מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה רמז
בעזה"י חוסט יום ג' כ"ז אדר תרל"ג לפ"ק:
את חג המצות. יחוג בדיצות. הרב המופלג המפורסס כש"ת מוה' קלמן ליבערמאן נ"י רב בקהל סאלקע:
מכתבו קבלתי. ובו נשאלתי על דבר צוקער של פסח משיראנער פאבריק שראה מעלתו במכתב עתי. שבת אחים. שאני צויתי פה להכריז בביהכ"נ שלא יקנו ממנו לפסח ושאל ממני. מדוע ולמה עשיתי כן. הרי אפילו בציקער סתמא. כ' הברכ"י בסי' תמ"ז דלית בי' חשש אלא מי שרוצה להחמיר וכו'. למ"ד דאמרי' חוזו"נ ואנן לא קי"ל כן ולמה לא נאמין כ"י להכשיר אף אם הכתב הוא ממי שאין מכירין אותו עכ"ל הצריך. ועוד האריך בזה. והנה כבר ראו עיניו דברי אדמ"ו הגאון זצ"ל בעל חת"ס בחאו"ח סי' קל"ה שכ' דיש בו משום פירורי חמץ ותמה על הברכ"י שכ' שרגילין לטבול בו פתם ואפי"ה כ' שיש בו חשש למ"ד דחוזו"נ והניח דבריו בצריך עיון:
ואמת הדבר שמצוי ושכיח שהפועלים והאומנים טובלים את פתם ביורה הרותחת ואני עובדא ידענא אשר בק"ק פרעשבורג הי' צוקערפאבריק. והי' הרב הגדול ומהולל מאוד מוה' נטע וואלף נ"י המשגיח בענין עשיית הצוקער של פסח ופעם אחד רק רגע כמימרא הסיח דעתו והעלים עין. וראה פועל אחד שהלך מן היורה בחיפזון. וצווח עליו הרב המשגיח הנ"ל מה עשית אצל היורה והשיב ואמר לא עשיתי מאומה. רק טבלתי בו חתיכת פת ונעשו עי"ז כמה ככרות מן הצוקער לחמץ. עכ"פ הדבר הזה שכיח ובוודאי יש חשש לפירורין כמ"ש מרן זצ"ל ולא שייך בזה לומר דקפדו אנקיותא דהרי אנו רואין דלא קפדו וקפדו שייך רק בדבר שאינו מתאוה לו וכו' ובפרורין יש חשש דאורייתא דח"ש אסור מה"ת. וכבר כ' הטו"ז ביו"ד סי' ק"ד ס"קא. והסכימו עמו האחרונים דלאו דווקא שרץ אלא כל יבש בלח. או לח ביבש. הוי כאלו אינו מעורב כלל והוי כבעין. וממילא נמי נסתר. מ"ש מעלתו לתרץ דברי הברכ"י. דלא מתיר אלא לסננן דזה אינו. דהרי הוי כמבטל איסור לכתחילה. וכמו שהביא המג"א בסוסי' תמ"ז ס"קמה ובדג"מ וא"כ נשארה קושית מ"ו על הברכ"י:
ולפיענ"ד נראה. דהנה בש"ע איתא. דאפילו להשהותו אסור. וכן ראיתי כשהייתי בפ"ב. שמוכרין אותו קוה"פ. עם שאר החמץ אבל בקהלות אחרות ראיתי. שמוכרין צוקער בחנות בחוה"מ פסח לנכרים. ומרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל כ' שצריך למכרו קודם הפסח משום פרורין. וקשיא על מנהג המקומות. שעושין בו סחורה. דאפילו נימא דפרורין ממילא בטלו. וגם אינם מצווין. ולית בהו משום בל יראה מ"מ האיך רשאין למכור הא קי"ל בסימן תמ"ז סעי' י'. דאפילו משהו אסור בהנאה וצריך לשורפן דווקא. מיהו כבר הובא במג"א בסי' תמ"ה ס"קו ובמחהש"ק שם ביאר דבריו. דהיינו בלח. אבל ביבש. דהמותר לית בי' תערובת חמץ מותר למכור חוץ מדמי איסור שבו והקונה צוקער אינו נותן עבור הפירור חמץ כלל. וא"כ שפיר כ' הברכ"י. דלאסור צוקער אפילו למכור דמשום פירור חמץ והי' מותר למכור חוץ מדמי איסור שבו אבל אי חיישינן למ"ד חוזו"נ. אסור אף למכור לנכרי כמ"ש הרמ"א. ועלי' קאי הברכ"י. כן נראה לפענ"ד:
ועכ"פ לענין אכילה יש בו חשש דאורייתא משום פרורי חמץ השכיחין גם בפאבריק הגדולים ולא כמו שהבין מעלתו דדווקא: ביער דבש שכיח כזה. אלא גם ביורות דבש שמבשלין אותו וזה קרא מותו בעל ברכ"י יער דבש דביער אין הדבש חם. וכמו שהבאתי לעיל מהעובדא דהוי בפ"ב וכיון שכן כבר פסק הרמ"א בסי' קי"ט דאין להאמין ליקח. אלא בידעינן אותו שמוחזק בכשרות ובפרט בדבר שאפשר לומר. דטועה ומורה היתר דסובר דא"צ השגחה כולי האי כמ"ש מעלתו. אז ממילא בוודאי בעי' מומחה טפי דשורש דין הרמ"א. הוא מהרמב"ם שלמד מהא דאמרינן בע"ז דף ל"ט ע"ב אין לוקחין ימ"ח מח"ג אלא מן המומחה ודייקו בלשון מומחה להורות דאפילו מוחזק בכשרות. לא סגי אלא בע' מומחה ושם מומחה. עיין בחו"מ סי' ג' דהיינו בקי ומנוסה נמי:
וכבר האריך התב"ש בבכור שור בע"ז שם. דבאיסור דאורייתא בעי' מוחזק מדינא ובאיסור דרבנן מתקנת הגאונים הוא. שגזרו בחרמות על זה וכ"ש באיסורין של חמץ דחמיר טפי. וכן הוא מקדמת דנא. דדבר כזה נמסר ביד הרבנים הגדולים ומובהקים דפקיע שמייהו ומי יסמוך על איש מורה הקופץ בראש שלא נודע שמו. וטבעו וטובו. ובפרט בדור הזה דשכיחו מורים והורים. שאין לסמוך עליהן. זהו הי' טעמי ונימוקי ועתה הנה הלוקחים צוקער לפסח. משלמים ביוקר כדי שיהיו מובטחים משום חשש ואם. החנוני מטעה בזה את הלוקחין. מלבד האיסור האמור למעלה. עוד גונב דעת הבריות וגניבת ממון. הנה כל זה מצאתי עצמי מחוייב להודיע ובעיניו יראה ובלבבו יבין את המעשה אשר יעשה ויהי ה' עמו וישמח בשמחת החג הבא לקראתינו דברי הדורש שלומו: הק' משה שיק מברעזאווע: