מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה רנה
חקירה ו' שיעור צירוף משקין בכמה:
דעת הראב"ד בפ"י מתרומות. דגם משקין מצטרפין כאוכלין תוך כא"פ. ודעת הרמב"ם בפ"י מתרומות דין ג' ובפי"ד ממ"א דין ט' ובפ"ב משביתות עשר דין ד'. דשיעור צירוף משקין הוא בכדי שתיית רביעית בין בהנך משקין דשיעורן בכזית. או כמלוא לוגמא או בשיעורן ברביעית ור"י קורקוס הסביר דעת הרמב"ם ולפי"ז לחכמים דכריתות דף י"ב ע"ב דקי"ל כוותייהו אם שהה מתחילת שתייתו עד סופו יותר מכדי שתיית רביעית בשתו' בינונות ביז ששתה מעט ופסק ושהה זמן מה בנתיים או ששתה טפה טפה ולא פסק ולא שהה כלל בנתיים כיון שלא שתה כדרך שתי' בינונות אינו מצטרף והלח"מ בפ"ב משביתות עשור תמה איך קרא לזה הרמב"ם צירף בפי"ד ממ"א דין ט' בסתם יינם. הלוא הרמב"ם בפי"א ממ"א דין ב' כ' שם ששיעורו ברביעית א"כ אי אפשר לו להפסיק אפילו רגע ותי' דנפ"מ היכא דשתה במהירות. והפסיק באמצע עיי"ש.
ולי. נראה פשוט דאם הי' הדין דאין מצטרפין הי' צריך למלאות פיו רביעית. ולבלוע בב"א הרביעית כעין שכ' המג"א בסי' תע"ה ס"קד לגבי מצה דחיך אוכל ומשקה יטעם בשעת בליעה ועל זה קאמר הרמב"ם דאם לא הפסיק ביניהם. אלא בלע מעט מעט. כדרך שתי' בינונות. אע"ג דהכניסה לפיו עד שבאה לבית הבליעה. זהו עצמו הפסק דאין השתי' מתחלת. אלא בהנאת גרונו בשעת בליעה ואפי"ה כיון דשתה הרביעית כדרך שתי' בינונות מצטרף ולפי"ז לכאורה יש ראי'. דלא כמל"מ שחקר בפ"ג מה' ברכות דין י"ב בשתיית קאפפע. הואיל ודרכו לשהות. אם מצטרף ויהא ראי' דמצטרף. דהרי גם ההכנסה לפיו אינו מן השתי' עד שעת בליעה ואפי"ה מצטרפין הואיל ודרכו בכך וה"ה בקאפפע זה דרכו. מיהו זהו ליתא דאדרבה דיש לדייק איפכא וכמו שמסיק המל"מ דאפילו דרכו להפסיק אין מצטרפין והא דמצטרפין בבולע מעט מעט. אע"ג שמפסיק בהכנסה התם ההכנסה מסייע להבליעה והתחלת השתי' הוא:
ועוד דאיכ"ל דשיעור וזמן הצירוף קים להו דבהכי הוא עדיין הנאת גרונו וכמו שהסביר הר"י קורקוס הנ"ל אבל שהיי' יותר מזה. אין כאן הנאת גרונו. ואין מצטרפין וכל האוכלין וכל המשקין שווין. דלא ניתנה הלממ"ס לשיעורן ולחלק בין אוכל לאוכל ובין משקה למשקה ואדרבה מדהוצרך לאשמעי' דההכנסה לפיו. לא חשיב הפסק. אע"ג שדרכו בכך מוכח דשאר הפסק אע"ג דדרכו בכך אינו וכו' אינו מצטרף. וראיתי בס' תוס' יוה"כ ביומא דף פ' שהקשה על הרמב"ם. ממה שאמרו בפסחים דף מ"ג. וכן פסק הרמב"ם בפ"א מחמץ דשכר המדי לית בי' כזית בכדי א"פ הא במידי דשתי' אין השיעור באכ"פ ולפי ענ"ד לא ק"מ דמצינו ב' שיעורין לשער בכא"פ אחד באוכל איסור מעט מעט וכדלעיל בחקירה ב'. ובזה סובר הרמב"ם דבמשקין הללממ"ס שיעור צירוף ברביעית כדלעיל ובשהה יותר מזה אינו דרך הנאה כסברת הר"י קורקוס אמנם מצינו עוד שיעור אכילת פרס. והיינו לענין טעם כעיקר דמפלפל הש"ס בפסחים דף מ"ג אי כזית בכא"פ הוא דאורייתא וכ"כ התוס' בנזיר דף ל"ו ע"ב ד"ה כזית וכו':
ונהי דאפילו אם הוא בעין כזית בכא"פ דאורייתא בתערובות איכ"ל דהוא מדרבנן משום דהיתר מבטל. מ"מ אי גלי קרא דבכזית בכא"פ בתערובת הוא דאורייתא. והיינו להרמב"ם טעמו וממשו. א"כ איכא למימר דעדיף מבעינא. דבעינא אי שהה בנתיים אין כאן הנאת גרונו כמ"ש הר"י קורקוס ואינו כדרך שתייתו אבל כאן שגם ההיתר קיבל טעם וטעם כעיקר דאורייתא: וטעמו וממשו להרמב"ם ולא הי' שום דבר בינו ובינו שלא הי' לו טעם האיסור. ולכך מתחייב וכן מוכרח מדברי הרמב"ם בפ"ה דנזירות דין ה' שכ' ג"כ אם שרה פת ביין בעינן רביעית בכדי א"פ וילפינן מקרא דמשרת. דהטעם כעיקר לענין זה. דלא חשיב אכילת היתר בנתיים כשוהה ומפסיק באכ"פ. דלענין משקה לא הי' מצטרף קמ"ל דמצטרף דטע"כ והיינו כרבנן. ומיושב קושית הלח"מ בנזירות שם. וכן הדין בשכר המדי אלא דבנזיר שיעורו ברביעית ובחמץ שיעורו ככזית. מטעם הנאמר בחקירה ג'. ולעולם בעינן שלא יהא הפסקת זמן ביניהם כן נראה לפענ"ד: