אור ברסלב

מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק

תשובה קנד

תשובה קנג

החיים והשלום וכ"ט לכבוד ידיד הרב המאוה"ג המופלג בתורה וביראה מוה' נפתלי סופר נ"י האבדק"ק קאדלבורג יע"א:

מכתבו קבלתי ואשר ביקש ממני לחוות דעתי בענין שנשאל עליו שאווזא אחת נסתכן ע"י הלעטה בש"ק ונשאל אי רשאי לצוות לגוי לנחור כדי שיוכל למוכרה לגוי שאין הגוים קונים אם מתה מקודם נחירה ויש הפסד ממון וכ' מעלתו נ"י. דלכאורה יש ראי' להתיר מהא דקי"ל באו"ח סי' של"ב דמותר להקיז ע"י גוי בהמה משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו וה"נ לא שנא ומ"מ מספקא למעלתו התם יש רווח טובא שע"י הקזה יצילנה ממיתה ועי"ז יהי' רווח טובא ויש לחוש דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. משא"כ בנידון שלנו. דסוף סוף היא מתה. ורק משום הפסד קצת ממון אפשר לא שייך אין אדם מעמיד עצמו ע"מ. עכ"ל. וביקש ממני להודיע לו דעתי בזה הנה בוודאי מסברא יש לחלק. כנ"ל ובלא"ה ממקומו הוא מוכרע הרי המרדכי בפ' במה בהמה למד דין זה דבהמה שאוחזה דם שמותר לומר לגוי להקיז מהא דקי"ל בפסחים דף י"א כרבנן דר"י דבכור שאחזו דם יקיז הואיל ואם לא יקיז ימות ואי לא שרית לי' אתי למיעבד איסור דאורייתא ובפסחים י"א ע"ב פריך לר"י. מ"ש דלהקיז אוסר וקרצף מתיר. ומשני התם בבכור דמיית אדם בהול משא"כ קרצוף דיש רק צער ופרש"י דמכחיש הבהמה אין אדם בהיל וכשם שמתרצין אליבא דר"י כך צריך לתרץ לרבנן. דהתירו הקזה ואסרו קרצוף וע"כ כיון דאין חשש מיתה רק חשש הכחשת בהמה דהוי פסידא מיעוטא. לא שייך אין אדם מעמיד עצמו על ממונו וה"נ לא שנא:

וכיוצא בזה כ' הלבוש באו"ח סי' רמ"ד דלכך התירו להשכיר המכס. משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ודווקא בהפסד מרובה ומפורסם וכיוצא בזה כ' גם הטו"ז שם. בסי' רמ"ד סק"ו: וא"כ ה"ה בנידון שלנו אין להתיר. ועוד בנידון הנ"ל י"ל דאסור לומר לגוי לנחור מטעם אחר דהרי מרן הגאון זצ"ל בחת"ס חיו"ד סי' כ' כתב. בשוחט מסוכנת. אם לא תפרכס חשיב מקלקל כיון שבלא"ה התה מתה. ומה שמקדים ומקרב מיתתה. לא חשיב לי' תיקון ומעלתו נ"י הקשה הא תיקן שיוכל למכור לגוים ותמהני הרי גם נבלה שמתה מאלי'. חזי' לגוים כדכתיב בנבילה או מכור לנכרי ונבלה וטרפה בערך אחד הם. אצל גוי. כדאיתא בחולין דף צ"ד שבזמנם כך הי'. ומבואר בפ"ג דעוקצין. משנה ג' דנבילת בהמה טהורה. עומדת לאכילה לגוים בכל מקום ואע"ג דגוים דהאידנא מאיס להו נבלה שמתה מעצמה שתולין שמחמת חולה מתה אבל בנחנקה ע"י הלעטה לא שמענו דמואסין אלא שאם לא יצא הדם נראה כמתה מאלי' ואינה נחמדת למראה ולזה נוחרין להוציא הדם וא"כ כיון דרק להוציא דם הוא צריך. הוי מלאכה שאצ"ל וכדאיתא בכתובות דף ו' וא"כ לדעת רוב הפוסקים דקי"ל משאצ"ל פטור וא"כ אפילו ינחר ישראל אינו חייב.

וכבר פליגו הראשונים באו"ח סי' של"ד ס"ב אי במקום פסידא מתירין לקרוא לגוי לעשות מלאכה. כדי שלא יבוא הישראל לעשות בעצמו ולפי הסכמת המג"א שם סק"ג דווקא אם יש לחוש שהישראל לא יעמיד עצמו על ממונו ויעבור עבירה דאורייתא. אז שרי לדעת בעל התרומות ובכה"ג המקיל לא הפסיד אבל אם רק יש לחוש. שיביא ישראל לידי שאר איסור דרבנן. היותר חמור: אין להתיר. והטו"ז בסי' רמ"ד ס"קו הנ"ל מתיר אפילו בכה"ג. שיש רק לחוש שיבוא הישראל לידי איסור דרבנן היותר חמיר. וא"כ כיון שהנחירה ההוא הוי מלאכה שאצ"ל אפילו אם הי' לחוש. שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. הי' אסור לדעת המג"א וסייעתו הנ"ל: וא"ל אדרבה לפי הסברא ההוא מותר משום דהוי שבות דשבות. דזה אינו דאפילו למאן דמתיר שבות דשבות במקום פסידא מ"מ במלאכה שאצ"ל אוסר וכמ"ש הר"ן ר"פ חבית והובא במג"א סי' ש"ז ס"קז וא"כ אין להתיר:

ומכל מקום מותר לומר כל שינחור אינו מפסיד. כעין שהתירו בדליקה. ולפי דעת המג"א בסי' ש"ז ס"ק כ"ז. או לקרות לגוי והוא בעצמו יבין מה שיעשה. דדיבור אסור במקום פסידא. אבל רמז מותר כמבואר שם סי' ש"ז סעי' י"ט ואכתי מספקא לן אי דווקא לדידי' התירו. אבל אחר אסור לומר לגוי דכל מקום שהתירו, משום דאין אדם מעמיד עצמו לכאורה הו"א דאדם אחר שאינו בעליו עדיף ומותר אפילו לומר. והנה לפי שיטה זו דסי' ש"ז סעי' י"ט דבמקום פסידא רשאין לרמז לגוי מכ"ש אם הגוי עושה בעצמו בשביל ישראל דבעלמא אסור משום דמחזי כשלוחו. אבל להציל את של ישראל לא גזרו ואפי"ה אסור לומר לו דדיבור אסור טפי. משום ודבר דבר, וזה נראה טעמו דרש"י בע"ז דף ט"ו שפירש דאיסור אמירה לגוי הוא משום ודבר דבר דאפילו במקום פסידא אסור. מיהו בסי' ש"ו איתא. דדבר דבר אסור. דווקא שלא במקום מצוה. וא"כ יש לב' הטעמים קולא וחומרא דמטעם מחזי כשלוחו. אסור לדעת רוב הפוסקים אפילו לצורך מצוה זהו החומרא ונגד זה במקום פסידא לא גזרו אם עושה מעצמו ודבר דבר הוא בהיפוך. דבמקום מצוה שרי אם הוא על לאחר שבת וכיוצא. אבל במקום פסידא אסור לדבר:

ולפי"ז יש לומר כיון דכל אדם מישראל שרואה דבר שיבוא הפסד לחברו מצוה עליו להצילו משום והשבות לו. ובכלל השבת אבדה. א"כ כיון דבמקום פסידא לא אסרו משום שלוחו ואצלו הוא ג"כ מצוה הי' ראוי' להיות מותר אפילו לדבר מיהו מסתימת הפוסקים שלא חילקו בזה נראה מבואר דאין חילוק ואפילו אם הי' ראוי להתיר לאחריה לא חילקו רבנן ואסרו משום לא פלוג ומכל מקום כיון דרק משום לא פלוג אסור לאחר מ"מ כל שמותר לבעליו מותר גם לאחר דלכאורה הא דהתירו משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו זהו שייך בבעלים וא"כ לאחרים יהא אסור אמנם להנ"ל נראה דגם לאחרים שרי וא"ש דלא חלקו הפוסקים בזה וראיתי בא"ר ר"ס של"ד שהביא בשם הגהות או"ה ספק בזה אם רשאי לאחר להציל והנראה לפענ"ד דשרי מטעם הנ"ל הנראה לפענ"ד כתבתי ידידו הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע:

תוכן העניינים

מהרם שיק אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה