אור ברסלב

מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק

תשובה ריז

תשובה רטז

עוד להנ"ל:

ואשר שאלת בענין חטים משומרים. שנמצא בהם בשעת קצירה. מבוקעים אם כשרים האינם מבוקעים למצת מצוה של שמירה וכתבת ששמעת מאביך הרב המאוה"ג המצויין בהלכה מוה' אברהם נ"י דיין בק"ק קאראלי שאפי' יבררו וישליכו המבוקעים מכל מקום הנותר שאינם מבוקעים. אינם בכלל שמירה ושכעת ראית בשואל ומשיב ח"ג סי' פ"ז שכ' כן בפשיטות דכל דכתיב בי' שמירה לא מהני רוב ולא חזקה. וממילא אי אפשר לסמוך על מ"ח הר"ן בתשובה. ופסקו בש"ע סי' תס"ז סעי' דהאינם מבוקעין הן בחזקתן. דמ"מ שמירה אינם ולמאן דחייש להרי"ף וסייעתו דבעינן מצה משומרת משעת קצירה אינו יוצא בהם עכ"ל וגוף הסברא גם אני אומר כן דכשם שאין סומכין אסתם חטים שהן בחזקתן. וגם מצד רוב הם בחזקת אינם מחומצים. אפי"ה לא מהני לשטה זו. ובעינן שימור משעת קצירה. מכ"ש הנך דאיתרע מקצת ואינך כשרים: רק מכח דלא מחזקינן ריעותא. מחדא אאידך פשוט דמ"מ שמורים אינם (עיין לעיל סי' קכ"ה):

ואפי"ה נראה לי לקיים מנהג העולם ושפיר יוצאים גם לדעת הרי"ף וסייעתו דהרי קשיא לפי מ"ש הרשב"א ופסקו בש"ע סי' תס"ז סעי' ה'. דדגן שנתייבש לגמרי ואינו צריך ליניקה כמאן דמנח בדיקולא ומקבל חימוץ. וא"כ למה פסק בש"ע סי' תנ"ג ס"ד. דאפילו לכתחילה. א"צ לשמרן אלא משעת קצירה. וכ"כ הרמב"ם ביתר ביאור וכן מוכח בפסחים דף מ'. דדווקא לאחר קצירה מזמן דמהפכי. וכן נוהגין העולה. וקשה הא שכיח דהארץ מתיבש קודם קצירה. וא"כ ליבעי' שימור. שוב ראיתי שכבר עמד בזה. בתשובת מעיל צדקה סי' ס"ט. דלא לשתמט חד מן הפוסקים. דיאמר דבעי' שימור גם קודם קצירה. משעה שנתיבשו ושם במעיל צדקה פליג על הרשב"א הנ"ל וסובר דגם קודם שנתיבש אפשר לבא לידי חימוץ ולא אדע מה הועיל שם בתירוצו דאגב דמדלו אינו נעשה חמץ ומ"מ הא מודה. דלפעמים מחמץ גם במידלו. וא"כ לפי"ז לפימ"ש לעיל דהיכא דבעינן שימור לא אזלינן בתר רוב וא"כ קשה לדידי' יותר דלא משכחת כלל מצה שמירה לדעת הרי"ף:

והנראה לפענ"ד. דדברי חכמים קיימים דהרי כ' הפ"ח בסי' תנ"ג דהירושלמי בביצה פ"ק. דיליף לאסור קצירה וטחינה ביו"ט. מסמיכות דאך אשר יאכל לכל נפש. לושמרתם את המצות. דמשעת לישה ואילך דווקא שרי אוכל נפש ע"כ פליג על דרי"ף מיהו כבר כ' הצל"ח. בביצה דף ג' בתוס' ד"ה גזירה דבירושלמי גופי' איכא פלוגתא דחזקי' שם יליף לה מג' מיעוטי דאך והוא לבדו. והוכיח בצל"ח שם דש"ס דידן לא ס"ל דהוי ג' מיעוטין אלא חד מיעוט דאך שלא לקצור אבל טחינה והרקדה מה"ת שרי ביו"ט לאוכל נפש עיי"ש. וא"כ נראה כשם דלרשב"ל יליף מסמיכות מלאכת יו"ט לושמרתם. לאסור קצירה ואינך לשיטתי'. א"כ ה"ה לחזקי' ולפי מאי דס"ל לש"ס דידן דרק מאך ילפינן שלא לקצור א"כ אך אשר יאכל לכל נפש מיירי במלאכות שלאחר קצירה ילפינן מסמיכו' ושמרתם לאך אשר יאכל דדווקא מקצירה ואילך בעינן שימור אבל קודם קצירה שפיר סמכינן ארוב או חזקה ולא בעי' שימור. כשם דלשיטת הרא"ש וסייעתו עד לישה סמכינן ארוב וחזקה ומלישה בעינן שימור ידוע. ה"נ להרי"ף וסייעתו עכ"פ עד קצירה סמכינן ארוב וחזקה. ומשם ואילך ילפינן דבעינן שימור:

וממילא אתי שפיר מנהג העולם. דקודם קצירה אינם משמרים אפילו הוא יבש דאז איכא חזקת. שלא נתיבש לגמרי ועדיין יונק. וא"כ אפילו אם מצאנו בשעת קצירה חטים מבוקעות. בהמותר שאינם מבוקעים יוצא בהן. לדעת הרי"ף בוודאי מהיות טוביש להדר אחר שמירה שלא נמצא בהם מבוקעות כלל ובפרט מעלתך ששמעת מפי אביך שאין יוצאין בהן והנראה לפענ"ד כתבתי דיוצאין בהן. ובוודאי לכתחילה מן הראוי לקצור חטים למצות מצוה. מיד כשרואין שמתחילין להתיבש וגם צריך ליזהר שלא יקצרו בשחרית בעוד הטל עליהן דטל קיי"ל דהוא מחמיץ. ואפילו בדיעבד נראה דאם ידוע שנתיבשו כבר שהם כתלושים וכקצורים. ואם לא קצרם עד אח"כ. לא חשיבו כחטים שמורים משעת קצירה כיון דיבשו הם בקצירה ובעי' שמירה ועיין במג"א סי' של"ו ס"קא הביא בשם הרמב"ם. דאף ביבש שייך לענין שבת חיוב תלישה ועיי"ש במחהש"ק שהביא מה שהקשו על המג"א. ועיי"ש בסעי' י"ב. ולפי הנ"ל. איכ"ל דהרמב"ם מיירי בספק יבש דאיכא חזקת קטנות אבל אם בוודאי אינו יונק מקרי תלוש וצריך שמירה. כן נראה לפענ"ד נכון דברי רבך הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע:

תוכן העניינים

מהרם שיק אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה