מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה רלד
יתענג על רוב שלום תלמידי הרבני המופלא ומופלג בתורה מוה' אהרן משה נ"י שוטשקא בק"ק גאייע.
מכתבו קבלתי וכו' ומה ששאל אם רשאין לצאת ידי מצת מצוה. במצות הנעשות מקימחא דפיסחא המובא מעיר פעסט. הואיל וקיי"ל בסי' תנ"ג ס"ד דטוב לשומרן משעת טחינה ואע"ג דהטו"ז בסי' ס'. כ' דהטעם רק משום חשש חימוץ. מ"מ הא חלקו עליו ע"כ תוכן שאלתו. לא הבנתי מה זה שאלה אם כוונתו לשאול אם בעיר ההוא משמרים ועושים קמחא דפסחא כראוי שיכול אפילו בעל נפש לסמוך עליו. לא אוכל להשיב לו כי לא שמעתי עד כה מתוכן הקמח ההוא ומי הוא המשגיח עליו ומסתמא שארית ישראל בקהלתו לא יעשו עולה ולא יקחו קמח לפסח אם לא יחקרו אחר הכשר גמור כראוי כי רוב ישראל מדקדקים בזר (ובאמת האידנא לא אכשר דרא. והדבר נמסר לעמי הארץ קלים. ואינם מדקדקים כדבר ואני קורא ימים ראשונים היו טובים מאלה. שהיו רגילים לטחון קמח לפסח בכל עיר ועיר או בסביבותיה והיו יכולין לעמוד יותר על המשמרת אבל טיב קמח דפעסט לא שמעתי) על כן עליו משם לחקור הדבר:
אמנם אפשר כוונת שאלתו. אם שם נטחן ע"י גוי רק ישראל עע"ג אם מועיל. הואיל ובסי' ת"ס הסכימו דאפילו עע"ג לא מהני ונהי דלהטו"ז מועיל דאין בו חשש חימוץ אבל הפוסקים פליגו עלי'. וא"כ בעי' שמירה ולא מהני עע"ג ובזה נראה לי דיש לסמוך על ישראל עע"ג דנהי דקשה מ"ש בלישה ואפיה. לא מהני עע"ג וכאן יועיל כבר כל הח"י בסימן ת"ס לחלק ולי וראה בלא"ה לחלק דבשלמא בלישה ואפי' דהלישה והאפי' והעסק בו עד שיאפה. הוא משימור שלא יחמץ. וזה אם נעשה ע"י גוי אלא שהישראל מלמדו לעשותו לשמה בזה אמרינן דגוי אדעתא דנפשי' קא עביד ואינו מועיל עע"ג אבל גבי קצירה וטחינה דהשימור הוא שלא יבוא עליו מים ממקום אחר וזה עושה הישראל העומד ע"ג. ומשמר שלא יבוא עליו מים להחמיץ ונעשה ע"י הישראל לשמה. וגוי דקא עביד המלאכה מעשה בהמה: ורחיים בעלמא עביד. ולא צריכין לשמירתו לשמה כיון דאיכא ישראל עע"ג ע"כ מועיל גבי טחינה וקצירה אם ישראל עע"ג וכן שמעתי לחלק ומעשים בכל יום הקוצרים ומשמרים חטים לצורך מצת מצוה. משעת קצירה מניחים לקצור ע"י גוי ואומרים לו. שיקצור זה למצות של פסח וישראל עע"ג ומועיל:
אך אמנם. בנידון קמח הנ"ל המובא ממקום אחר בלי ישראל. יש בו ספק אחר. הא פשיטא דבעינן לבתחילה חותם בתוך חותם כדקי"ל ביו"ד סי' קי"ח בכל איסור דאורייתא וכן קי"ל ביו"ד סי' ק"ל אלא דקא מבעי' לי דאפילו ת"ב חותם נמי לא יועיל. דביו"ד סי' קל"א פסק גבי המטהר יינו של גוי לא מהני חב"ח ובעינן שומר. או יוצא ונכנס א"כ חזינן היכא דבעינן שומר לא סגי בחותם ת"ח וכאן דכתיב ושמרתם את המצות לא יועיל חב"ח. ואפילו לרמ"א בסי' קל"א. לאיסמך על חב"ח גבי מטהר יינו. אלא לענין הנאה אבל לא לשתי' וא"כ אין מועיל כאן חב"ח ויהא צריך דווקא שיהא ישראל משמרו משעת טחינה. ותו כיון דמשעת טחינה בעינן שמירה א"כ ניחוש שמא בא עליו. מים בדרך ונראה דנהי דכ' הרא"ש דמשעת טחינה משמרין אותו ובטור סי' תנ"ג שהביא על דברי הרא"ש דברי השאלתות מוכח דאפילו לעיכובא אמרינן כן מ"מ הא כ' הרא"ש בפרק כ"ש סי' כ"ו הטעם משום דאז מקרבין אותו למים. דטוחנין ברחיים של מים א"כ הואיל ומקרבין אותו למים הוא בכלל ושמרתם את המצות כמו משעת לישה דאז בא עליו מים וא"כ אם שמרן בשעת טחינה. ואח"כ עד שעת לישה לא שמרן. ונודע לנו ע"י חב"ח. דהוא אותו הקמח ששמר בשעת טחינה איכ"ל דמותר. דמאותה שעה ואילך א"צ שוב שמירה. וכ"ש דלא בעי לשמה:
וכן יש להביא ראי' ע"ז. ממעשים בכל יום דהא אפילו הטוחנים בעירם מ"מ הקמח כשיוצא מהרחיים מניחים אותו לבית או לאיזה מקום מיוחד ושם א"א שיהא יושב שומר אלא חותמין אותו מקום בחב"ח וא"כ ע"כ דהשמירה בעי' רק בשעת טחינה. אלא דאכתי לשון הרא"ש משעת טחינה. משמע משעת טחינה ואילך בעי שמירה משום לא פלוג וכ"ש לפי מ"ש באשל אברהם הנדפס אצל באר היטב. דאפילו ברחיים שאינו של מים בעינן שמירה משמע דאמרינן לא פלוג וא"כ מבואר דאינו נכון להביא קמח ממקום אחר בלי שמירת ישראל אפילו בחוב"ח אמנם לפי"ז גם מנהגינו הנ"ל לחתום בחב"ח לא א"ש דהרי לא חשיב כשמירה וצ"ל כיון דהוא רק משום לא פלוג סמכינן אדעת ס' התרומה ביו"ד סי' קל"א דחוב"ח הוי כשומר אמנם לפי"ז בחטים המשומרים משעת קצירה. דחיישו לדברי הרי"ף דבעי' שמירה משעת קצירה ואילך ולהפר"ח אינו יוצא בענין אחר א"כ לדידהו לא סגי בחו"ב ואינו רשאי להניח קמח המשומר משעת קצירה ביד גוי ע"י חוב"ח כן נראה לפענ"ד.
ואפשר לחלק דהרי חותם אחד דמהני בעלמא ביין הוא משום דמרתת לזייף. אבל במטהר יינו של גוי. דאין הגוי מרחת לא מועיל חותם אחד אבל ב' חותמות. מועילים מטעם דאינו טורח כ"כ לזייף ב' חותמות וע"ז פליגו. דסברא זו אי הוי ברורה כשומר או דאינה ברורה כ"כ אבל היכא דיש ב' סברות. דמרתת לזייף וגם אינו טורח לזייף כולי האי אפשר לכ"ע מועיל חוב"ח כמו שומר. מ"מ עדיין צ"ע בזה לדינא ואחתום בברכה דברי ידידו ורבו הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: