מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה רכ
בעזהי"ת יום ג' פ' קדושים שנת תרל"ח לפ"ק חוסט יע"א:
החיים והשלום וכל טוב לכבוד תלמידי הרבני האברך המופלא ומופלג בתורה מוהרר יעקב שלום סופר ני' יושב בשבת תחכמוני בעיר מונקאטש יע"א:
מכתבך קבלתי קודם פסח העבר וראיתי ח"ת שכ' ואני מונע א"ע מלהשיב לשואלי דבר. כי אני אדם חלוש ודי לי להפקיע א"ע ואעפי"כ אני משיב כעת למעלתך כיון שכתבת לפקפק על מה ששמעת ממני בענין מתנה ע"מ להחזיר ולזאת אני משיב לך על כל דברי האגרת מה שהקשית על דברי הרדב"ז בתשובה סי' תל"ו. שנסתפק אם רשאי להפקיר חמץ קודם זמנו. ולחזור ולזכות בה אחר הפסח. והשיב שאין דעתו מסכמת להתיר שיבוא לידי איסור חמץ. שאין מפקיעין חותו לגמרי וכ' שלא ראה אחד מהפוסקים שהתיר והקשה מעלתך הלוא הוא ירושלמי מפורש בפרק אלו עוברין וז"ל הפקיר חמצו בי"ג. מהו לאחר הפסח ר"י אמר אסור ור"ל אמר מותר ומסיק דר"י חייש להערמה ור"ל לא חייש להערמה. והובא ברא"ש ופוסקים וממנו הדין המובא בסי' תמ"ח סעי' ה':
בגוף הקושיא כבר אמרתי בחידושי בנדרים דף מ"ד ע"ד הפמ"ג באו"ח ססי' תמ"ח שכ' דאם ביטל והפקיר אף אם לא הי' לבו עמו אם אין החמץ ברשותו אינו עובר עליו והוי ביטול וכן הוי הפקר דדברים שבלב אינם דברים. ואפילו להרמב"ם דחשבי' לי' נדר ובעינין בענין נדר פיו ולבו שווין הא קימ"ל ביו"ד סי' ר"י. דהיינו דווקא אם הי' דעתו לומר פת חטים ואמר פת שעורים ולא הי' דעתו לדבר כן הוא דמקרי אין פיו ולבו שווין אבל אם רצה לומר דברים אלו שהוציא מפיו. אלא שדעתו הי' בהיפוך מדיבורו בכה"ג אזלינן בתר דיבור. ומקרי פיו ולבו שווין עיי"ש וכ' שלכך כ' הרמב"ם דהפקר הוי כנדר. ללמד לנו זאת דכשם דבנדר אזלינן בתר הדיבור כן הוא בהפקר. ולכך כ' הרמב"ם דחסור נחזור בו. דהיינו אפילו אם יאמר דלא הי' לבו עמו. והי' דעתו נחזור ואפי"ה אינו מועיל. דאזלינן בתר הדיבור:
ולכאורה קשה סוגיא דשמעתין (נדרים דף מ"ד) דאמרינן תוך ג' אינו הפקר משום הרמאין שחין דעתם עמהם ומה בכך מ"מ הוא הפקר ובוודאי חי אמרינן כהפירושים הראשוני' כפי' המאירי או כפי' הר"ן שהבאתי לעיל א"ש. חבל לפי דעת הרשב"א קשה אע"ג דאיגלאי מלתא מ"מ הוי הפקר וכן לפימ"ש הרא"ש בשם הרא"ם וכ' שגם הר"ן נראה דסובר כן דלדבריהם. מוכח לכאורה. שאם לא הפקירו בלב שלם. אינו הפקר וקשיא על הפמ"ג הנ"ל וכן קשה מהא דאמרינן בירושלמי ר"פ כל שעה דאם הפקיר החמץ בע"פ ונותנו למקום הפקר אפי"ה אסור לאחה"פ לר"י משום דחיישינן להערמה. וג"כ קשיא כנ"ל על הפמ"ג מיהו התם איכ"ל דלא אמר בפירוש דהוא מפקיר אלא שהניח החמץ במקום הפקר ועיין קרבן עדה שם שכ' דהערמ' הוא דשמא לא הפקיר ואמר שהפקיר. אבל אם הפקיר בפני ג' ואמר לפניהם דהוא הפקר כדקי"ל דבעי' שיפקיר בפני ג'. ובכה"ג שפיר איכ"ל כהפמ"ג דהוי הפקר. אף דאין לבו עמו אבל כאן בשמעתין (דנדרים דף מ"ד הנ"ל) בוודאי מיירי שהי' מפקירו כדין. ואפי"ה אמרי' דאינו הפקר משום דאולי הי' רק בערמה ולא הפקירו בלב שלם הרי להדיא דלא כהפמ"ג. וקשיא על הפמ"ג:
ונראה לפענ"ד דלעולם איכ"ל כהפמ"ג. והר"ן יישב זה במתק לשונו דהרי כתבו התוס'. ר"פ השולח דדברים שבלב: דרגלים לדבר וכו' לא מקרו דברים שבלב וכ"כ הר"ן ר"פ האומר: וא"כ כאן שהיו רגילין הארמאין להפקיר בהערמה. א"כ הוי דברים שבלב דמוכיחין כיון שהי' ידוע שדרכם לעשות כך ולכך שפיר אמרי' דאם הי' באמת כן דעתם. לא מקרי דברים שבלב. ולא הוי הפקר. ושוב כ' הר"ן שפיר. דאפילו אם הי' מפקירין לגמרי באמת ג"כ לא הוי הפקר כיון דאינו ברור לנו שהפקירו בלב תמים לא דמי לשמיטה ולא הוי הפקר ולפי"ז נוכל לומר. דזה דווקא בדבר דשייכא בי' מעשרות וידעינן דרגילו לעשות בהן בערמה אז אמרינן דאינו מועיל הפקירו אבל בשאר מטלטלין דלא רגילו להערים בהן. אפילו אם באמת הערים, הוי דברים שבלב. ואזלינן בתר אמירת פיו. כן נראה לפענ"ד. ושפיר צדקו דברי הפמ"ג בפקפוקו:
מיהו י"ל על קושית הר"ן דהנה לכאורה יש לפקפק על דברי הפמ"ג שכ' דאפילו חישב בלבו להערים אינו מועיל: משום דדברים שבלב אינם דברים. די"ל דזה שייך אם הדברים סותרי' לגמרי. את הדיבור בפיו. אבל כאן שאמר סתם הפקר. ובכלל הלשון הזה אפשר שנכלל גם הפקר לזמן והפקר לזמן. מקרי ג"כ הפקר. וא"כ אם בלבו הי' רק להערים: נהי דעל שעה מועטת הדברים שבלב סותרין הדיבור בפיו מ"מ נימא דלאח' שעה לא והי' הפקר. דעל לאחר שעה אין הדיבור סותר המחשבה. דהרי לא אמר שיהי' הפקר לעולם אבל באמת נכונים דברי הפמ"ג וכמ"ש הר"ן בעצמו. בנדרים דף כ"ח דדווקא במקום אונס דיש רגלים לדבר דאין אוסר עליו אלא לזמן ולכך אמרינין דאם נדר לאונסין או להורגין נאמן לפרש דבריו ולומר דלא הי' כוונתו אלא לזמן מועט: אבל אם אין רגלים לדבר וגם הוא אינו מפרש דבריו אמרינין אם נדר לאסור לעולם משמע וה"ה אם נדר להפקיר מסתמא לעולם משמע ושפיר יש לומר דאין הדברים שבלב מבטלין הדברים שאמר בפיו והוא הדין היכא דלא אמר בפיו. שמפקיר על שמנה ימי הפסח ואז בוודאי מהני ההפקר. ועמדה קושית הפמ"ג. דלא שייך בכה"ג הערמה. כן נראה לי בכוונת דברי הפמ"ג ובזה מובן היטב דברי הרדב"ז הנ"ל דאם הפקר כדינו. ואמר בפיו דמפקיר רק לשמנה ימי הפסח אינו מבואר אם הפקר כה"ג מועיל. ונהי דאיכ"ל משום ל"פ וכיוצא בזה וכו' מ"מ א"ש דברי הרדב"ז: