מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה רא
בעזהי"ת פה חוסט יום ה' פ' תצוה תרל"ז לפ"ק:
השמחת פורים יהא לישועה. להרב הדיין המופלג כש"ת מו"ה אברהם אליעזר נ"י עקשטיין דיין בקהל פעסטה:
היום קמתי ממטתי. ובא לידי קארטעל אחד. מכבוד מעלתו נ"י ולא הבנתי אותו כלל אח"ז הובא לידי מכתבו הקדום. אגרת ושם מבואר הכל באר היטב והבנתי מה שמעלתו נ"י שואל ואם אמנם אסרו לי הרופאים הלימוד בעיון אפילו הכי לא יכולתי. מלמנוע מלהשיב לו. כי אני חושש על הציגאריע של כל השנה. דאית בי' חשש איסור. וכן כבר נשמע יותר מכ' שנים ומאז שאלתי את הגאון בעל כתב סופר זצ"ל ושלח לי העתק מרב אחד. שעמד על משמרת בק"ק ברי"ן והוא העיד שאין בו שום תשש ואח"ז שמעתי מרבני אשכנ"ז הכשרים שכבר עמדו על הניסיון להוציא האמת לאמתו ואמרו שהאומנים העידו. שא"א לעשות היבשות והחירוך של הציגאריע ווארציל וקוקוי"ל אלא ע"י שיבוא בתוכו קצת שומן ויוכל להעשות ע"י שמן אלא שהאומנים לוקחים דבר שהוא בזול. ולא איכפת להו אם הוא חלב אילים או שומן חזיר: ומאז השואל אותי ע"ד האציגאריע אני משיב שאני חושש לאסור: אע"ג דאפשר דיש נגדו ששים מ"מ אפשר דהוי בכלל עבידא לטעמי'. או לכל הפחות. הוא ניתן בתוכו לתקן. ולדעת הרש"בא אינו בטל וכן נזהרים יראי ה' בדייטשלאנד שאינם משתמשים הימנו אלא א"כ יש שומר עומד על גביו מתחילה ועד סוף. ואם אמנם אפשר שבמדינה זאת או עתה אפשר שגם שם נודע להם עתה שא"צ עוד לשומן. אבל אין ספק מוציא מידי וודאי. והגאון בעל דברי חיים זצ"ל אוסר מספק. והגאון מהרי"א זצ"ל. צווח על האוסרין אבל לפי הנראה לא סיימוהו קמי' גוף הדבר ובאמת הדיין המופלג הנ"ל העיד שהי' מן המשגיחים בעשיית האציגאריע מתחלה ועד סוף. וראה שאין צריכים שום שומן ושום דבר' אחר. ואפשר דנשתנה הדבר ובאו על אופן עשייתו שאין צורך בו עוד לשומן. וגם מקצת אנשים העידו. שאף אם נותנין בו שומן. אין בו כדי נתינת טעם ואני כבר כתבתי במקום אחר (עיין תשובה ט' לעיל) דזה הטעם אינו מועיל להתיר לדעת הרשב"א. המובא במג"א ריש סי' תמ"ב. דכיון דעיקר עשייתו בכך. אינו בטל:):
אמנם לא נשאלתי על זה מהציגאריע דכל השנה ואין משיבים על דבר שאין שואלים מ"מ חששתי שהמשגיחים במדינת אלו דלא סליק אדעתייהו לחוש על הנ"ל. לזאת אינם משגיחים והוי כמילתא דלא רמיא עליה ואפילו ברי דידהו לא מהני. כדאיתא באו"ח סי' תל"ז ולכך באתי לעורר מקום החשש. שעי"ז יהא רמיא עלייהו להשגיח מתחלה ועד סוף כי האומנים מסתירים זה בכל האפשרי שלא יודע' וחכם מנוסה יכול להוציא האמת מן הפועלים. העוסקים שם ע"כ כתבתי דברי אלה לרווחא דמלתא.
אבל גוף השאלה. הרי הוא רק על ציגאריע של פסח שרוצה אומן אחד לחדש לעשותה מצוקער רובין שמיבשין אותן בשדה אח"כ מחרכין אותן וטוחנין אותם לעשות מהן ציגאריע על פסח והספק שלו הוא. אם הם בכלל פירות היבשים שנהגו בהם במדינות אלו לאסור ושמא נדבק או נפל חמץ. מהפועלים העוסקים בהם. וכ' בזה ב' סברות להתיר. א' דע"י הטחינה. נתבטל ברוב. וגם כיון שמחרכין אותן אח"כ אפשר שנשרף זהו תוכן ספיקו וכ' שרבנים מופלגי תורה הרבה התירו אלא שרוצה לידע גם דעתי ולדעתי סברת חירוך היא נחרכת ואינו מועיל כלום להתיר דכל זמן שאינו נפסל לאכילת כלב ע"י החירוך. נהי דמצד אכילה אינו נאסר אבל נאסר מצד תשביתו כמו שהסכימו האחרונים: ועיין בס' מקור חיים וספר חמד משה ואפילו אם החירוך כדינו כמו שצריך קודם פסח אפי"ה אינו מותר. רק בהנאה אבל לא באכילה מכ"ש הכא. דבלא"ה חיישינין. שמא לא חרכו יפה. כמו שמבואר כל זה בפוסקים. בסי' תמ"ב. במקומו שם. וכאן. כיון שהוא בעצמו כ'. שלא נחרך עד שאינו ראוי לכלב וגם הרי הנידון הוא להתיר. גם באכילה וא"כ בוודאי. דהחירוך אינו מועיל ואפילו אם סברת הפוסקים המחמירים אינו ברור כל כך: והוי כספיקא. מ"מ כיון דיש ג"כ ספק שמא לא חרכו יפה. והוי ס"ס לאיסורא ושוב הוי כוודאי איסור:
וא"כ אין לנו לדון רק על ההיתר השני. שכ' מעלתו נ"י דנתערב ברוב ולשון זה הוא תימה דהא במין בשאינו מינו. מיירי דבעינן ס'. וצריך לומר דס"ל. דהשרשים של הציגאריע וקאקוי"ל. אינם נטחנים. להיות דק כסולת של קמח דאיכא פלוגתא אי הוי כלח אלא בוודאי נטחנים חתיכות גדולות מקמח וכן מסתבר. ובפרט שאח"כ עושין ממנו גוש אחד ולזאת לא הבנתי טעמו. וסברתו. שכתב דנתבטל ברוב הא יבש ביבש קי"ל דחוזר וניעור בפסח. ונהי שנותן לתוך המים וחלב. ונעשה לח. והרי זה נעשה בפסח ואז חמץ אסור במשהו ואפילו בהנאה. והיא בשריפה ואיך נוכל להתיר כזה. וע"כ כל עיקר התירו הוא. דאינו בכלל פירות היבשים הנזכר במג"א סי' תמ"ז ולא חששו כלל על שום חמץ. דאחזוקי איסורא לא מחזקינן זהו טעם המתיר ובוודאי מדינא מותר כן איכ"ל אבל כבר הנהיגו במדינותינו כמו שהעיד רמ"א: שאין לאכול שום פירות היבשים אפילו אין להם שום חשש כלל. ולא אדע למה לא יהי' זה בכללו. הרי קי"ל גם בסימן תמ"ז סעי' ה' כל דברים שנעשו מתחילה ולא עשו אותם לשם פסח. אין אנו נוהגין לאכול או לשתות אפילו בצוקער. נמי עיקר החשש: הוא רק משום הפועלים. והחשש הזה על פירור חמץ כעין. הוא חשש גדול ביותר ולא שייך בי' להקל. וע"כ לא מצאתי טעם להקל בזה ובוודאי הרבנים שהתירו מצאו טעם להתיר ואין אני חולק עליהם חלילה אלא שכתבתי דעתי ובפרט כי נראה לי. שהריבען ההם. שמיבשים צריכין לחתוך אותם בסכין וצריך חקירה על הסכין. וכ"ז כתבתי למלא בקשתו ואחרי החקירה אמרו לי. שאין צריך סכין לזה והרבנים מובהקים התירו. וכיון שיצא הדבר בהיתר יצא והבוחר יבחר דברי החותם בברכה המשולשת. הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: