מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה קסו
עוד להנ"ל
מה שהקשה עוד על הא דפרש"י על הא דאמרינן דמגדף לא חשיב עקימת שפתיו מעשה משום דישנו בלב ופרש"י שם בגליון הואיל וישנו בלב. עיקר איסורו במחשבת הלב וכו' אבל וכו' דאלו הי' מדבר וכו' אינו עובד ע"ז וכו'. וע"ז הקשה מסנהדרין דף ס"ג ע"א מוקי הא דרב באומר אלי אתה. דחייב קרבן אליבא מאן דס"ל כרע"ק. משמע דלר"י אף לרבנן חייב קרבן באומר אלי אתה. וכ"כ התוס' שם וא"כ קשים דברי רש"י עכ"ל ובאמת סוגיא דסנהדרין דדף ס"ה. לכאורה מוכח כדברי רש"י בכריתות וסוגיא ההוא הוא עמומה ויש בה הרבה פירושים. ולדעתי יש בזה ג' שיטות ופירושים דלדעת הרי"ף שם במקומו ומפורשיו וביותר ביאור בחידושי הר"ן בסנהדרין. מסיק הש"ס לבסוף. דמגדף לא חשיב מעשה ולא משום דישנו בלב אלא דקול לא חשיב מעשה ולפי מה שביאר שם הר"ן יש ג' חילוקים באותיות בו"מף שהם אותיו' השפתים ובעינן הקשת הפה בוודאי חשיב מעשה ולבסוף מסיק הגמרא. דאפילו בשאר אותיות דבעינן לשון ואינך כלי המובטא דבעינן עקימת שפתיו גם המה מקרי מעשה אלא אם דיבר עם אותיות א"י לא חשיב מעשה. ולכך עדים ומגדף ומסית ומדיר דאפשר להם לעשות הדיבור ההוא גם באותיות א"י לא חשוב מעשה. וס"ל ג"כ דכל היכא דמשכחת לה בלא מעשה אפילו אם דיבר באותיו' שיש בהם מעשה. אפי"ה פטור לענין חטאת. דלחטאת בעינן תורה אחת לעושה בשגגה ולכך פטור מגדף ועדים ומסית. ואפילו אם עשו מעשה. כגון דהוי סגי בקבלה בעלמא פטורין לגמרי וה"ה לפי שיטה זו באומר אלי אתה דפטור מחטאת כפרש"י בכריתות. וכן פסק הרמב"ם דגם באלי אתה לא חייב חטאת. ולפי שיטה זו דווקא בחטאת הדין כן משום דכתיב תורה אחת אבל לענין מלקות באמת אם חיסמה בלשון ה"א דלא חשיב מעשה הי' פטור:
ולזה קשיא לי' לה"ה פ"י משכירות על הרמב"ם. דפסק חיסמה בקול חייב סתמא. והוצרך לומר דס"ל להרמב"ם כיון דמושכחת לה ע"י מעשה אפילו לא עשה מעשה חייב. והוא בהיפוך מחטאת. וכן הובא בשיטה מקובצת בב"מ דף צ' בשם הר"ן. וטעמו נראה דס"ל דהא דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה ובקרא דוהי' אם בן הכות רשע וכו' ארבעים יכנו. לא כתיב לשון עשי'. אלא משום דבעינין מכח הסמיכות ארבעים יכנו ללאו דחסימה בעינין דומיא דחסימה. דלפעמים יש בו מעשה. ולפעמים אין בו מעשה. כן נראה לי להסביר את דבריו והיינו למ"ד דבעינין שיהא דומיא ללאו דחסימה אבל אי אמרינין הטעם דאיתא בתמורה דף ג' ע"ב משום דכתיב עש'י גבי מלקות בעינין דווקא מעשה כן נראה לי כוונתו :
אמנם לדעת התוס' בסנהדרין דף ס"ה שיטה אחרת בזה ולדידהו ג"כ חזר הש"ס מן הסברא דמגדף הוא משום דישנה בלב. אלא שס"ל. דכל עקימת שפתיו לא הוי מעשה. אלא א"כ אי מתעביד מעשה על ידו שעל ידי הקול הבהמה נחסמת וכן ע"י העדים דעל ידי עדותן נעשה מעשה ולכך אצטרך שם דאיתא בראיי' בעדים אבל בעלמא תליא הדבר אם נעשה ע"י הדיבור מעשה חייב ואם אינו נעשה מעשה. ע"י הדיבור לא נקרא הדיבור מעשה ולפי"ז באומר אלי אתה לכאורה לא נעשה ע"י הדיבור מעשה א"כ לא יהא נחשב למעשה. וא"כ דברי התוס' אלו סותרין למ"ש בדף ס"ג ואפשר לישב דמושכחת לה בעבו"ז של ישראל דאינה נאסרת אלא משעה שנעבדה וכיון דבאומר אלי אתה חייב מיתה והוי עבודה ונאסרת העבו"ז בהנאה ע"י האמירה זו. ושפיר מקרי דנעשה מעשה עלידי הדיבור כן נראה לי ליישב דברי התוס'.
וזה נראה שהוא ג"כ שיטת בעל ס' החינוך שסובר דאם לפעמים אינו נעשה מעשה אפילו בעושה מעשה נמי פטור. וכעין דס"ל להר"ן הנ"ל לענין חטאת ובשבת דף קנ"ד דאמרינין לענין מחמר דאם חימר בשוגג בוודאי אינו חייב חטאת משום דאינו מעשה ולענין מלקות בא המיעוט מן אתה דמיותר עיי"ש ולכאורה מוכח שיטת הר"ן הנ"ל ואפשר לישב גם דברי התוס' הנ"ל דנהי: דאם נעשה ע"י אמירתו מעשה חשיב להתוס' היינו אם אינו צריך סיוע לדבר אחר אבל אם צריך סיוע לגמור המעשה ע"י ד"א. הוי רק כגרמא. ולכך במחמר. אע"ג דמתעביד עי"ז מעשה דהבהמה עושית מעשה. מ"מ הוא רק גורם ולא מקרי עשייתו ולכך כחטאת דכתיב בי' עשיי' בוודאי פטור. אבל לענין מלקות דאנו ילפינין מלאו דחסימה יש לדון שם. דבחסימה ע"י הקול הבהמה חוסמת פיה ה"נ אם הבהמה עושית על פיו. יש לחייב. ויש לחלק בחסימה א"צ מעשה חדש. אלא שוא"ת. משא"כ במחמר לכך אצטרך קרא:
וכל זה לפי' הש"ס בסנהדרין דף ס"ה. אבל כבר כתבו התוס' סנהדרין דבכריתות לא ס"ל כן. דתליא אם בדיבורו איתעביד מעשה. אלא לפי פרש"י תליא בדבר שעיקר העבירה בלב. והדיבור הוא רק לגלות מה שיש ברוע לבו. אז הדיבור לא חשיב מעשה: ולכן מגדף ועובד עבו"ז בדיבור באומר אלי אתה. לא חשיב מעשה: אבל אם משתחוה לע"ז וכיוצא דפ"י הסיוע אפילו מכוין לבזויי לעבו"ז חייב דהוא הנקרא מעשה ולכך הקשה שם מעדים. דעיקר עבירה הוא עפ"י אמירתם. שנאמר על פ"י שנים עדים. ולא תליא כלל במחשבה. וכל כי האי בין מתעביד מעשה על ידו ובין לא מתעביד מעשה ע"י מקרי מעשה. ולכך פריך מעדים. ומשני עדים שאני דמקור העדות עפ"י הראי' הוא:
ואני אמרתי ליישב במה שפקפקו הראשונים על פירש"י דמאי נפ"מ דבראי' תליא מלתא ואמרתי דאפשר דלשון ראי' הכוונה על קיום הדבר כמ"ש הרמב"ן בפ' בראשית בפסוק וירא ה' כי טוב' וכדמצינו בגמ' רואה אני את דברי אדמון וכיון שקודם שנחקרו יכולון לחזור מדבריהם ועיקור החיוב ההוא על שלא חזרו והניחו דבריהן בלא מעשה. יהי' איך שיהי' לפי גירסת הש"ס בכריתות דף ג' ע"כ מוכרחין אנו לומר כפרש"י וכ"כ בספר ערוך לנר בכריתות שם. א"כ רש"י לפי הסוגיא דהתם א"ש ואחתום בברכה המשולשת. דברי ידידו הדורש שלומו. ה"ק משה שיק מברעזאווע: