אור ברסלב

מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק

תשובה רלג

תשובה רלב

בעזהי"ת יערגין יום א' י"ג סיון תר"ט לפ"ק: על רוב שלום מעתה ועד עולם ידידי הרב המאוה"ג המפורסם החרוץ והשנון כש"ת מוה' ישראל דוד נ"י האבדק"ק פעזונג יע"א:

מכתבו הנעים הגיעני על נכון בעש"ק פ' במדבר ובקראי בו מצאתיו מלא השגות שהשיג על דברי אשר כתבתי. ובאמת אם לא היו דברי אלה ניצרכים רק לישב דברי לא הייתי כותב כי לא אמרתי קבלו דעתי והרוצה להשיב יבוא וישיב. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות אבל הואיל ובא שם דברים חדשים וגם שנוגע לישב תקנות מרן הגאון זצ"ל לכך באתי שנית ואען ואומר ראשון א' מעלתו כותב שהוא כותב בשטר מכירת חמץ שהוא מקנה לו ד' אמות על ד' אמות ותמוה מלתא הרי קרקע כ"ש מקנים ע"ג ומה שרגילים לכתוב בתוך כתובה דמקנים לו ד' אמות כבר כ' הבעה"ת הובא כסמ"ע בסי' קי"ג ס"קיג דלאו דווקא ד' אמות אלא הואיל ואין מקנים מקום מסויים. שלא יהא לגמרי למילי דכדי כותבין ד' אמות וביותר תימה שכ' ד' אמות על ד' אמות. בתשבורת דווקא והתוס' בב"ב דף דף מ"ד הביאו האומרים דהנך ד' אמות הן מקום קבורה. וכי האדם ד' אמות על ד"א האדם אין ברחבו כי אם אמה עיין במג"א סי' שס"ב סק"ט וכל זה אם מקנים מקום שאינו מסויים אבל לענין מכירת חמץ דמקנים מקום מסויים. ממנ"פ אם המקום הוא דאעד"א. למה לי' למכתב. ואם אינו ד"א על ד"א. וא"כ אינו אלא הודאה: ונהי דבשטרות מהני. אבל במכירת חמץ הכריח המקו"ח בסי' תמ"ח. דלא מהני הודאה. ולכך כל המוסיף גורע. אלא מקנה סתם אגב קרקע:

והנה אם הי' מקנה לו חמצו אג"ק בע"פ בלי שטר אלא בכסף ג"כ הי' סגי לפי מה שנוהגין ששוכרין לו המקום. ושכירות נקנה בכסף. בלי שטר אפי' במקום שמקנין בשטר כדאיתא בחו"מ סי' קצ"ד וקצ"ה אפילו בגוי אמנם ע"ז יש פקפוק א'. דהטו"ז בחו"מ סי' קצ"ד כ' דבגוי אפילו בשכירות. בעינין דווקא שטר ותו בוודאי אם הי' אומר אג"ק הי' מהני. אבל רובא דעלמא. לאו בני תורה נינהו ואינם יודעים מאג"ק ומעות לחודא לדעת רוב הפוסקים. אינו קונה מטלטלין. ועוד הי' חשש. מכח האחריות. דנהי דעפ"י הדין. הגוי מחוייב באחריות מ"מ אם לא יהא לו שטר קרוב שלא יזכה הישראל בדין ערכאות. כיון שהגוי אינו משלם רק נותן ערבון. וכבר כתבנו דבדיניהם לא פסיקא דין דערבון. וא"כ לא גרע מאחריות אלם ונהי כיון דשכר לו החדר. הו"ל חמצו של גוי בביתו של גוי. וקיבל עליו אחריות חש"ג בביתו של גוי שרי לדעת ר"ת. מ"מ אנן לא קי"ל כוותי'. בסי' ת"מ. גבי ייחד לו מקום וה"נ כייחד לו מקום דמי. ולכך כותבין שטר אבל עדיין הי' סגי בשטר רא י'. אמנם זה. אם הי' אומר אגב קרקע אבל כיון דרובא דעלמא אינם יודעים מדין אג"ק ואם נימא דבמסירת השטר שנכתב בו אג"ק חשיב כאמירת אג"ק גם זה אינו דנהי דבח"מ סי' מ"ה סעי' ג' קי"ל. אפילו אינו מבין מהני היינו היכא דהשטר יקנה או ישתעבד אבל היכא דבעינין אמירה לא שמענו ומסתמא צריך שיבין כדקי"ל באהע"ז סי' קל"ו:

וכ"ש בנידון שלנו. דאם נימא דקונה בכסף א"כ שכירות המקום קנה מיד בשעת לקיחות הערבון. ומטלטלין לא קנה עד שימסור לו השטר כי לאו בכל עת קוראים הבעלים לפניו וא"כ קנין המקום הוא קודם קנין המטלטלין דמסתמא נותן מעיקרא הערבון. ואח"כ נותן השטר ואיך יקנה באג"ק וגם עדיין הי' לחוש לדברי הטו"ז בסי' קצ"ד דגם בשכירות מגוי בענין שטר מיהו זה יש לישב. כיון דמטעם לא סמכא דעתי' אתאינין עלי' א"כ סגי בשטר ראי' ואדרבה בזה יש לישב קושית הטו"ז שם דכבר כ' הר"ן בקידושין דף כ"ז דבגוי בעינין דווקא שטר קנין. דאל"כ לא חשיב הפקר וע"ז כתב הרשב"ם הטעם דמיירי במקום שקונים בשטר אבל מצד טעם הרשב"א הי' די בשטר ראי' ולכך בשכירות או מתנה שיקנה בכסף. דלא שייך טעם הרשב"ם קונה בכסף ולא בעי' רק שטר ראי' מ"מ מצד הטעמים הראשונים. בעינין שיהי' שטר קנין:

ונהי אם היו צבורין הי' אפשר דמהני לדעת אחרונים מטעם חצר ומה שהקשה מעלתו הא כ' הש"ך בסימן ר"ב סק"ג דלא אמרינין חצרו וקנינו באים כאחד לא ק"מ דהש"ך לא קאמר. אלא דמשום חצר אין הקנין מיד באותו רגע שקונה הקרקע ונפ"מ אם רוצה שיקנה מיד. כגון אם מת ועיין ברש"י בגיטין דף מ"ד ע"ב ד"ה ולא ידענא וכו' מ"ש ג"כ נפ"מ בכה"ג ועוד י"ל. סברת הש"ך משום דהוי לי' ככור בשלשים אני מוכר לך. דכל זמן שאין הכל לא קנה כלל. משא"כ בנידון שלנו או שאר נפ"מ לענין מתנה מוקדמת ע"ז אמר דלא קנה מיד אבל בוודאי קונה לו חצרו לאחר מכאן אע"ג דמונח לו מכבר ודווקא לענין גט. לא מהני חצרו הבאה לו לאחר מכאן. אבל לענין קנין קונה ולכך בחמץ. דאינו ממתין עד רגע האחרון. שפיר נקנה לו המקום שקנה או שכר. לאחר שכירתו:

ב הנה כבר כתבתי למעלה. דשטרא דידן שטרי קנין הם והשטר מכירות חמץ הנהוג עתה. שכותבין שהלוקח קנה אג"ק כל חמצו של פלוני הוא שטר קנין. ומעלתו האריך להשיג ולחלק בין כותבין נתתי לקנה אמנם לא ידעתי מדוע העלים עיניו מדברי הנאמרים במכתבי שהבאתי ראי' מסי' רמ"ה סעי' א'. דלאו דווקא נתתי ולא מטעם שכתב מעלתו ני'. דנתתי לחיזוק ז"א. דגם קנה הוא לחיזוק אלא מטעם שאמרו בקידושין דף ט' ע"א: דשטר קנין בעינין שיכתוב המוכר שמקנה להלוקח וא"כ לשון קנה איכ"ל דלא הקנה לו המוכר ולכך הבאתי ראי' מסי' רמ"ה דמהני אפילו הרי הוא שלו וכעת עלה בלבי דאולי יש לדחות ראי' זו לפי מה שאמרו ר"פ השולח. ופסקו הרמב"ם רפ"ד מזכי' גבי הרי היא בטלה וכמו שביאר הלח"מ שם דהרי הוא לישנא דלהבא משמע וא"כ איכ"ל. דלכך מהני. דהרי הוא שלו הפי' הוא דיהא שלו. אבל קנה לא מהני אבל האמת יורה דרכו דמסימן רמ"ה ומסי' קצ"א תסתיים שמעתתא. דמסי' רמ"ה מוכח דאע"ג דאינו כותב לשון שמקנה לו אלא כאלו הוא ממילא שלו מהני ומסימן קצ"א מוכח דאין חילוק. בין לישנא דלשעבר ללהבא. ותו הרי הטור באה"ע סי' קמ"א כ' דדווקא הרי הוא כחרס מפרשינין יהא כחרס. אבל הרי הוא פסול כיון דאפשר לפרש כפשוטו. לא מפרשינין דיהא פסול וא"כ ה"נ בהרי הוא שלו דאפשר לפרש כפשוטו לא מפרשינין דיהא שלו:

ועוד הרי ביאר התומים בסי' מ"ח סק"ב. בשט"ח שכותבין שטר ללוה אעפ"י שאין המלוה עמו וכותבין שלוה. אע"ג דעדיין לא לוה. וביאר דהכוונה כשימסרנו לידו יהא לוה בו. וה"נ בהנך שטרות הכוונה כשימסרנו יהא קנוי ומסירת השטר וקנייתו באים כאחד ושייך שפיר לשון שקנה ומעלתו האריך דמדברי הר"ן מוכח דשטר הודאה לא מהני לקנין אמנם תמהני עליו איך לא ראה דברי הד"מ בסי' קצ"א שהביא דברי הר"ן ויראה שביאר כוונתו: אם פי' בהדיא שלא יקנה בשטר זה אז לא חשיב שטר קנין. אמנם על הטור עצמו ג"כ קשה לי טובא הרי הר"ן בקידושין וכו' הביא ראי' מברייתא דגיטין דף מ' דנתתי שדה פ' לפלוני דשטרא דידן שטרי קנין הן והטור פסק כברייתא הזאת בסי' רמ"ה ואפי"ה פסק בסי' קצ"א. דשטרי דידן לאו שטרי קנין הן. וא"כ דבריו סותרין אהדדי וצ"ע טובא ואפשר לומר דמחלק בין כ"י. או הודאת עדים דבכ"י שכותב נתתי איכ"ל כיון דמוסר לו את השטר בזה הוא נותן והיינו נתתי והוי קנין אבל במוסר דבריו אלו לעדים והן כותבין. זכרון עדות שפלוני הודה כן לפניהם שנתן לפלוני בכה"ג הוי שטר ראי' וחילוק זה עדיין צ"ע ולפי חילוק זה שטרי מכירות חמץ דידן. שהוא ח"י המוכר גם להטור מהני: ובלא"ה, קשה לי על הטור איך פסק אפילו מוסר לו בלא עדים. מהני לקנות. הרי הרא"ש פרק המגרש סי'. ז'. ופ"ק סי' י"א. כ' דקי"ל כר"א דע"מ כרתי. ואפילו בשטר מכר ומתנה בעי' ע"מ ונהי שהש"ך בסי' מ"ב סק"ב. הכריח מהתוס' פ"ק דגיטין ד'. דלא בעי' ע"מ בשטר קנין והתומים שם כ' דתליא בפלוגתא. מ"מ קשה איך סתם הטור דלא כדברי אביו הרא"ש ז"ל ובסי' נ"א פסק כוותי' בזה דע"מ גם בשאר שטרות דווקא ונראה לפענ"ד דהטור מפרש כוונת הרא"ש דגם הוא ס"ל דבממון לא בעי' ע"מ דמסירתו הוי כהודאה והוי כמאה עדים אלא דקשה איך אפשר לחשוב המסירה כהודאה. כיון דקי"ל דבעינין ע"מ ויכול לערער שלא מסר בע"מ א"כ לא חשוב הודאה. אך לאחר שתיקנו ע"ח מפני תיקון העולם. ופי' הרא"ש. עי"ז מחזיקין שבוודאי נמסר כדינו וא"כ לא יהא נאמן לערער ושפיר נוכל שוב לומר דמסירתו כהודאה. והוי כמאה עדים וא"כ הא דכתב הרא"ש דבעינין ע"מ היינו מן הדין קודם תקנה. אבל עתה שפיר י"ל כהטור ותוס' דאפילו בינו לבינו מהני. כן נראה לפענ"ד עכ"פ הדרן להנ"ל דשטרי דידן מהני לכל הפחות לרוב הפוסקים גם לשטר קנין. ולענין מכירת חמץ כבר כתבתי. לצאת ידי כל החששות. נראה דבעי' שטר קנין:

וזה. נראה דעת הגאון מוה' נתן אדלער זצ"ל שראיתי כתוב משמו שכ' דשטר מכירות חמץ. בעי' שיהא דווקא כתוב בלשון הקודש. ואם כותב בלשון לע"ז לא יחתום שמו אלא ימסרנו בעדי מסירה והדבר תמוה מאוד הלוא הלכה פסוקה בש"ס ובחו"מ סי' מ"ב וסי' ס"ח. דכל הלשונות כשרין בשטרות ותו למה לא יחתום אמנם נראה כוונתו נהי דכל הלשונות כשרין. מ"מ צריך שיכתוב כדיני דישראל וקי"ל דצריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה או שיכתוב הכל שריר וקים ונהי דקי"ל רי"ס מ"ד דאם לא החזיר כשר. אלא שאין למדין משיטה אחרונה. מ"מ לענין איסור בל יראה חשש גם לאינך פוסקים המובאים ברמ"א שם דפוסלין כל השטר ולכך אפילו אם יהיו ע"מ פסול דלא נעשה כתיקון חכז"ל וככתוב בדבר שיוכל לזייף ואפילו אם יחזור בשטה אחרונה או כתוב שריר וקים. בלשון לע"ז. מ"מ כיון דבלשון לע"ז לא רגילי למכתב הכי. א"כ אין לסמוך על הכתיבה וכעין שכ' הש"ך בסי' מ"ד סקי"ב וי"ג וי"ד ועיין בתומים שם סק"ג. ולכך כ' דלא יחתום שמו. והיכא דלא חתמו סהדי ולא שמו לא התקין כלל דאין כאן שטה אחרונה ויכול לכתוב ולזייף כל מה שירצה. וע"כ דכשר רק ע"י ע"מ. אבל לולא חשש זה גם הוא הי' מודה דעדיף לכתוב בלשון לעז. כדי שיבין הגוי:

ועפי"ז אפשר להבין. למה התיר אדמ"ו הגאון בעל חת"ס זצ"ל לכתוב בלשון לע"ז ותיקנו כן דזה עדיף טפי ואי משום חזרת השטר או שריר וקים י"ל כיון דכעת הדרך בשטרות לע"ז שמסיימין בזמנו של שטר וזה הדבר חצריך לכתוב א"כ כיון שזה סיומו זהו הוי כמו שריר וקים. ושפיר מהני שטרי לע"ז דידן. בין לקנין ובין לראי' וא"כ בחמץ ביודע ואומר אג"ק אי בעי' בכסף יקנה ואי בעי' בשטר תליא בכוונתו. ועיין ריב"ש סימן שמ"ט. שבשני קנינים אין אחד מבטל חברו לומר דגלי דעתו. דהאי לא ניחא לי'. דאיכא למימר לאלם וליפות כחו עשה ב' קנינים. ע"ש לחלק בין האי דב"מ דמדנפל עלי גלי דעתי' וכו' וכל זה ביודע אבל בעם הארץ שאינו יודע מאג"ק כבר אמרתי אם אמנם מוחלט אצלי מ"מ דעתי נוטה משום טעמים הנ"ל שעיקרו בקנין השטר:

וכל זה אם מוכר דבר מסויים אבל במוכר דבר שאינו מסויים באנו לדין הג' בשטר מכירות חמץ הנהוג עפ"י מר"ן זצ"ל שכתוב בו שמוכר לו כל חמץ אפי' מה שימצא לו בשאר מקומות. אפילו חוץ לעיר הזאת. וכבר כ' דעתי בזה ואחרי החיפוש מצאתי שבגוף הדבר יש בו פלוגתא המקו"ח בסי' תמ"ח כ' בפשיטות במוכר סתם החמץ הוי כאין מינו ידוע המבואר בסי' ר"ט ובפמ"ג במ"ז סוף סי' תמ"ח פשיטא לי' לאידך גיסא דאם מוכר לו סתם כל מה שיש בביתו זה הוי כדבר מסויים. ומהני ושניהם לא הביאו ראי' לדבריהם ונידון שלנו אפי' להפמ"ג צ"ע דנהי דחשיב מינו ידוע מ"מ כיון דהוא ספק אם ימצא הוי כמו במוכר ספינה: שנטבע בש"ך סי' ר"ט סק"ג וכבר כ' דעתי בזה במכתבי הראשון ומ"ש מעלתו ני' מנ"ל. דגם בהפקר לא מהני אסמכתא חדא דזיל בתר טעמא ותו דמוכח כן מנדרים דף כ"ז ע"ב דקאמר שם שאני התם דאמר לבטל זכותא והיינו כעין הפקר ואפי"ה מסיק דאסמכתא לא קנה:

וכעת נראה לי עוד. לפי מאי דקשיא לי בחו"מ סי' רט"ו סעי' ד' פסק במוכר עיר וכל אשר בתוכה מכורים אפילו חיטי ושערי וכל אשר בתוכה וקשה הא הוי דבר שאינו מסויים ואין לומר. כיון דקנה המקום הוי כחצרו וקנה לו שלא מדעתו ולפי"ז הי' אפשר לומר. דהפמ"ג והמקו"ח ל"פ דהפמ"ג מיירי בקנה המקום: אמנם זה ליתא דלענין מכירה כיון דלא סמכא דעתי' ואין רוצה לקנות חוב הוא לו וגם אין לומר הואיל והקנה לי' בהדדי. עם דברים הנקנים דהרי בסוף סי' ר"ג סעי' יו"ד. הביא ג' דעות בזה. ונראה. כיון דהכא מטעם אסמכתא באנו עלה א"כ בכה"ג כ"ע מודים כמו במוכר מינו ידוע מהני כיון דיש לקנין על מה לחול: אע"ג דאינו יודע כמה והוי אסמכתא מ"מ בהאי הנאה. דקונה הידוע גמר לקנות בכל ענין. וא"כ גם במכירת חמץ ג"כ לפי נוסחת שטר המכירה דפורט לו החמץ הידוע אלא שכולל גם שאינו ידוע לא מקרי אסמכתא. וגמר וקנה הכל כן נראה לפענ"ד.

ולכך השטר ונוסחה הנהוג עפ"י מר"ן זצ"ל היא מקויימת. אלא שאכתי יש לחוש משום אחריות נהי שכתבתי במכתבי הראשון. דמה שנאמר בשטר שנשאר תחת ריזיקא היינו בלשון לע"ז. אחריות של הלוקח קאי על כל דבר שקנה מכל מקום אולי בדיניהם לא ידונו כן וא"כ לא גרע מאחריות אלם דאסור בסימן ת"מ מיהו זה לענין פסח עצמו אבל בנידון דידן. שדנין לענין חמץ שעבר עליו הפסח יש לנו מקום לסמוך על דברי הח"י עי' ת"מ סק"ד שכ' דבחמץ של גוי רק שישראל קבלו באחריותו: אינו אסור לאחה"פ דאין כאן קנס הואיל ורשאי לומר הש"ל לפניך עיי"ש וא"כ ה"נ ל"ש וא"ש הכל:

ועתה נבוא לדין הד' מעלתו העיר דאם נימא דלא קנה. א"כ לפימ"ש הר"ן ס"פ האיש מקדש גבי מקדש ה' נשים. והי' בהן אחיות דלא קנה כלל משום דבממון יכול לומר. לא ניחא לי' במקצת א"כ ה"נ אי לא קנה. האינו מסויים לא קנה כלל וכ' שלזה העיר אותו בנו הבחור המופלג כה' מרדכי ני'. והוא כ' שבמחלוקת המובא במל"מ סוף ה' זכי' ומתנה. דבר זה תלוי' ולפענ"ד אין ענינו לכאן. חדא הרי כ' הנוב"י ח"א בחו"מ סי' וכו' דעד כאן לא קאמר רב המנונא קני את וחמור לא קנה כלל אלא דהחמור הוא וודאי אבל במקנה עמו ספק דבר שיבוא לעולם אין הספק יכול לבטל וודאי עיי"ש סברתו. וה"נ ל"ש ועוד אפילו אי לא אמרינין כדבריו מ"מ כאן שאינו נקנה משום אסמכתא. וענין אסמכתא היינו שאין דעתו לקנות וכיון שאין דעתו לקנות האינו מסויים. איך נימא שיבטל קנין המסויים משום דאין דעתו לקנות אלא דווקא תרווייהו בהדדי דממנ"פ אם דעתו לקנות באמת קונה גם האינו מסויים והוי תרתי דסתרו אהדדי:

מיהו זה א"ש אם נימא דמכירת החמץ. ע"י כסף. אבל אם נקנה. רק ע"י שטר קנין כמ"ש לעיל לכאורה קשה. הא קי"ל חו"מ בסי' ק"צ סעי' י"ו. דמקנה לו בשטר לא שייך שיקנה לחצאין לכ"ע ונראה דז"א דהתם שאני שעל מקצת לא נכתב שטר מכירה. וא"כ אין כאן קנין כלל. אבל כאן שנשאר השטר כאשר נכתב אלא דנחוש דלמקצת הנאמר בשטר. לא מהני קנין עליו וא"כ לא דמיא זה אלא לקני את וחמור וא"ש תירוצים הנ"ל אמנם יש לומר עוד דהנה המל"מ סוף ה' זכי' הקשה סתירה בדברי הרשב"א וגם דברי הר"ן סותרין עצמן דבס"פ האיש מקדש המובא לעיל. כ' דלענין מכירה אם הקנין אינו חל בכולו אינו חל כלל וכ"כ בגיטין דף כ"ב לענין מקנה עציץ וזרעים ובר"פ האיש מקדש גבי טעות דבר שבמדה. הביא דברי הרשב"א לבסוף דהיכא דאינו קונה כל הקרקע. קונה המקצת ונראה דזה דלא מהני על מקצת משום דיכול לומר דיש טעות במקח. וכאלו נתאנה. ואם ידע דיהי' הקנין רק על המקצת לא קנה:

ולפי"ז בקרקע. דאין אונאה לקרקעות גם הר"ן. אפשר דמודה לי' להרשב"א. והיינו טעמי' דלא הביא המל"מ. דברי הר"ן הנ"ל שהוא מיירי במטלטלין והמל"מ מיירי. רק לענין קרקע וכיון דהיכא שאין אונאה יקנה אפילו מקצת. וא"כ בגוי דאין אונאה דממעטי' מלעמיתך איכ"ל דלכ"ע קנה מקצת. אמנם בעלמא גוף הדבר אם מכר הרבה. אם יהא הקנין למקצתו. חייל יש בהו פלוגתא בין הראשונים הר"ן סובר דלא קנה במקצת. לכל הפחות לענין מטלטלין ואפי"ה מודה היכא דנתן הדמים כבר למקצתו קנה וכמ"ש הנמוק"י בב"ב פ"ו ובב"מ פרק השוכר את האומנין ובדבר שאין בו חלוקה לכ"ע לא קנה. והיכא דאין דמיו ושומתו ידוע ואם יקנה במקצת לא יהא פיסוק דמים. כ' הפנ"י בגיטין דף כ"ב: דלכ"ע לא קנה. והיכא דגלי דעתי' ואמר בדווקא כור בשלשים. ג"כ לא קנה לכ"ע אבל בסתמא ואין בו מדברים דלעיל הרשב"א סובר דקונה. והר"ן סובר דאינו קונה ובזה מיושבים הסתירות שהקשה המל"מ:

ועדיין נשאר לנו לבאר דין הה'. מה שכתבתי במכתבי הראשון. דנראה לי להתיר. בנידון של מעלתו: עפ"י דברי הרא"ש המובא באהע"ז סי' כ"ח סעי' י"ט ומעלתו הקשה על זה. דא"כ בכל קנין גרוע נימא כן ולזה כ' דהרא"ש לא אמר אלא מכח אנן סהדי חשבינן מה שאמר כאלו לא אמר. אבל לא חשבינן מה דלא אמר כאלו אמר. והאריך בזה. אך לא ידעתי.. מה השיג עלי בזה. שאפילו הנני מודה לו בזה. דברי נכונים. שהרי כיון דחשבינן מה שאמר ופירש השטר כלא אמר א"כ שוב א"צ אמירה ומהני שטר כמו בכל קנינין ואדרבה סברא וראי' לדברי מעלתו. שהרי מכח אנן סהדי חשבינן לדבריו שהם טעות ובאומר מותר אנוס דמי. ובאנוס כ' הש"ך בחו"מ סי' כ"א דאמרינן אונסא. כמאן דלא עבד אבל לא אמרינן אונסא כמאן דעבד אמנם כמדומה שלא ראה מעלתו נ"י דברי הרא"ש במקורם בפ"ק דקידושין סי'. כ' ובתשובת כלל ל"ה דשם מבואר בקידש בגזל דידה אמרינן כמאן דאמרה ומחלה לי':

אלא כך הוא השורש לפי ענ"ד. דיש ב' מיני אמירות ומעשים יש אמירה שבא רק לגלות על דעתו ולסלק כוחו הראשון כגון שאומר. הדבר מחול לך או לקח לך ובאמירה כזו שפיר אמרינן. דאנן סהדי ג"כ ידעינן דעתו וכך הוא ג"כ במקצת המעשים אבל יש אמירות ומעשים שדווקא אמירה הוא הגורם: והאמירה הוא גומר ומחזק הדבר ונותן כח כגון נדר ולך חזק וקני. ואג"ק שבאלו הדיבור הוא הגורם והגומר. ובהנך לא מהני אנן סהדי ואפילו ידעינן דעתו. דדווקא דיבור בעינן וה"ה במעשה הקנין אע"ג דאנו יודעין דדעתו לקנות לא קנה במחשבה זו ואפילו במעשה הקנין לחודא לא קנה. אלא צריך שיכוון והיינו ג"כ מטעמא הנ"ל דהקנין צריך חיזוק ומחשבתו משוי' לי' קנין וכדאמרי' בעלמא מחשבתו משוי לי' וכו' ולכך בכה"ג לא מהני אנן סהדי דהרא"ש הנ"ל דמ"מ לא נתחזק הקנין וכ"ת גם בנידון הרא"ש נהי דדעת הנותן לא צריך. רק גילוי דעת וחשבי' כאמר אבל דעת המקבל. הא בעינן כוונת קנין. וצ"ל דהתם שאני שכ' הש"ך בסי' ער"ה ס"קג דקונה שלא מדעתו. אמנם למ"ש מרן בחת"ס סי' שי"ח. ד"ה אלא וכו' דדווקא שהפקר. שייך שקונה שלא מדעתו אבל לא בממון. שיש לו בעלים וצ"ל כיון דהי' כוונתו לקנותו. לצורך שאלה בשביל הנאה שלו זה חשיב כוונת קנין וכמ"ש ביבמות דף נ"ב ע"ב. האי גברא למקנא קא מכוון כן נלע"ד כוונת הרא"ש. ועכ"פ כל דברי שכתבתי במכתבי הראשון נכונים ובזה אחתום יברכהו ה' וישמרהו ידידו הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע:

תוכן העניינים

מהרם שיק אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה