מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה ריב
בעזהי"ת חוסט יום ה' ג' ניסן תרל"ה לפ"ק:
את חג המצות. יחוג בדיצות תלמידי הרב הגדול המופלג כש"ת מוהרר וואלף סופר ני' רב בבית המדרש בעיר פעסט יע"א:
מכתבך קבלתי ובו בקשת לחוות דעתי לך בישראל חשוד שמאכיל חמץ לבהמות שהם באחריותו אם מותר לישראל נאמן וכשר לקנות ממנו חלב בפסח. כבר האריכו האחרונים ונראה הסכמתם להיתר עיין פליתי ובפמ"ג ביו"ד סי' ס' נראה דמתירים והפליתי מדמה זה לשלא כדרך אכילתן וע"ז יש לפקפק כמ"ש בספר יד אפרים שם ובפמ"ג כ' ההיתר משום זוז"ג. וכן כ' הפמ"ג באו"ח ססי' תמ"ז ובססי' תמ"ח. הניח בצ"ע דאפילו במקום דנוהגין כדעת המתירין (לאכול החלב מבהמת גוי שאוכלת חמץ ) מ"מ מספקא לי' בנידון הנ"ל של אותו ישראל חשוד שמפטם הבהמה בחמץ והחלב שלו בשכרו ולדידי' בוודאי אסור משום רוצה בקיומו א"כ יש לספק אי רשאי אחר לקנותו משום מסייע ידי עוברי עבירה והואיל לישראל הכשר הנ"ל מזה פרנסתו וחיותו ביקש ממעלתו להורות לו אם מותר ליקח החלב ולזאת בקשת לשמוע דעתי בזה. עכ"ל בקצרה וכתבת שבספר מחנה חיים בחלק ב' ביו"ד בסימן כ' כתב להתיר.
והנה בחולין דף ס"ט נראה דהחלב באה מן האברים דאמר שם דכל החלב מחלב ודם ומאבר מן החי קאתי ואינו מוזכר שם דקאת' מכח המאכל. גם ביו"ד סי' י"ד אינו מוזכר מזה. אמנם ביו"ד סי' פ"א ס"ז מבואר דהחלב אתא ממאכל וכן הוא בחוש והניסיון. א"כ נראה דבא מתרווייהו ואפי"ה לא הזכירו זה בחולין וביו"ד סי' י"ד דאין נפ"מ בזה שהרי אינו נודע אם הרוב בא מן המאכל או מאינך או אפשר דקים להו דהמיעוט בא מן המאכל וכן נראה דהרי בבכורות דף ו' דרשינין מאת הגמל לאסור חלב מן הטמאין ולדעת הרמב"ם המובא ביו"ד סי' פ"א דבש גיזין. ואפי' מי רגלים דחמור שרי' ואינם מתמצים מגופן לא חרינין בהו היוצא מן הטמא טמא וא"כ אי הוי ספיקא. הא ספק להרמב"ם מן התורה שרי ואיך ריבה לן קרא את הגמל לאסור מיהו אין זה כ"כ ראי' דנראה דנקרא איקבע איסורא דאסור אף להרמב"ם מן התורה. מ"מ פשטות לשון משמע דוודאי אסור ולא מצד ספק מכ"ש לדעת הרא"ש וסייעתו דס"ל דגם הדבש גיזין אסור משום היוצא מן הטמא וא"כ החלב הבא מן המאכל ויוצא מטמא ג"כ אסור וא"כ חלב היוצא ממאכל חמץ בפסח דאסור בהנאה. נהי דגם מהאברים וחלב ודם באה החלב ויש בחלב תערובת מאיסור הנאה לכאורה מידי ספיקא לא נפקא. וע"כ אנו צריכין לדון על גוף הדבר אם החמץ נשתנה לחלב אם אסור:
ודנה להתיר החלב. מטעם שכ' הר' יונה המובא במג"א סי' רט"ז סק"ג ובח"י סי' תמ"ז סקט"ז וכן מצאתי בתשובות מחנה חיים הנ"ל דלפענ"ד פשוט. דזה שייך רק. בדבר שאינו אסור בהנאה דאז שפיר איכ"ל כיון דנשתנה לדבר המותר אזלינין בתר השתא אבל באיסור הנאה הרי חזינין בע"ז דף מ"ט באגוז של ערלה. ופרה שנתפטמה בכרשיני ע"ז דאע"ג דנשתנה לדבר המותר אם אינו זוז"ג אסור ומטעם זה מובנים דברי הש"ך ביו"ד סי' ס' דפרה שנתפטמה כל ימי'. מאיסור הנאה אסורה אמנם לדעת הרמ"א שם. דס"ל אפילו בנתפטמה כל ימי' רק באיסורי אכילה ג"כ אסורה זהו קשה לפי שיטת רבינו יונה הנ"ל ובאמת לכאורה קשה. דאפילו בנתפטמה באיסורי הנאה. הוי לן לומר דמותר דהרי בע"ז דף ל"ט אמרינין גבי דבש אי משום עירובי מסרי סרי ופי' הר"ן דקודם שנעשה דבש. הוא מתעפש ונפסל. ואח"כ נעשה דבש. וכן הביא מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בגליון מג"א סי' רט"ז הנ"ל. בשם שכה"ג שכן הוא בכל דבר שנשתנה ע"י דבר אחר ההעדר קודם להוי' וא"כ באיסורי הנאה דאפרן מותר הי' לן לומר דאם נתפטמה הבהמה בהם. הרי קודם שנעשה מזה בשר או שומן הרי כבר נתעפש ונפסל מאכילה והוי כעפר ואח"כ כשנעשה בשר. כבר הי' היתר ולמה פסק אם נתפטמה באיסורי הנאה אסורה ובשלמא הא דאמרי' בע"ז דף מ"ט דבהמה שנתפטמה בכרשיני ע"ז דאסורה ניחא משום דבע"ז עפרן נמי אסור אבל הש"ך דסתם. וכ' דבנתפטמה באיסורי הנאה אסורה קשה. וכן איתא בחי' רמב"ן בע"ז דף מ"ט בשם הירושלמי. בנוטע אגוז של ערלה דמותר. אע"ג דס"ל דזוז"ג אסור היינו משום דערלה מהנשרפים. ועפרן מותר. א"כ נתגדל מהיתר:
ומדברי הירושלמי הזה מוכח דאפי' אם נשרף ממילא או באופן אחר. שלא נעשה מצותו אפי"ה עפרן מותר אע"ג שכ' התוס' בסוף תמורה. הטעם דאפר מותר משום דנעשה מצוותו וכן הוכחתי במקום אחר (עיין לעיל תשובה ר"ו). וכן נראה מדברי הש"ך ביו"ד סי' ס'. שהביא כן בשם או"ה דמעוכל הוי כשרוף וא"כ גם בנתפטמה באה"נ דעפרן מותר תהא הבהמה שנתפטמה מהם מותרת ובאמת י"ל דהש"ך קאי רק אאיסורי הנאה כעין ע"ז. דעפרן אסור וכנראה שם מדבריו. מיהו לר' יוסי דמתיר שם בנטע אגוז של ערלה. משום זוז"ג. נראה דאפי' בערלה דאפרן מותר. אפי"ה אם אינו זוז"ג אסור וחשבינן לי' כאלו בא מן האיסור דהרי האיסור הנאה גרם הגידול הזה וכמ"ש התוס' בע"ז דף מ"ט י"ה שאם וכו'. דדוחק לומר דר"י פליג. וס"ל דבנעשה עפר ממילא. ולא קיום המצוה או בעפר שעדיין יש בה כח הצמיחה להוציא ממנה גידולין בכה"ג העפר אסור. ובמקום אחר הארכתי בזה עיין לעיל תשו' ר"ט] ועכ"פ מדברי התוס' נראה. כיון שאיסור הנאה גורם לו הצמיחה אע"ג דאפרן מותר מ"מ אם לח הי' זוז"ג הי' אסור וביו"ד סי' רצ"ד. סעי' י"ב פסק ג"כ דמותר בנטע אגוז של ערלה משום זוז"ג וא"כ א"ש דברי הש"ך בסי' ס' הנ"ל דמהש"ע מוכח דאפילו מידי דעפרן מותר אם אינו זוז"ג הבא ממנו אסור וא"כ בהמה שנתפטמה כל ימיה לא הוי זוז"ג. דהבהמה לא דמי לקרקע. כדמוכח מלשון רש"י בע"ז דף מ"ט הנ"ל. ולכך שפיר סתם הש"ך. דבכל איסור הנאה. אם נתפטמה אסורה. אבל באיסור אכילה דאוסר הרמ"א ג"כ בזה נראה כש"ך ולרמ"א אפשר דאינו אוסר. אלא משום מיאוס או משום דאית בי' טבע רע ומזיק להאוכל וכמו דפסק ביו"ד סי' פ"א. שלא להניק תינוק מן הנכריית. האוכלת דברים אסורים:
ועכ"פ לפי הנ"ל בנידון שלנו ג"כ בבהמה שאוכלת חמץ בפסח שאסור בהנאה ואפילו חמץ של נכרי. אסור בהנאה לישראל וא"כ באה החלב מאיה"נ ואין לו היתר אלא משום זוז"ג ובמקו"א אחר כתבתי (עיין לעיל תשובה ר"ט) דבדבר דעפרן אסור. אפשר אפילו בזוז"ג אינו מותר. דהרי כ' הר"ן בתשובה סי' ע' היכא דחזותא מלתא וכו' וכיוצא בזה. דהאיסור עצמו נעשה חלב מ"מ הא דלעיל בפרה שנתפטמה מוכח כיון דנשתנה לדבר המותר. וא"כ אין זו אותו דבר שהי' כבר והי' מן הדין להיות מותר. אלא שדבר איסור גרם לו וא"כ שוב הוי איסורו. רק משום גרם כדלעיל. ולכך אפילו להש"ע באו"ח סי' תמ"ה דפוסק גבי חמץ דגחלן ועפרן אסור אפילו אם אכלתו בהמה. גם שחת וכיוצא בזה. שאין המאכל של איסור. והחלב בא משני הגורמים איכ"ל דתליא בפלוגתא דזוז"ג ושרי':
אמנם גם ההיתר הזה עדיין קשה דהרי כ' המג"א באו"ח סי' תקמ"ה ס"קו דגבי חמץ זוז"ג אסור דזוז"ג משהו מיהו איכא וחמץ אסור במשהו ונהי דדברי המג"א קשים. דהא שם מיירי בע"פ. כבר ביארו זאת המפורשים דס"ל להמג"א דבכה"ג דאינו חוזר לאיסורו לשנה הבאה. לכ"ע אסור משום דשיל"מ וא"כ עדיין קשה איך התיר הפמ"ג הנ"ל. החלב משום זוז"ג. מיהו נראה. דהפמ"ג לשיטתו. דהשיג שם על המג"א וכ' דאפילו נימא דאסור במשהו. מ"מ בגחלן ועפרן דאיסורן רק מדרבנן. כמ"ש בח"י. ובמקו"ח סי' תמ"ה ואין לו אלא הנאה בעלמא איך יהא חמיר לאוסרו במשהו דהרי הראב"ד כ'. והובא בר"ן ע"ז דף ע"ד. לענין הנאה לא אמרינן דאסור במשהו. ונהי דפליגו עלי' כמ"ש הר"ן שם. מ"מ היינו בדבר מאכיל אבל בדבר דלא שייך בי' רק הנאה נראה דשפיר איכ"ל כהראב"ד עיי"ש. מיהו דלפי מ"ש הפי' בהמג"א דס"ל בכה"ג דגחלים דהוי כחרכו לפני זמנו. ואינו חוזר לאיסורו לשנה הבאה איכ"ל דלכ"ע לא בטל משום דבר שיל"מ: ולא משום חומרא דחמץ וא"כ לא שייך סברת הראב"ד ודבר שיל"מ אפי' בדבר הנאה אינו בטל. ואע"ג דטעם דשיל"מ שייך דווקא במב"מ. מ"מ הא כתבו התוס' בביצה דף ל"ט דגבי מים ומלח כיון דזה דרכו שצריך זה לזה הוי כמו מב"מ לענין דשיל"מ וא"כ ה"נ גבי אבוקה וגחלת. דהפת נאפת יפה שפיר כ' המג"א דהוי במשהו ואסור בזוז"ג וא"כ עדיין יש לדון דגבי חלב לא מהני זוז"ג לדעת המג"א משום דחמץ במשהו:
מיהו עדיין קשה על המג"א דהא מקלי קלי איסורא והיכא דמקלי קלי אפילו בדבר שיל"מ בטל ועוד דבסי' תס"ז פסק הרמ"א בתרנגולת דאיכא למתלי דהחטה כמעוכל אינו אוסר. ואמאי הא מעוכל הוי כשרוף ובסימן תמ"ה פסקינן דגם עפר אסור אפילו מעוכל יאסור וע"כ דעפר אינו אוסר במשהו. אלא די"ל דבסי' תס"ז מיירי במין בשא"מ מכל מקים לפי ענ"ד כיון דגוף החמץ: לדידן לא מקרי דשיל"מ אע"ג דגחלן ואפרן דהם כמשהו כנ"ל משום זוז"ג וזה אינו חוזר לאיסורו לשנה הבאה. אפי"ה א"א שיהא נקרא דשיל"מ. שלא יהא הטפל חמור מן העיקר דאל"כ נימא בכל תערובות ביותר מששים במב"מ אפילו בע"פ יהא אסור משום דשיל"מ דבכה"ג אינו חוזר לאיסורו לשנה הבאה ואלא ע"כ דבתר עיקר הדבר אזלינן א"כ לכאורה קשה להבין דברי המג"א הנ"ל. מיהו אפילו לפי דברי המג"א י"ל כאן להקל דהרי כבר כתבתי למעלה. דהחלב באה גם מחלב ודם ואברים כמבו' בש"ס וכדקי"ל ביו"ד: וא"כ בלא"ה הוי תערובות ואינו נודע ומבואר אם רוב בא מן המאכל או מן החלב והדם ואינך וא"כ הוי ספיקא והוי רק ספק משהו וקי"ל ספק משהו מותר. וא"כ שפיר כ' האחרונים להתיר חלב מן בהמה שאוכלת חמץ בפסח. אם גם אוכלת דברים אחרים המותרים:
אמנם כיון דהיתר הנ"ל משום זוז"ג דהוי כביטול. נהי דלכתחילה אסור זוז"ג מ"מ כיון שכבר נעשה הזוז"ג והקנין לא חשיב לכתחילה כדקי"ל ביו"ד סי' קכ"ב סעי' ו' לענין נטילה א"כ בדיעבד שרי מיהו הא אתי שפיר בגוי שמאכיל לבהמתו חמץ שהגוי אינו עושה איסור אבל ישראל חשוד שמפטם לבהמותיו בחמץ. והרי קי"ל ביו"ד סי' צ"ט סעי' ה' דהמבטל איסור לכתחילה. אסור לו ולמי שנתבטל בשבילו אפילו בדרבנן. כיון שיש לו עיקר מה"ת ומקלי קלי לא שייך כאן דהרי המאכל נשתנה לחלב ונולד בתערובת ועיין בפמ"ג ביו"ד סי' י"ד צידד לומר דאינו בטל. משום דתחילת ביאתו בתערובת ואסור למכרו ונהי שכ' הש"ך דהיינו דווקא אם הישראל נותן לו יותר מן הגוי זה שייך באיסור אכילה אבל באיסור הנאה הרי בין לישראל ובין לגוי בא לו הנאה ע"י שביטלו ואסור לו להמבטל ולמי שנתבטל בשבילו מדין קנס כיון דאסור לו למכרו. בוודאי אין רשאי הישראל לקנותו דהוא מסייע ועוד יותר ממסייע דע"י שניהם נגמר האיסור ולכך בנידון הנ"ל נראה לי דאסור לישראל כשר לקנות ממנו וכן מבוא' בש"ת סוסי' תמ"ח שהביא כן בשם ספר בית אפרים שמן הגוי מותר ומישראל אסור. וס' בית אפרים אינו בידי לעיין בו. ועכ"פ לדעתי גם על פי מ"ש לעיל נראה כן לדינא: