ועיין במשניות בהגהות ראשון לציון. מהגאון רי"פ זצ"ל. יישב בזה קושית הרשב"א עיי"ש וקשה הא אין רשאי לחוב בעצמו. ולהביא עצמו לידי סכנה וצ"ע. ושוב מצאתי בפ"ת ביו"ד סי' קנ"ז בשם תפארת ישראל שהעיר בזה וכ' דשם לא הי' שכיח הזיקא ומצוה אגוני מגין. אבל במקום דאיכא סכנה. עפ"י רופאים וודאי אין רשאי להחמיר ומתחייב בנפשו אם מחמיר וכ"ש דאין לברך ובלא"ה לאו בכל רשות רשאי לברך אלא בדבר שחברו באופן זה חייב. אבל כל שכלן בכה"ג. פטורין אין כאן מצוה ולא שייך ברכה וכעין שחילק הפמ"ג במג"א סי' מ"ד סק"ה עיי"ש: