מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה קנה
שיל"ת יערגין יום ג' י"א אדר הראשון שנת תרי"ט לפ"ק
החיים והשלום וכל טוב. להרב הדיין המצויין בהלכה מופלא ומופלג בתורה וביראה החרוץ כש"ת מוה' משה ליב כהן נ"י בק"ק ניקלשפורג יע"א:
מכתבו קבלתי וע"ד אשר ביקש ממני לחוות דעתי בעובדא שנשאל מעלתו נ"י עליו באווזאה שניתק לה בשבת בהמראה חטה לתוך הקנה. ואם אין ממהרין להוציאה מהקנה ע"י אומן לזה היא מתה. ובאה השאלה אי רשאין להוציאה ע"י גוי. ואם אין גוי. אי מותר לעשות זה ע"י ישראל ומעלתו נ"י האריך בכחא דהתירא בכל צדדי האיסור ושאלת חכם חצי תשובה או רובה וראשון תחילה נאמר לפלפל אי אסור משום טרחא כמו גוף המראה למקום שאינו יכול להחזיר דאסור ע"י ישראל ה"ה ההוצאה משם אי שרי משום הפסד ומעלתו נ"י דעתו להיתר וראי' מטור סי' של"ב דמתיר לסעד בהמה אי משום הפסד כמ"ש הק"נ מיהו בזה לא קי"ל כהטור ועוד הביא מלשון הלבוש שם שכ' שאין מולידין בשבת משום דליכא סכנה משמע באיכא סכנה שרי משום פסידא ותימה וכי לא ראה מעלתו נ"י שם דברי אלי' זוטא שמפרש שם בהיפוך:
איברא דגוף הדין. טרחא במקום פסידא מבואר בביצה ר"פ משילין. משילין פירות דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת. ולפי הנאמר שם בסוגיא לאו כל הטרחות שווין ואיכא ג' גווני טרחא מרובה לשלשל דרך חלון ומגג לגג דהוי כעובדא דחול ואסור אפילו ביו"ט במקום פסידא והב' שלשול בדרך ארובה. ביו"ט שרי ובשבת אסור וטרחא מועטת לכסות פירות ביו"ט: בוודאי שרי ובשבת פליגו ובש"ע או"ח סי' של"ח סתם להיתר. ובמג"א שם חשש להחמיר אבל הק"נ בביצה הביא ראי' ברורה להתיר. וכן מוכח מגליון תוס' שבת דף מ"ג ע"ב ד"ה כבר ושם בתחלת הסוגיא דהתירו הצלה מצוי' ובשבת דף קי"ז ע"ב פריך מכדי בהתירא טרח. נציל טפי נראה להלכה להתיר בכה"ג אפילו בשבת. אמנם מאן מפיס בנידון שלנו אי דמיא לטרחא מועטת דכיסוי או לטרחא דמשילין וגם לאו כל אפין שווין בהוצאה ונהי דמס תבר דאינו טרחא כמו משילין מ"מ כיון דגם בטרחא דכיסוי פליגו אי שרי בשבת א"כ המתיר הוצאות חטה הנ"ל עליו להביא ראי' דדלמא גם במקום פסידא אסור דאע"ג דשם בביצה אמרו באיבעי' דמשום הפסד התירו טפי מט"ו סאין והרי"ף פסק שם להקל:
מ"מ הרי כבר תמה בשט"מ שם האיך אפשר דמשום פסידא התירו טפי ממה שהתירו לצורך מצות אורחין הרי במתני' תנן דלא משילין בשבת. ומשמע כלל וכלל לא. ומשום מצוה התירו. עד ט"ו סאין והש"מ רצה למחוק הגי' ולפענ"ד מעלה זו דהפסד הוא רק מעלה גדולה. להתיר לענין יו"ט. דאמרינן מתוך שהותרה טרחא דהוצאה לצורך אלא דבעינן צורך יו"ט קצת. וברמ"א סי' תקי"ח ומבואר שם בטו"ז ס"קא. משום שלבו דוה ודואג עליו. ומתבטל מעונג מקרי צורך היום קצת ולכך משנה זו דמשילין דמוקי לה שם דף ל"ז ע"א כב"ה ומשום מתוך שפיר אמרו דמשום הפסד ועי"ז שלבו דוה מקרי צורך קצת ואמרינן מתוך והותר אפילו טפי מט"ו סאין אבל לענין שבת. דלא שייך סברא הנ"ל אלא דנימא דבמקום פסידא לא גזרו אינו מועיל כולי האי כמו מצוה ולכך אין משילין בשבת וא"ש. וא"כ מהרי"ף ומהש"ע סי' תקכ"א דפסקינן כי האי לישנא מוכח כדעת הסמ"ג. דבכה"ג מקרי צורך קצת. וא"ש דהרמ"א בסי' תקי"ח פסק כוותי' ולא קשה קושית הטו"ז שם ס"קא וא"כ נידון שלנו לפי הנ"ל ביו"ט בוודאי מותר אבל בשבת אכתי לא שמענו:
ב מיהו. נראה לפענ"ד אפילו אי הוי טרחא כמו משילין יש להתיר אפילו בשבת דהנה המהרש"א הקשה שם על מה דאמרו בחד צד. דבשבת דחמיר לא אתי לזלזולי. ויש להתיר טפי מיו"ט. דיש לחוש דאתו לזלזולי דקשיא על זה דהרי לענין משילין אמרו. דמותר ביו"ט ולא בשבת. ועיי"ש במהרש"א מה שתירץ. ודבריו צריכין ביאור והאחרונים פקפקו עליו והנראה לפענ"ד לבאר עפ"י מאי שכ' שם בשמ"ק. דיש ב' גווני שבותים. א' שאסרו רק משום מצות שביתה והב' שאסרו לסייג שלא יבוא לידי מלאכה והשבות דאסור משום סייג. יש לאסור בשבת טפי. שלא יבוא לידי איסור סקילה אבל בשבות דאסור רק משום טרחא והשביתה יש להקל בשבת טפי. ובמשילין איכא טרחא. וגם טלטול וטלטול משום הוצאה גזרו. כדאיתא התם דף ל"ז ע"א. וא"כ יש להחמיר בשבת טפי.
אמנם כל זה שלא במקום מצוה. אבל במקום מצוה. דאפילו אם יוציא הו"ל טרוד טרדא דמצוה וטעה בדבר מצוה קי"ל דפטור בפ"ג דסוכה משנה י"ד כמ"ש התוס' חדשים רפ"ד דסוכה דגזירת שמא יעבירנה הוי רק שמא יטעה בדין. ומ"ש התויו"ט בפ"ק דשבת משנה א' בד"ה פשט העני. דדווקא היכא דדוחה שבת. כמו לולב דבריו תמוהין. שהרי לולב אינו דוחה שבת. וכן שמעתי ממרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל לתמוה עליו וא"כ כיון דבמקום מצוה פטור. א"כ שוב שבת לא חמיר לענין זה מיו"ט. כי אם לענין לגמור את האוצר דשם אינו טרוד וטרדא דמצוה בעינן. כדאיתא בשבת דף קל"ז. ובזה יש להסביר כל צדדי האיבעי' שם בביצה ועכ"פ א"ש תי' מהרש"א דבמקום מצוה לא חמיר שבת מיו"ט אדרבה קא מבעי' לי'. אי יש להתיר טפי מיו"ט. אבל שלא במקום מצוה בוודאי שבת חמיר ולכך אין משילין בשבת. מיהו היינו דווקא אם יש טלטול: ואסור משום סייג להוצאה. אבל אם הוא טרחא גרידא. אפילו שלא במקום מצוה. לפי הנ"ל שבת לא חמיר מיו"ט. אדרבה אפשר דקיל ובזה יש לישב דברי הטור בסי' של"ב לענין מסעדין ועכ"פ בנידון שלנו. אם אינו מטלטל האווזא דזה בלא"ה אסור. כדלקמן וכיון דאינו רק טרחת שבת לא חמיר מיו"ט וכיון דביו"ט שרינן טרחא במקום פסידא אם אינו טרחא גדולה ועובדא דחול ה"נ שרי: כן נראה לפענ"ד:
ג וכל זה אם הי' רק משום טרחא. אבל באמת בנידון שלנו בשבת בע"ח מוקצים הם כדקי"ל בסי' ש"ח סל"ט וגבי מוקצה אפילו טלטול במקצת נמי אסור כדקי"ל וכדאיתא בשבת דף קנ"א ע"א דלא יזיז בו אבר ובר"ן שם. וכאן אפילו אינו מטלטל מ"מ מזיז בה אבר מיהו במקום פסידא גם זה שרינן. מהא דקי"ל ברמב"ם פכ"א משבת דין י' ובש"ע סי' רס"ו ס"ט: דבשלופי רברבי פורקן בנחת ויעויי"ש במג"א ס"קיד דהיינו טלטול במקצת והתירו משום פסידא וכן דעת הב"ח בסי' ש"מ דמפרש האי דתרנגולת שברחה בשבת דף קכ"ח היינו משום פסידא מותר לטלטל במקצת. וא"כ הה"ד כאן:
ד אמנם אי צריך לטלטל לגמרי נראה לכאורה ראי' לאסור. דהרי בביצה דף ל"ה ע"ב גבי משילין לא התירו בשבת. משום פסידא אפילו פחות מט"ו סאין. אע"ג שהתרנו לפנות משום מצות אורחין וללמוד תורה וא"כ התירו משום מצוה טפי ממה שהתירו טלטול משום פסידא. ואפילו לגבי מצוה תנן ר"פ מפנין. אבל לא הטבל וכל דבר מוקצה אסור. וא"כ כ"ש במקום פסידא. ומכאן קשה לכאורה לדעת ס' התרומה המובא כסי' של"ד ס"ב: דהתיר לטלטל מוקצה במקום פסידא מיהו בלא"ה המג"א שם סק"ג הביא ג"כ הרבה ראיות לאסור טלטול מוקצה במקום פסידא. כ' דס' התרומה מיירי. היכא דיש לחוש שיעבור איסור דאורייתא. ואפילו אם נימא. דמתיר הס' התרומה לגמרי. כדמשמע בא"ר שם במ"ש בשם או"ה מכל מקום נראה דדווקא הפסד כה"ג. דאנסים ודליקה שיאבד כל אשר לו ובוודאי אין כל הבהלות והפסדות שווין ובהנך יש לחוש בלא"ה וכמו שאמרו חכז"ל אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויהרג או יהרוג ואפילו לא שייך זה מ"מ יש לחוש. שע"י בהלה ימות והרבה בני אדם ממונם חביב עליהן יותר מגופם. ודייק זה מלשון הש"ס ר"פ מי שהחשיך דאמר א"א מעמיד עצמו על ממונו כמו שאמרו בסנהדרין דף ע"ב לענין מחתרת ובהפסדו' כה"ג אין ראי' כנגד ס' התרומה ונכונים דבריו. אבל בהפסד. כמו בנידון שלנו נראה דלכ"ע אין להתיר לטלטל מוקצה משום הפסד.
ה עד עתה דברנו. אם אין כאן סברא להתיר. רק משום הפסד אמנם בנידון שלנו יש ג"כ לדון משום צבע"ח. כמ"ש מעלתו נ"י וקי"ל צבע"ח דאורייתא באורח חיים סי' ש"ה. ובחו"מ סי' של"ח. ומ"ש במרדכי פ"ק דע"ז דצבע"ח דרבנן וכבר הקשה כן בהגהמ"ר פ"ב דב"מ נראה דבע"ז מיירי היכא דהוי לצורכינו וכמ"ש הנמוק"י בב"מ דף ל"ב בשם הרנב"ר דכל שהוא לצורכינו ולתועלתינו הוי כמו שחיטה והתם בע"ז. היכא דיש לחוש לתקלה. או משום קנס כדי שלא יעשה כן בפעם אחרת הוי כמו לצורכינו. ואינו אסור מן הדין אלא לכל היותר. הואיל ואין התועלת עתה לפנינו. יש לגזור. אבל איסור דאורייתא ליתא בכה"ג ובזה מיושב קושית התוס' ע"ז דף י"ג ע"א ד"ה אמר אביי וכו'. ומשני שפיר. כיון דגלי קרא להתיר לא גזרינן וא"ש. אבל בעלמא קי"ל צעב"ח דאורייתא ומשום צבע"ח כ' המג"א בסי' רס"ו ס"קיב דאפילו יותר מכדי ט"ו סאין רשאין ליטול ולטרוח בו כדמשמע פשטות הסוגיא והפוסקים שם:
וא"כ שרינן טרחא. וגם טלטול במקצת לאיסור מוקצה התירו משום צבע"ח וכמ"ש הר"ן בשבת דף קכ"ח דלכך התירו לדדות בע"ח ותרנגולת דוחין משום צבע"ח אבל לטלטל לגמרי מוקצה משום צער בע"ח מוכח לכאורה דאסור דהרי אסרו לדדות תרנגולת. משום דמקפיא נפשי' ואיכא טלטול מוקצה. ושם משום צער בע"ח התירו כמ"ש הר"ן וזה הראי' לדעת הרמב"ם שהביא המג"א בסי' ש"ה ס"קיא וקשיא לדעת הש"ג המובא בא"ר שם ואפילו לפי מ"ש הרמב"ם בפ' כ"ה משבת דמקפיא נפשי' היינו דהאגפין משתמטין. כבר הקשה במג"א סי' ש"ח ס"ק ס"ט דהוי אינו מתכוין והתוס' שבת כ'. דהוי קרוב לפ"ר. וממרן בעל חת"ס זצ"ל שמעתי. דכוונת הרמב"ם דאגפי' משטמתין. ואיכא משום טלטול אגפיים המוקצין ומשום טלטול גופו סובר הרמב"ם כיון דמגבהת לא חשיב כטלטול ממש. ולפי"ז גם לפירוש הרמב"ם יש ראי'. דלא התירו משום צער בע"ח טלטול מוקצה וגם לתוס' שבת. לא ס"ל לאביי בשבת דף ק"כ דקרוב לפ"ר אסור והכי קי"ל אבל ברייתא צריכין לאוקמא אליבא דכ"ע וא"כ קשיא לש"ג. דס"ל דמשום צער בע"ח שרינן להעלות הבהמה המוקצה. וצ"ל דהש"ג וסייעתו מפרשי' הא דמדדין חי' ועוף. היינו משום פסידא כמו שמפרש הב"ח סוסי' ש"ח. ומשום פסידא לא התירו לטלטל מוקצה. אבל משום צער בע"ח איכ"ל דשרינן לטלטל:
ואע"ג דר"פ מפנין לא התירו מוקצה משום לימוד וגם מעלתו נ"י הקשה מ"ש משופר דאין מפקחין עליו את הגל. ותי' דהכא בעידנא והנה כל הפלפול הזה. האריך בו בשעה"מ בפ"ב דיו"ט דין ח' ולענין צער בע"ח י"ל עוד דרש"י נשמר מזה שכ' בשבת דף קכ"ח דצער בע"ח דאורייתא דאיכא מ"ד דטעמא דעזוב תעזוב עמו משום צער בע"ח וא"כ איכא גם לאו דלא תראה. דגבי פריקה איכא עשה ול"ת וכיון דעובר נמי בל"ת. נהי דל"ת אינו מועלת לדחות כמ"ש רש"י ורי"ף באלו מציאות אבל לענין הזה דדאורייתא עדיף מדרבנן בוודאי י"ל דלא שבקי לעבור באיסור דאורייתא. כדי שלא לעבור באיסור דרבנן ועיי"ש בשעה"מ שכ' כיוצא בזה לענין חמץ וכ"ז אצטרך לדעת הש"ג וסייעתו אבל לדעת הרמב"ם וסייעתו דאסור להעלות באמת לא דחינין מוקצה והרמב"ם לטעמי' שפסק בפ"ב דיו"ט דין חי' דגם מצות כיסוי אינו דוחה מוקצה מהא דהתירו לבטל כלי מהיכנו דאסור רק משום דמחזי כבונה או סותר קיל טפי ממוקצה או שאר איסור. וכמו דקי"ל ביו"ד סי' קס"א ס"ב דמחזי כרבית קיל משאר אבק רבית ולדידי' לא קשיא כלל משופר וכן מוכח עוד לפי מ"ש המג"א בסי' רס"ו סקי"ד דביטול כלי מהיכנו התירו במקום פסידא וכבר הבאתי למעלה דהמג"א בסי' של"ד סק"ג הוכיח דלא התירו טלטול מוקצה משום פסידא וע"כ דביטול כלי מהיכנו קיל טפי ועיין עוד בשעה"מ הנ"ל פלפול אי מוקצה חמיר או קיל משאר איסורי שבות ולפי מה שהוכיח שם דעת התוס' והרא"ש דמוקצה חמיר משאר שבות והרשב"א וכ"כ שם לדעת הרמב"ם מוקצה קיל טפי. משאר שבות יעויי"ש:
ו ולפי האמור קשיא לי מה שלמד הרא"ש בפרק מפנין ומהר"מ מר"ב בתשובה סי' מ"ט מהא דהתירו לבטל כלי מהיכנו משום צער בע"ח. דה"ה דרשאי לומר לגוי לחלוב לו בהמתו משום דחלב מצערה ופסקו בטוש"ע סי' ש"ה ס"כ דלמא ביטל כלי מהיכנו קיל טפי וכמ"ש לעיל לדעת הרמב"ם. מיהו אי משום הא לא ארי' דס"ל דשבות דאמירה לגוי. קיל מכל שבותין. כיון דלית בי' מעשה כמבואר מלשון מהר"מ בתשובה מיהא אכתי קשה על תשובת מהר"מ דלמד זה מהא דפריך בשבת דף קנ"ד ע"ב על ר"ג. והא איכא צער בע"ח ומפרש כפרש"י שם ודלא כרשב"א בשבת שם. ומפרש"י הוכיח המג"א בסי' רס"ו ס"קיד דבמקום פסידא מותר לבטל כלי מהיכנו וא"כ ע"כ ביטל כלי מהיכנו קיל מאיסור שבות אמירה לגוי. לעשות מלאכה דאורייתא. דהלכה רווחת בישראל דאמירה לגוי אסור. אפילו במקום פסידא ודווקא שבות דשבות כ' הרמב"ם להקל. וכן מוכח ומבואר בפ' מי שהחשיך. דפריך אמאי רשאי ליתן כיסו לגוי. ומשני משום דאין אדם מעמיד עצמו אבל היכא דלא שייך זה איסור אמירה לגוי. אפילו במקום הפסד מרובה וא"כ ע"כ איסור אמירה לגוי לעשות איסור דאורייתא חמיר מאיסור ביטל כלי מהיכנו ואיך יליף המר"מ מביטול כלי מהיכנו להתיר אמורה לגוי:
ובודאי לפי מה שהביא המרדכי והטור בשם מהר"מ דהתיר דווקא כשחולב הגוי לעצמו. וא"כ בכה"ג הוי לי' כנותן לגוי בשר. ואומר לו בשל לעצמך. שכ' התוס' בב"מ דף צ' ד"ה חסום: דלית בי' שבות דאמירה דנהי דהרא"ש שם וכן בש"ע סי' ש"ז ס"כא פסק. דגם בכה"ג אית בי' משום שבות. וכ"ש כאן בחולב דגם הישראל נהנה. שניצלת בהמתו מלהיות לה צער ע"י החלב. ומחזי כשלוחו מ"מ כיון דרק דמחזי כשבות דאמירה אסור איכ"ל דקיל משאר אמירה ודמיא לביטול כלי מהיכנו. דהוי ג"כ משום מחזי וכו' אבל באמת בתשובת מהר"מ הנ"ל. לא משמע כן. וכן הביא הב"י שם בשם הגמ"ר בשם מהר"מ. שהתור אפילו בחולב בשביל הישראל וא"כ עדיין קשה כנ"ל ואפשר לישב. דנראה דיש ב' מיני הפסד. א' דאתי ממילא. והשני דמפסיד בידים. והשני נראה דאסור מה"ת משום בל תשחית. כמ"ש החינוך בסי' תקכ"ט דאע"ג דאין לוקין אסור מה"ת. וא"כ שם במעשה דר"ג דממנ"פ אם מניח על בהמתו. איכא צער בע"ח ואם יפילם לארץ וישברם בידים ואיכא בל תשחית. וא"כ כיון דבכל גוונא עובר באיסור דאורייתא רשאי לבטל כלי מהיכנו שהוא רק איסור דרבנן אבל במקום הפסד הבא ממילא. איכ"ל דלכ"ע אסור לבטל כלי מהיכנו ולפי"ז א"ש דברי מהר"מ וסייעתו דס"ל דשבות אמירה קיל מביטול כלי מהיכנו כיון דלית בי' מעשה, ושפיר פסקו אמנם תימה על המג"א בסי' רס"ה ס"קב. דלא מחלק בין הפסד ממילא. למפסיד בידים וצ"ע ולפי הנ"ל מבואר דמשום צעבע"ח מותר לטרוח וגם טלטול דבר מוקצה במקצת. ושבות דאמירה לגוי אבל טלטול מוקצה תליא בפלוגתא דהרמב"ם וש"ג הנ"ל. ושאר שבותים ע"י ישראל. ג"כ תליא בפלוגתא הנ"ל. לענין כיסוי דם. אי מוקצה קיל משביתה או חמיר:
ז ולפי מה שביארתי נראה דלהמריא האווזות שאינם יכולין לאכול בעצמם ע"י ישראל תליא בפלוגתא הנ"ל אי משום צער בע"ח התירו מוקצה ושבות ע"י ישראל או לא דנהי דלבוש בסי' שכ"ד כ'. דהמראה אסור רק משום טרחא. וכבר אמרנו דטרחא מותר משום צער בע"ח אבל הרמב"ם בפ' כ"ה משבת כ'. המראה אסור משום שמא יכתוש. או יטחון או יבשל וכיוצא בזה וא"כ לדעת הרמב"ם הנ"ל אסור לישראל להמריא בעצמו וכדעת הא"ר וק"נ. פרק מי שהחשיך. ותימה על המג"א בסי' ש"ה דבס"ק י"א הביא סתם דעת הרמב"ם. דאסור להעלותה ובס"קיב כ' דמותר להמריא ע"י ישראל ובסי' תצ"ח ס"קלא ס"ל דמוקצה קיל. משאר שבותים ע"י ישראל וא"כ כיון דאוסר לעלותה משום מוקצה איך מתיר להמריא אפילו באופן שלא יטלטלנה אלא במקצת. מכל מקום הא שבות ע"י ישראל חמיר לדידי' ממוקצה. וצ"ל דס"ל. דהמראה שלנו באווזות לית בהו אלא טרחא ולא שייכא חששא דהרמב"ם. ואינו מוכרח:
ח מיהו אפילו שבות באמירה לגוי לכאורה נראה דלאו כ"ע ס"ל כן דהותר במקום צער בע"ח דהרי דעת רבינו יונה שדווקא שיחלוב הגוי החלב לעצמו מותר ונראה דכ"ע איכא למימר דמודים דמותר שבות דאמירה. אלא דבהא פליגו לר' יונה וסייעתו ס"ל כדעת התוס' בב"מ דף צ' ד"ה חסום בנותן לגוי לעשות. או לבשל לעצמו. אין איסור אמירה. וא"כ יש תקנה לצבע"ח ע"י חליבת הגוי לעצמו. ולא יעבור כלל על שבות. ובוודאי משום רווחא דחלב. לא נתיר לו לעבור על שבות. ולכן ס"ל לרב כהן צדק ולרבינו יונה דצריך ליתן החלב להגוי או ליתן את ממונו אבל הרא"ש וסייעתו דס"ל. כיון שנותן הישראל להגוי אית ביה שבות אמירה. וכ"ש הכא דהישראל נהנה וא"כ אין נפ"מ אם יאמר לו לחלוב לעצמו או לישראל וכיון דמשום צער בע"ח. ע"כ נתיר לו לחלוב רשאי הישראל ליקח החלב:
ובזה א"ש דמנהג העולם להתיר לומר לחלוב אפילו החלב להישראל כמ"ש המג"א שם הואיל ואנן קי"ל כמו דסתם בסי' ש"ז סכ"א דאפילו בכה"ג אית בי' שבות דאמירה. וא"כ אין חילוק ולעולם דלכ"ע הותר אמירה לגוי במקום צער בע"ח ועפ"י מ"ש בנידון שלנו. להוציא החטה מהקנה. דנראה דלית בי' סרך איסור דאורייתא. אם אינו מטלטל האווזא אלא שמזיז אבריה אם אין חשש רק משום הנ"ל. מותר אפילו ע"י ישראל. אבל לטלטל תליא בפלוגתא הנ"ל. וע"י גוי הי' מותר. משום צבע"ח או שבות דשבות במקום הפסד:
ט ומ"ש מעלתו נ"י. דבכה"ג דלית בי' סרך מלאכה. איכ"ל דלא אמרו כלל אמירה לגוי שבות אלא היכא דאסמכוה על לא יעשה מלאכה זה אינו דמבואר במ"ק דף י"ב. כללא דכל שאסור לעשות בעצמו אסור לומר לגוי בחוה"מ ובב"מ דף צ' קי"ל דאפילו בשאר איסורים אמירה לגוי שבות. וכללא כי ל בטוש"ע סי' ש"ז. דכל שאסור לעשותה. אסור לומר לגוי לעשות. דהוי כשלוחו וכמותו אבל אינו צריך לזה בנידון שלנו דהכא מטעם אחר אתאינן עלה וכדלעיל:
י איברא דיש לעיין עפ"י מ"ש הנמוק"י בב"מ דף ל"ב דלאו כל צער בע"ח שווין. דיש צער בע"ח שלא התירו עלה אפילו טרחא וראי' מביצה דף ל"ז ע"א. דלא התירו להעלות ביו"ט בהמה. אלא ע"י הערמה יעויי"ש. א"כ נפל לכאורה היתר זה בבירא. דמאן מפיס איזה צער גדול ואיך דומה מהר"מ צער חלב. לצער שנפלה לבור ונראה דמשו"ה באמת הביא המהר"מ: הא דאמרינן בשבת דף קל"ה דאמו שוחה עליו ומניקתו. משום סכנת חלב וכל שיש חשש סכנה בוודאי צער גדול הוא וכן צער רעב אמרו חכז"ל דגרע ועיין בנוב"י מהדו"ק בחיו"ד סי' פ"ב בזה. ועכ"פ לפי האמור. לא בכל צער בע"ח אמרו. אמנם לולא דברי הנמוק"י הי' נראה לי דמהתם ראי' לשיטת הרמב"ם. דהעלאה לא הותר בשבת. משום צער בע"ח ונהי דביו"ט לא שייך זה ולא הוי מוקצה מ"מ גזירה יו"ט אטו שבת במידי דלאו צורך אוכל נפש או צורך קצת יו"ט ושבת כי אהדדי כדאיתא בביצה דף י"ז. וע"ז סובב שם הסוגיא בביצה דף ל"ז ע"א:
יא ולכאורה הו"א ראי' למה שכתבתי לעיל דשבות ע"י ישראל לא התירו משום צער בע"ח מסוגיא דפסחים דף י"א גבי בכור שאחזו דם. דאוסר ר"י להקיז משום דאדם בהיל ושמא ישכח עי"ז ויקיז במקום שעושה מום והקשו שם דגם לגבי קרצוף הוי לי' לחוש וקשה הרי החשש הזה דאדם בהיל הוא ג"כ גזירה ואיסור דרבנן. כמו שאר שבות ונימא דבמקום צער בע"ח אתא דאורייתא ודחי דרבנן ורבנן שם לא פליגו עלי' דרב"י אלא משום דאין אדם מעמיד עצמו וכו' מיהו אפשר דחשש הזה דבהיל ועי"ז ישכח דיש לחוש שיעשה דבר זה באיסור היא גזירה וחשש יותר מן השבות דעלמא דגזרו רק אטו מקום אחר: ומ"מ קשה דשם פריך על ר"י מ"ש גבי חמץ דגזר וגבי קרצוף דלא גזר ומאי קושיא דלמא משום צער בע"ח לא גזר. וביותר תימה על הצל"ח בביצה שם. דכ' דבאמת טעמא דר"י דלא גזר: הוא משום צער בע"ח דאורייתא ונעלם ממנו לכאורה סוגיא דפסחי' הנ"ל ומיהו יש לישב. דגם בחמץ איכא מצות ביעור וכמ"ש התוס' בפסחים דף י"א ע"ב ד"ה אבל לא גודשין ופריך שפיר במקום מצוה אבמקום מצוה ועכ"פ מוכח. דחשש אדם בהיל ושמא ישכח חששו וגזרו. גם במקום מצוה בצער בע"ח:
ולכאורה יש להקשות על זה. דהרי מצילין מפני הדליקה כתבי קודש כדאיתא בר"פ כל כתבי ולא חששו על הא דאדם בהיל וא"כ יראה דבמקום מצוה לא חששו ודוחק לומר דדווקא במקום מצוה. להציל כתבי קודש לא גזרו. דהרי בשבת דף מ"ג ע"ב. פריך ג"כ אי דאיכא ככר או תינוק. אמאי לא יציל וקשה מאי פריך. הא אמרינן לקמן דף קי"ז. דחששו משום אדם בהיל וע"כ דפשיטא לי' כמו דלא חששו בכתבי קודש ה"ה גבי מת. וא"כ גם בשאר מצוה וה"ה במקום צער בע"ח לא לגזור וקשיא סוגיא דפסחים דף י"א ונראה דיש לחלק דגבי שאר מצוה. דיש בי' רווח ממון וטריד במצוה: ואפילו ישכח הוי טריד בדבר מצוה ופטור לא גזרו. משא"כ גבי בהמתו. אע"ג דצער בע"ח הוי איסור דאורייתא אבל הוא אינו עושה משום צער בע"ח אלא משום הפסד ממונו ואם ישכח ויעבור חייב. ולכך חששו:
ועדיין צ"ע. דהרי קי"ל במנחות דף ס"ד ע"א. דלא אזלינן בתר מחשבתו אלא בתר מעשה. וזה יש לחלק דהיכא בטירדא דמצוה תלי'. מיהו גם בכתבי הקודש איכא רווח ממון למאן דס"ל ביו"ד סי' ע"ר בש"ך ס"קא דשל יחיד נמכרת. ואיכ"ל דמכוון משום רווח דידי'. וצ"ע לחלק ועכ"פ לפי הנ"ל מוכח. דחשש אדם בהיל. גם במקום צער בע"ח גזרו. או משום דכל שבות ע"י ישראל גזרו גם במקום צער בע"ח או דגזירה וחשש הזה. הוא חשש יותר ועפי"ז דברי מעלתו נ"י שכ' לישב קושית החיי אדם: על דברי הש"ע סוסי' של"ב דמתיר להקיז משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו והקשה ת"ל משום צער בע"ח ותי' מעלתו נ"י משום דאדם בהיל. ולכאורה אין מובן לזה. דהרי גם הא דבהיל הוא גזירה ומותר במקום צער בע"ח אבל להנ"ל א"ש. דמוכרח דגם במקום צער בע"ח חששו על הא דאדם בהיל ונכונים דברי מעלתו נ"י (ואפילו למאי שאכתוב באות שאחר זה דלרבנן בבהמה שאחזו דם אינו בהול מיהו לזה עצמו צריך להביא ראי' מרבנן. ולכך אמר כטעמייהו:):
יב ובאמת לפי"ז. גם בנידון שלנו. יש לאסור משום דבהיל ולא שייך אין אדם מעמיד עצמו. ויעשה בעצמו אפילו הוא אומן לזה מכל מקום לדעת המג"א בסי' של"ד דווקא אם יש לחוש שמא יעשה בעצמו איסור דאורייתא. אבל הטו"ז בסי' רמ"ד ס"קו ס"ל. דאפילו אם יש לחוש שיעשה איסור דרבנן יותר גדול ג"כ שרינן. מיהו גם להטו"ז יש לאסור. אפילו ע"י גוי ואפילו במי שהוא בקי בעצמו להוציא ויש לחוש מכל מקום הא כ' הר"ן ר"פ מי שהחשיך. דבכל הפסד שבא לאדם פתאום. יש לחוש טפי על שמא ישכח ע"י בהילתו אי נתיר. טפי ממה שיש לחוש. על מה שאין אדם מעמיד עצמו ובאמת דברי הר"ן קשיין לי מסוגי' דפסחים דף י"א. גבי בכור שאחזו דם. דקי"ל כחכמים שחששו טפי על אין אדם מעמיד עצמו ממה שחששו על שמא ישכח ויותר קשה לי. על דברי הרמב"ן המובאים בר"ן שם. שכ' דדווקא בממון שבידו אמרו אין אדם מעמיד עצמו על ממונו וקשיא מבכור דקי"ל כחכמים. וגם לדינא צ"ע. דבסי' של"ד ס"ב הביא ב' דיעות. ויש אוסרין היינו הרמב"ן והר"ן. ובסי' של"ב סתם להתיר להקיז ונראה דס"ל. דבזה עצמו פליגו רבנן ור"י ולרבנן בהמה שאוחזה דם. אינו כ"כ הפסד פתאום שניחוש שע"י בהילתו ישכח ויותר יש לחוש שאינו מעמיד עצמו ויעבור במזיד. ור"י חייש אפילו בהפסד שאינו פתאום כ"כ. ולפי"ז בסי' של"ב ס"ג וד' בכלהו מיירי בהפסד שאינו פתאום ולכך מותר ממנ"פ אם יש לחוש שאם לא יעשה הרפואה ימית. א"כ מותר משום דאין אדם מעמיד עצמו, ואם לא נתיר לו. יעשה באיסור. ולא יחלק בין איסור להיתר כפרש"י בפסחים. וישחוק סממנים או יעביר ד' אמות ברה"ר. ואם אין חשש סכנה. ואין לחוש על שאין אדם מעמיד עצמו שוב בלא"ה מותר. דגבי בהמה דליכא סכנה. אינו בהיל כלל ואין חשש שחיקת סממנים בבהמה באין בה חשש סכנה. משא"כ באדם חששו על חשש שחיקת סמנין אף בלית בי' סכנה ועפי"ז מובן מ"ש האחרוני' שם. דדברי הטו"ז בס"קג יש בהם ט"ס קצת וכיון על הנ"ל ודברי מעלתו נ"י לא הבנתי מ"ש בזה:
ועכ"פ לפי שיטת הרמב"ן הנ"ל עדיין צ"ע. הא דבהמה ובכור שאחזו דם ולפי"ז בנידון שלנו שהוא בוודאי הפסד פתאום. ויש לחוש טפי על שמא ישכח. כמ"ש הר"ן ר"פ מי שהחשיך כנ"ל. וכבר אמרנו דמדר"י נשמע לרבנן. דהיכא דיש חשש בהיל. ושמא ישכח. לא מהני צער בע"ח. וא"כ יהא אסור להוציא החטה מן הקנה אפילו ע"י גוי כמו בדליקה מיהו בר"ן ר"פ חבית גבי צנור שעלו בו קשקשים לפי תי' הראשון משמע דע"י גוי מותר בכה"ג. וגם בדליקה. דווקא לכבות אסור ע"י גוי יעויי"ש. וכמ"ש מרן זצ"ל בחת"ס חאו"ח סי' סמ"ך דהר"ן מיירי בבהיל אבל ע"י ישראל יהי' אסור ולא מועילים כל ההיתרים. אמנם י"ל נהי דבהיל ואפילו ישכח שבת. למאי ניחוש לה כדפריך בשבת דף קי"ז ע"ב. על נשברה חביות בראש גגו. והתם מאי גזירה איכא וצריך לומר כתי' הש"ס שמא יביא ד' אמות ברה"ר. וה"נ אולי יהי' האומן ברה"ר וישכח ויעביר האווזא ברה"ר ויהי' חייב ולפי"ז לפי מאי שדייק המג"א בסי' של"ה. דלדידן דל"ל רשה"ר אין לחוש לזה. גם בחביות דהוי הפסד פתאום. וא"כ ה"ה כאן. אפי' להר"ן איכא למימר דשרי בזה"ז דלמאי ניחוש לה. ולשיטות ס' התרומות. והיא דעה הראשונה בסי' של"ד ס"ב. ולפי מ"ש המג"א בס"קג בכוונתו כוודאי שרי. דממנ"פ אה יש לדון ולחוש על ד' אמות ברה"ר לדידי' יש לחוש טפי. על אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויעביר במזיד ד' אמות. והש"ע הביא ב' הדיעות. ויש להקל בדרבנן. ומכ"ש לפי מ"ש בזה"ז איכ"ל בנידון שלנו גם להר"ן שרי ועוד לפי מ"ש לעיל דבטלטול אווזא אין להתיר וכיון שהוא מוכרח להוליך האווזא ע"י גוי. יש לו היתר ולא שייך שמא ישכח וכמו שאמרו בשבת דף ס"ה. מערימין על הדליקה דכיון שלא התירו אלא ע"י שינוי זכור הוא וכדאמרינן בפסחים דף י"א ע"א. כן נראה לפענ"ד:
יג וכל זה אם אין כאן חשש איסור אחר אבל באמת יש לעיין כמ"ש מעלתו נ"י דאולי אסור משום מתקן ואף דמה שמוציא החטה מן הקנה אין לאסור משום דעושה נקב דהרי מפקד פקיד ותו דהרי קי"ל בסי' שי"ד סעי' ג' דנוקבין נקב ישן וכ"ש הוצאה זו. מ"מ כיון שעי"ז מתקן העוף. איכא למימר דאסור משום מתקן. וכ' מעלתו נ"י. נהי דמשום מכה בפטיש. נראה דלא שייך משום דהכל בא כאחד אם לא יוציא ימית ואם יוציא מיד הוא כבראשונה. וכמ"ש הפנ"י ר"פ הבונה מ"מ משום בונה איכ"ל דחייב דגם בבע"ח שייך בנין כפרש"י בכתובות דף ו' ע"ב. ומכל מקום כ' מעלתו נ"י. כמו דשרי ליטול הקוץ ולא חשיב מתקן והטעם איכ"ל דהוי כשטיפת כוס מיי"נ דשרי בסי' שכ"ג סעי' ח' וה"נ ל"ש. כל זה דברי מעלתו נ"י. ולכאורה נראה ראי' לאסור משום מתקן מדברי המג"א בס' תקפ"ו ס"קי שכ' דאסור ליטול הסתימה מהשופר ביו"ט ואע"ג דמפקד פקיד ונקב ישן. אפי"ה אסור ונראה משום מתקן השופר אע"ג דמעביר רק דבר שדבוק בו מ"מ גרע משטיפת כוס מיי"נ משום דבגופו וככלי אחד וכשנטלו כדי לתקנו כנוטל מקצת מן הכלי לתקן. וא"כ לא דמי נמי לנידון שלנו:
ולפי ענ"ד פשוט דבכה"ג לא הוי משום בונה שהבעלי חיים חיים ומתים. גופם שוה בשוה בנוי. ודווקא אם משנה דבר בגוף הבע"ח שייך לומר דבונה כ"ש משא"כ אם מחייהו: והראי' דאם נימא דמחי' בעל חי. חייב משום בונה א"כ אם הוא ממיתו יהא חייב משום סותר. היכא דאינו מקלקל. ובשבת דף ע"ה קאמר. שוחט משום מאי מחייב. לרב משום צובע. ולשמואל משום נטילת נשמה. ולמה לא מחייב משום סותר ושם מיירי כמשנה ושוחט וע"כ ליקח החיות אינו נקרא סותר וא"כ מקיים החיות לא הוי בונה. דדבר והיפוכו אחד וכן נראה. דעל כה"ג לא שייך מכה בפטיש. דאדם ובהמה ברואי ה' המה. ונשלמים. ונגמרים בטבע ולא שייך לומר על המשתדל בחיות שלהם שיהא כמכה בפטיש. וגומר מלאכה וראי' לזה. דהנה קשיא לי למה בהמה שאחזה דם. מעמידין אותה במים. ומבואר מסתימת הפוסקים דאפי' אם היתה מתה וכו'. כמבואר בטו"ז בסוף סי' של"ב ולמה לא יהא המעמידו במים. כמו מצרף ומחסם בכלי דקי"ל דאסור ולהרבה פוסקים איכא חיוב אי מצרף וע"כ דכל כה"ג. לאו גומר המלאכה. ואפילו בא לה איזה חולה. והאדם משתדל לרפאותה ולסלק ממנה החולה לא גמר הוא הבע"ח. והוא לא בנה שכבר נבנה ונגמר בטבע. ואין בונה אחר בונה בטבע:
ומכל מקום ראוי לן לומר דמקיים החיות יהי' אב מלאכה כמו נטילת נשמה דחייב. הוא הדין נתינת נשמה. יהא אב מלאכה דדבר והפוכו אחד הוא ונראה דאפי"ה בנידון שלנו אין לחוש לכל זה. דהרי בשעת הוצאת החטה. עדיין היא חי' אלא שהי' סופה למות אם לא יוציאו ממנה החטה. ע"י שאינה יכולה לשאוף ולהוציא אויר כראוי לה וקי"ל בחולין דף ט"ז בסרנא דמיא אי מסלק דבר המעכב. ושחט או המית בכח שני הוי רק גרמא וא"כ ה"נ. כיון דהשתא אינו נותן החיות אלא שגורם שלאחר זה תוכל לשאוב ולהוציא אויר הוי רק גרם וקי"ל בשבת דף ק"כ ובאו"ח סי' של"ד סכ"ב דגרם מלאכה בשבת מותר במקום פסידא וראי' ג"כ מבהמה שאחזה דם כדלעיל. ותו דהא פשיטא דמותר להעלות הבהמה מהבור של מים שנפלה לתוכו. אם אין חשש מוקצה כמבוא' בשבת דף קכ"ח. ומה לי שמסלק הבהמה ממקום שחונקין אותה המים או שמסלק הדבר שממית אותה. ואינו אלא גרם. וגרם מותר אפילו במקום דאיכא פ"ר. כדאיתא בשבת דף ל"ג במה שאמרו לעשות אי אתה עושה. אבל אתה עושה בסיב. וא"כ בנידון שלנו אין לחוש משום מתקן לפענ"ד:
יד ומכל מקום עדיין צריכין אנו לעיין אם אין בו חשש משום חבלה דהבקיאין בהוצאה זו אומרים שאם נתחב בעומק צריך טרחא קצת ורובא דרובא עושין חבלה קטנה. ואם החטה יוצאת היא צביעה בדם. וא"כ יש לאסור מטעם חבלה. ואע"ג דמקלקל מכל מקום הא מתקן הוא ממקום אחר. והחבלה והתיקון באים כאחד. ומחויב לכ"ע ואינו נחשב מקלקל אלא דאפשר דהוי מלאכה שאצ"ל. וזה תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' שבת דף צ"ד וכל זה מדברי מעלתו נ"י ומעלתו האריך בזה ולהסביר סברת ושיטת רש"י ז"ל ואנן כאצבע בקירא לסברא ומכל מקום נראה לפענ"ד פשוט דבכל כה"ג מקלקל בחבלה מקרי. שלא ע"מ לתקן. דהרי החבלה אינו מתקן שום דבר. ומה שמתקן ע"י הוצאה של החטה הזאת זה אינו באה ע"י החבלה אלא ממקום אחר ונהי דהשתא דהוא תחובה בעומק. א"י להוציאה. אלא ע"י החבלה וצריך הוא לקלקל. וזה הוא גופי' הקלקול שמוכרח הוא לקלקל כדי להוציא והוי כמו שובר חביות להוציא גרוגרות דחשיב מקלקל. כדאיתא בשבת דף קמ"ו ע"א ובר"ן שם:
וכיון שהחבלה אינו עושה שום תיקון וממילא הוא מוכרח לעשו' ע"י הוצאה. אינה מלאכת מחשבת ונקרא מקלקל ומקלקל ע"מ לתקן נקרא אם במלאכת הקלקול עצמה הוא מתקן. כגון קורע ע"מ לתפור טוב ויפה ממה שהי' עד עתה וחופר גומא בבית וא"צ אלא לעפרא אפילו אם מתקן טובא בעפר. קרי לי' בשבת דף ע"ג מקלקל וראי' מסנהדרין דף פ"ד ע"ב דחשבינן נוטל קוץ אע"ג דעביד חבורה וגם הוי פס"ר. שא"א בענין אחר כמ"ש התוס' בכמה דוכתא ובסוף פ' האורג אפי"ה קרי לי' מקלקל בחבלה. אע"ג שמתקן ע"י נטילת הקוץ שלא יהא נפיח ולא יהי' לו צער. וכן אמרינן בכריתות דף כ"א ע"א בחותה גחלים לכבות העליונות. ומשו"ה אם הוא מכוון. לחתות ולהבעיר התחתונות. חשיב מקלקל לענין העליונות. שמבעיר אע"ג שמתקן הוי: לענין כיבוי בתחתונות וא"כ ה"נ מקרי מקלקל בחבלה אעפ"י שהוא כדי שיוכל להוציא החטה ומכל מקום אפשר שחייב עלי' דנהי דהרמב"ם בפי"ב משבת פסק דחובל ומבעיר בעינן ע"מ לתקן אפשר דהוא לטעמי'. דסובר משאצ"ל חייב אבל הטל אורות אליבי' דהטור. דפסק מלאכה שאצ"ל פטור. כ' דמקלקל בחבלה חייב אפילו שלא ע"מ לתקן כלל. כמ"ש המג"א בסי' רע"ח וא"כ כאן אינו פטור משום מקלקל בחבלה.
ולפי מה שביאר שם המחהש"ק ס"ל לטור כתי' התוס' בב"ק דף ל"ד דלר"א מחוייב במקלקל בחבלה אפילו אצ"ל דגבי חבלה לא צריך לגופי'. וא"כ בנידון שלנו אם הוא תחוב בעומק באופן דהוי פס"ר לעשות חבלה איכא איסור מה"ת ולא מהני מה שאצ"ל איברא דתי' זה שהביא המג"א אליבא דהטור הוא צע"ג דאיך אפשר לומר דהטור פסק כר' אבוה כתי' התוס' ב"ק ל"ד ע"ב ד"ה חובל הרי התוס' כתבו לתי' זה. הא דמוקי בסנהדרין דף פ"ד ע"ב מתני' דמחט של יד ליטול בו את הקוץ כר"ש ומשום מלאכה שאצ"ל ע"כ דלא כר' אבוה וא"כ הטור וש"ע בסי' ש"ח סעי' י"א. דהביאו המשנה מחט של יד ליטול בו את הקוץ היכא משכחת באמת שהמג"א בסי' שכ"ח ס"קלג הביא דין זה וכתב שיכוון שלא יעשה חבורה והשיג עליו בא"ר. דמהש"ס מוכח דאפילו אם עושה חבורה נמי מותר. ואפשר דטעמא דמג"א משום מאי דהביא בסי' רע"ח בשם ס' טל אורות וכקושיא הנ"ל ומכל מקום אכתי קשה. אפילו נימא דמשכחת לה. להוציא בלי חבורה מ"מ עמדה קושית הש"ס בסנהדרין פ"ד דניחוש שמא יבוא לשגגת מיתה. ואין לומר כת"ש התוס' סו"פ האורג דשם בסנהדרין הקשו לר"י דמשנה כמ"ע אתיא משא"כ לדינא איכ"ל כהמג"א זה אינו דא"כ מאי קאמר שם לר"ש משום מלאכה שאצ"ל הא לר"ש לא קשה כלל. דהוי אינו מתכוין וע"כ דס"ל לש"ס. דהוי פס"ר. כמו שהקשו התוס' באמת בכמה דוכתי על הערוך מש"ס דסנהדרין:
ובאמת לי הדבר קשה מנ"ל להקשות על הערוך דלמא קושית הש"ס בסנהדרין דניחוש דיתחלף לו. ויטעה ויתחוב המחט: שלא במקום הקוץ ויעשה חבורה. כדחייש רב התם. ולא הניח לבנו למשקל לי' סילוקא. ואם יטעה ויתחוב במקום אחר. ויעשה חבלה. זה לא מקרי אינו מתכוין אלא שוגג גמור ומנ"ל להתוס' להקשות על הערוך. וצ"ע ויהי' איך שיהי' קושית הש"ס בסנהדרין כיון דהטור ביו"ד סי' רמ"א פסק כרב עכר"ח קשיא קושית הש"ס. וצריך לתרץ כתי' הש"ס משום שאצ"ל. וקשיא על תי' הטל אורות הנ"ל ואין לומר הא הטור ביו"ד סי' רמ"א פסק בליכא אחר גם לבנו שרי זה אינו דלפי שיטה זו. ע"כרח קושית הש"ס דיהא צריך להמתין בנטילת הקוץ על לאחר השבת וחשיב כאיכא אחר. כמש"כ בחי' הר"ן שם וצ"ע. ונראה לישב תי' זה דהטל אורות. עפ"י מ"ש המר"מ לובלין בתוס' בשבת דף ע"ה ע"א. ד"ה טפי ניחא שכ' לישב קושית התוס' דהיכא דאיכא תרתי אינו מתכוין אפי' בפ"ר ומלאכה שאצ"ל גם בחבלה פטור עיי"ש ולפי"ז א"ש דדווקא במכוין לחבול כ' הטל אורות. לדעת הטור דמחייב במקלקל. ואפילו א"צ לגופי' אבל בקוץ דאינו מכוין אלא דהוי פס"ר פטור במלאכה שאצ"ל גם בחבלה:
טו אלא דגוף דברי מהר"מ לובלין. צריכין ביאור וסברא. והנראה לפענ"ד להסביר דבריו דיש ב' גווני מלאכה שאצ"ל א' שאינו רוצה כלל במלאכה זו. אלא שהיא נגררת בפס"ר: ע"י אחרת והוא כמוכרח על אותה מלאכה והב' ברוצה ומכוין למלאכה זו. אלא שאינה מכוין לתכליתה או שאינו מכוין לתכלית חשוב ונרצה וזה הוא אופן השני של מלאכה שאצ"ל ואופן הראשון גרע וכמ"ש הכ"מ בפ"א משבת דין ז' וכמו שהסביר נמי במחהש"ק סי' רע"ח וא"כ בחבלה נהי דגלי קרא ע"י מילה והבערת בת כהן דגם מקלקל ואפילו אצ"ל חייב אין לך בו אלא חידושו. דווקא באופן השני דמכוין מיהו למלאכה. ומחשבתו משוי' לי' מלאכה. אבל באינו מכוין. אלא ע"י פס"ר היא באה אין לדייק ממילה והבערת בת כהן. ונשאר דינו כמו כל מלאכות וא"ש. וא"כ גם דברי הטור נכונים בזה ולפי"ז להטור בנידון שלנו שוב לית בי' אלא איסור דרבנן ועכ"פ המחהש"ק שכ' בכוונתו דס"ל כתי' התוס' בב"ק צ"ע:
טז ועפ"י האמור מבואר דהא דפליגו רש"י והתוס' בשבת דף צ"ד בפירוש מלאכה שאצ"ל היינו דווקא באופן השני של מלאכה שאצ"ל שמכוין למלאכה אלא שאנו אומרים דהתכלית אינו חשיב וצריך ביאור במה יתחשב ובמה יתגרע. בזה פליגו' התוס' ס"ל. דאם הוא כעין התכלית שהי' במשכן. ובוודאי לאו דווקא זה התכלית עצמו אלא שלא יגרע ממנו. אבל תכלית אחר שאינו דוגמא לתכלית שהי' במשכן. לא חשיב אבל רש"י ס"ל. דלא בעינן בזה דוגמת המשכן וא"כ צריך ביאור במה יגרע וכתב רש"י דהיינו תכלית שאינו אלא לסלק מעליו אינו חשוב ונראה לי לבאר דוגמא מא שאמרו בנדרים דף ל"ג דס"ל לחנן אברוחי ארי בעלמא לא חשיב הנאה וכיון דלא חשיב הנאה אינו תכלית חשיב והיינו אם בא רק לסלק על מכאן ואילך אבל אם כבר הוזק מהארי למשל ובא תקן את כל אשר עיוות וקלקל כבר לרפאות חליו ושברו אין לך הנאה גדולה מזו, לענין מודר וכיוצא בזה אמרו בשבועות דף ט"ו ע"ב. לחלק בין להגן ובין איכא מכה. ולכך אם כבר נפל דרנא והוא עושה כדי לתקן הנקב אפילו אינו תופר רק הנקב מקרי צריכה לגופו:
ולכך שפיר כ' המג"א בסי' שי"ו ס"קטו: בחובל לרפואה חייב וכ"כ בסי' שכ"ח ס"קג בהוציא שן חייב דכיון שכבר פגע בו הקלקול והכאב. בההוצאה עצמה הוא החבלה שניטל נשמתו וחיותו של השן שהוא מחובר בגידין. ויש הרגש בו. שהרי הכאב מעיד עליו ובההוצאה עצמה. מתקן את גופו מחולי וצער וכאב. ובנטילת נשמה זו של השן הוי כמו חותך אבר אחד שהוחלה ועי"ז הוקל לכל גופו וגם לאותו אבר. והוי הנאה חשובה וגם להתוס' דס"ל דבעינן דומיא דמשכן שיהא הנטילת נשמה כדי ליהנות מעורה כ"ש כאן. שיהא גופו בריא. ונהנה מחייו כן נראה לי הסביר טעמו של המג"א. שכתב דבהוצאת השן הוי מלאכה דאוריית' ומעלתן כ"י עומד בזה. דהרי ברצונו לא בא לו ולפענ"ד יש להסביר כנ"ל וא"ש. אמנם כל הסברות האלו שייכין וצריכין. באופן השני של מלאכה שאצ"ל וכנ"ל אבל באינו רוצה כלל במלאכה אלא דהוי פ"ר דלא ניחא לי' פשוט דהוי מלאכה שאצ"ל בין לרש"י ובין להתוספת:
טוב היוצא לנו מזה לנידון שלנו יש ג' שיטות. לדעת התוס' לחד תי' בב"ק דף ל"ד ולפי מאי שייחס המחהש"ק לחד תי' להטור. הי' בנידון הנ"ל אם יש פס"ר שיעשה חבלה. מלאכה ואיסור דאורייתא. אבל לשאר תירוצים שבתוס' אפילו אי קי"ל כר' אבוה וכפי מ"ש בכוונות הטל אורות אין בנידון שלנו כ"א איסור דרבנן. ופטור משום שהוא מלאכה שאצ"ל אבל אסור וכן לשיטת הרמב"ם. נהי דמחייב במלאכה שאצ"ל. מ"מ פטור משום מקלקל דהרי פסק בפי"ב משבת דבעינן גם בחבורה ע"מ לתקן. וא"כ לפי שיטה זו אסור ע"י ישראל נהי דלענין נטילת קוץ. קי"ל דפטור ומותר משום צערא דגופא מ"מ משום צער בע"ח כבר כתבתי להוכיח דלא התירו שבות ע"י ישראל. משום צער בע"ח. ואפילו איכא פסידא כמו בבכור שאחזו דם. אבל ע"י גוי נראה דשרי וכמ"ש המג"א בס' רנ"ג ס"קמא. וכמו שהסביר שם המג"א ס'קיח. בשם הגהות המרדכי דאין אנו מצווין לו לעשות הפ"ר ומטעם זה גם אפילו אי איכא פ"ר בתלישת הנוצות שרי ע"י גוי:
אמנם לפי תי' שני שכ' המג"א בסי' רע"ח בשם היש"ש. ס"ל להטור. מקלקל בחבלה אם אינו מתקן פטור. וגם סובר מלאכה שאצ"ל פטור ולדעת הש"מ בביצה דף ח'. היכא דאיכא תרתי מקלקל וגם מלאכה שאצ"ל פטור ומותר וכן לדעת הערוך דפס"ר דלא ניחא לי' מותר וכן לשיטת רש"י בשבת. דף ע"ה היכא דניחא לי' בהיפוך וא"כ בהא סליקנא היכא דאינו תחוב בעומק. ואין פ"ר בתלישת נוצות. ולא פס"ר בעשיית חבלה. נראה לפענ"ד דנהי דלכתחילה יש לעשות ע"י גוי אבל אם אין גוי אומן לזה מותר לישראל להוציא. אם אין הישראל מטלטל האווזא אבל אם היא תחובה בעומק ואיכא פ"ר או קרוב לפ"ר שיעשה חבלה לפענ"ד אין להוציאה ע"י ישראל מטעמים המבוארים לעיל. דברי ידידו הדורש שלומו: ה"ק משה שיק מברעזאווע: