אור ברסלב

מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק

תשובה רנא

תשובה רנ

חקירה ב' אם משערין כזית. כמו שבא לפנינו או כמו שהי':

הנה יש בזה כמה חלוקי דינים. א' אם הוא השתא כזית. וגם מעיקרא הי' כזית. ורק בנתיים נצטמק מ"מ דינו בכזית. וכמ"ש הרמב"ם בפי"ד ממ"א ואע"ג דתפח ע"י מים שאינו איסור. מ"מ מצטרפין כיון שכך דרכו וגידולו וכבר הי' כן. ועל אופן זה כיון הרמב"ם בפי' המשנה בטהרות פ"ג מ"ד. וכמו שביאר רש"י בפסחי' דף ל"ג ע"ב ד"ה טמא מת עיי"ש ב' ואפילו אם לא הי' מעיקרא כזית רק שעכשיו נשתנה כגון שעשה מדגן לחם. אם התורה כתבה החיוב על הדבר שנשתנה. אע"ג דהשתא שע"י שתפח ע"י משקה משערי' כמו שבא לפנינו בשינוי ובזה ביאר אדמ"ו הגאון בעל חת"ס זצ"ל. מה שאמרו בכריתות דף ה'. דלחם ליתא בעינא. לכך אצטרך לכתוב ולא אתיא מקלי דהיינו דאי הוי כתיב רק קלי לא הי' מצטרפין המים שבלחם ובזה דחה ראית המקו"ח בסי' תס"ז וכן אנו משערין כזית מצה כמו שבא לפנינו. אלא שצריך למעך חללו ג' אם מעיקרא לא הוי בי' כזית ותפח ונעשה כזית מה"ת אינו חייב עליו רק מדרבנן חשוב כמו כזית ויש לחקור אם הכוונה דווקא. אם מעיקרא. נתחתך לחתיכות קטנות פחות מכזית ואח"כ נתפח או אפילו הי' מעיקרא כזית ונתפח ונעשה ב' זיתים ונתחתך לב' חתיכות. ויש בכל אחד כזית. אפי"ה פטור מה"ת וכן נראה לי בפשטות הסוגיא מנחות דף נ"ד ע"ב כיון דמסקינן אין דיחוי באיסורין מה לי אם הי' מעיקרא כזית או לא. והטעם פרש"י שם בד"ה דמה דתפח ע"י מים הוי רק כמיא בעלמא:

ולכאורה קשה על מ"ש המג"א בסי' ר"י דאכשורי אוכל כאוכל ועיין לקמן חקירה ומים בתוך אוכל כאוכל וצ"ל דנהי דהוא כאוכל, מ"מ חלב לא הוי וגם לענין חמץ אפילו בוודאי התפיחה והחימוץ לצורך לחם הוא דרך גידולו ומשערין בו. אבל אם לאחר אפי' תפח ע"י מים. אפילו קודם פסח. מ"מ אין מצרפין ולפי"ז לענין שבועה שאוכל או שלא אוכל דשיעורו בכזית. אי יש כאן אוכל דתפח חשיב לדידי' ככזית. דבין המשקה והאוכל אסור אלא דלפי"ז לכאורה קשה דבשבועות דף כ"ג ע"ב דר"י לא רצה לאוקמי' במפרש ח"ש. דמוקי לה כד"ה וקשה הא אפשר לי' לאוקמי' בתפח הנבילה דמצד נבלה אינו חייב. ומצד שבועה חייב. וצ"ל דאמר רק נבלות ולא אסר עליו מים. וא"כ צ"ל שוב דמיירי בכולל דברים המותרים עמו. ויש לחקור עוד בזה. לענין ברכה אחרונה. מאי דינו. אמנם נראה דחייב לברך עליו לפי הנ"ל כמג"א. דכאן בין אוכל ובין משקה חייב לברך עליו. ומ"מ עדיין יש לדון נהי דכאוכל הוא. מ"מ כחמשת המינים או כד' מינים לענין ברכה אחרונה. לא יהא חשוב ואע"ג דלענין ברכה אזלינן בתר רוב עיין בטו"ז בסי' ר"ב סעי' א'. זהו דווקא היכא דשייך לברך על העיקר ולפטור הטפל אבל לצרופי לא נשמע. ועיין בסי' ר"ח סעי' ב' מ"מ נראה דמברכין עליו. חדא דהרי מדרבנן דינו בכזית. ותו דזה האוכל דרכו בכך. וכאן הציווי הוא על האוכל. ועל דרך גידול האוכל אזלינן ודמיא לדין ב' וצ"ע:

ד' אם מעיקרא הוי בי' שיעור ונצטמק כיון דהשתא לית בי' כזית פטור. מיהו בגרוגרת וכיוצא בו פרי שאפשר לשלקו ולהחזירו לשיעורו. כ' הרשב"א בשבת דף צ"א ע"א דאפילו בעודו מצטמק חשיב כשיעור. והרמב"ם בפרק י"ד ממ"א לא חילק בזה ונראה דס"ל דבמנחות דף נ"ה. אמרו כן לראב"י אבל הרמב"ם בפ"ה מתרומות פסק כת"ק דאין מעשרין מגרוגרות. על תאנים ולכך לא מחלק ודעת הרמב"ן בחידושי שבת שם. דגם לראב"י דווקא גבי תרומה אמרינן כן. והרשב"א תמה עליו ולפיענ"ד דלהרמב"ן קשיא לי' דמאי מועיל דבידו לשולקן מ"מ השתא חסר ולכך סובר דדווקא בתרומה. דמן הדין א"צ לעשר אלא על הממש. אבל על הלחלוחית הגורם הנפיח לאו בר עשירא ומן הדין הי' יכול לעשר מן הגרוגרות על התאנים דבממש הן שווין. אלא דאסור לעשר. משום דזה נראה גדול יותר והוי כמעשר מן הרעה על היפה. אבל דבר שיכול לשלקו ולהחזירו לקדמותו לא נוטל החשיבות ולכך מעשרין אבל באיסור. דהללמ"ס דבעינן כזית לא מהני בידו לשולקן ומ"מ מועיל לענין זה. אם הי' מעיקרא כשיעור. וגם השתא ובנתיים הי' מצטמק. דאפילו למ"ד יש דיחוי באיסורין. ובשבת קא מבעי' לן שם אם יש דיחוי אפי"ה כיון דבידו. וכל שבידו אין דיחוי כדאיתא בסוכה דף ל"ג זה נראה כוונת הרמב"ן. ועכ"פ הדרינן לדינא דאפילו אם בידו להחזירו כיון דהשתא לית בי' כשיעור פטור עליו:

תוכן העניינים

מהרם שיק אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה