אור ברסלב

מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק

תשובה קלח

תשובה קלז

שיל"ת יערגען יום א' ח"י מנחם תר"ב לפ"ק:

להרב הגדול המופלג וכו' מוהרר פייש נ"י:

אשר בדק לן מעכ"ת אי רשאין למלוח לחולה בשבת או להאכילו בלי מליחה ומעלתו נ"י הביא ראי' להתיר. מדברי התוס' בחולין י"ד ע"א ד"ה ונסבין חבריא למימר ר"י הוא וכו' דתי' דעבר ומלחו וכו' וקשה איך קאמר לקמן דף ט"ו דלר"מ שרי כגון שיש לו חולה מבעו"י וקשה אכתי אסור מחמת מוקצה מחמת איסור מליחה. אלא וודאי כיון דיש לו חולה מבעו"י הי' רשאי בין השמשות גם למלוח ואין כאן מוקצה מחמת איסור ושוב דחה מעלתו אולי התוס' ס"ל כדעת הרא"ש סוף יומא והובא בב"י או"ח סי' שכ"ח דשרי לשחוט מטעם הותרה ולדידי' אפילו שלא לעבור איסור דרבנן מחללין אמנם להר"ן עדיין לא נפשט עכ"ל: ונהירנא כד הוינא טליא חזינא פלפול בזה בס' אחרון שבאחרונים נקרא בשמו מראה יחזקאל. וכעת אין ספר הזה בידי. ונחזה אנן בעזהי"ת היכן דעת תורה נוטה וחפץ ה' בידינו יצליח. הנה זה דרשאין לחלל שבת כי היכא דלא נאכילהו איסור דאורייתא כבר איפסקא הלכתא כן בטוש"ע או"ח סימן שכ"ח דלא כדעת י"א שבראב"ד. אמנם אם מותר לחלל כדי שלא נאכילהו איסור דרבנן נראה דיש בזה ג' שיטות מדברי המג"א בסי' שכ"ח סק"ט נראה. דזה תליא בהנך ב' שיטות לדעת הרא"ש מותר. והקשה במחה"ש שם דאיך אפשר דלהרא"ש שרי וכי אם הי' לפניו בשר היתר האם היו רשאין לחלל וא"כ איסור דרבנן מן התורה כהיתר גמור ואיך יחלל בדאורייתא:

ונראה לפענ"ד לישב עפ"י דברי התוס' בפסחים בפ' אלו עוברין שהקשו דבכל מלאכת שבת נימא הואיל דחזי לחולה שיש בו סכנה ותי' דחולה שיש בו סכנה לא שכיח אבל אם באמת יש כאן חולה שיב"ס ועשה איש מלאכה הצריכה לחולה אע"ג דהעושה לא עשה על דעת זה כדי להאכיל להחולה שיב"ס. מ"מ יהא פטור מטעם הואיל וא"כ לכאורה קשה במנחות דף ס"ד ע"א אמר רבא. אמדוה לגרוגרות ורצו עשרה ב"א והביאו לו פטורין. ומאי ארי' שהביאו לו. הרי רבא סובר דאמרינין הואיל א"כ בלא"ה המה פטורין מטעם הואיל ואמאי פוטר רבא רק מטעם שכולן לשם מצוה נתכוונו כפירש רש"י שם. ויש לישב דע"כ לא כתבו התוס' דאמרינן הואיל. רק אי אמרינין דפ"נ הותרה וכדעת הרא"ש סוף יומא הנ"ל וכיון דהותרה ס"ל להרא"ש בשם מהר"מ דדמיא לאוכל נפש ביו"ט א"כ ה"ה לענין הואיל אבל למ"ד דחוי' פשיטא דלא שייך הואיל דדי' לצרה בשעתא דאז נדחה אבל הואיל וודאי ל"א:

וזה אי שבת דחוי' או הותרה לגבי חולה תליא בפלוגתא דטומאה אי הותרה או דחוי בפ"ק דיומא דף ו' ע"ב כמ"ש הב"י בסי' שכ"ח בשם הרשב"א וא"כ איכא למימר דרבא סובר כמ"ד דרק דחוי' ע"כ ל"א הואיל ואינו פוטר רק משום דכולם כיוונו לשם מצוה (ובזה ישבתי ג"כ מה ששמעתי להקשות מפי אדמ"ו המנוח המאוה"ג מהו' איצק ש"ב זצ"ל בחולין י"ד אמרינין ונסבין חבריא למימר ר"י הוא ומסיק לר"מ הי' מותר בשוגג וקשה הרי מסיק שם דמתני' מיירי בהי' לו חולה מבעו"י והבריא וכ' התוס' שם דהיכא דהי' לו חולה והבריא הדרך שיחזור לחולי' א"כ חולה שיש בו סכנה בכה"ג, שכיח. א"כ בכה"ג נימא הואיל וא"כ אין כאן רק איסור דרבנן: ובגיטין דף נ"ג אמרו דבדרבנן קניס ר"מ שוגג אטו מזיד. ולכך אסור לר"מ ולעולם אתי' כר"מ מיהו זה יש לישב דהרי מתני' דתנא שבת דומיא דיוה"כ מיירי אפילו נמי לא הי' לו חולה מבעו"י מיהו זה אינו דממנ"פ אם לא הי' לו חולה. בלא"ה אסור משום מוקצה ובהי' לו חולה. אסור מדרבנן. ושוב קנס ר"מ ולכאורה הוא קושיא גדולה וכיוצא בזה ראיתי בחידושי יעב"ץ בחולין שם בשם הגאון מו"ה ברוך פרענקיל זצ"ל מלייפניק ולהנ"ל א"ש דהרי ר"מ סובר ביומא דף ח' ע"א בטומאה דחוי'. ולדידי' ל"ש למימר הואיל ושפיר אמרי' דלא מצי אתיא כר"מ:):

ועכ"פ לפי דעת הרא"ש וסייעתו דפסק פ"נ הותרה. א"כ אפילו יש כאן בשר היתר מ"מ כיון שיש כאן חולה שיש בו סכנה אין כאן איסור דאורייתא דאמרינין הואיל ר"ל הואיל וכל חדא וחדא חזי' לי' כדאיתא בפסחים דף מ"ח ע"א וממילא כשיש בשר האסור מדרבנן הוי חילול שבת דרבנן והאיסור דרבנן ולכך מותר לחלל שבת. כמ"ש הרא"ש דאיסור אכילה מגונה טפי כמ"ש המחהש"ק שם בכוונת הרא"ש וא"ש:

אמנם לדעת הר"ן נראה מלשון המג"א דפליג על זה וסובר כיון דאין כאן איסור דאורייתא אסור לחלל מדאורייתא דהר"ן סובר דחוי' וכן נראה מסברא דבדרבנן לא שייך סברת הר"ן דעובר על כל כזית וכזית. מ"מ איסור דאורייתא חמיר טפי ונראה לי להביא ראי' לזה מהש"ס ביומא דף פ"ג ע"ב שהקשה הפרשת דרכים ותי"כ ביומא על הר"ן הנ"ל א"כ לדבריו איך פליגו בן תימא ורבנן אי תרומה או טבל קדים. תיפוק לי' דבטבל עובר על כל כזית וכזית משא"כ בתרומה ותי' דהפירוש בש"ס דא"א לתקן. היינו דאין הבעלים לפנינו וקשה לי אכתי נשארה הקושיא על הא דרבי סובר מי שנשכו נחש וכו' וא"צ לעשר ואמאי הא אם אינו מעשר עובר על כל כזית וראיתי שכבר עמד בזה במחהש"ק בסי' תרי"ח וא"ל דגם שבות דמעשר דאסור משום מתקן א"כ חייב נמי על כל גרוגרות וגרוגרות שיש בו לפי דעת הר"ן בביצה דף י"ז דאפילו בחדא טרחא ריבה בשיעור אסור מה"ת. זה ליתא דמ"מ שיעורא דשבת הוא בכגרוגרת ושיעור אכילה בכזית וכבר אמרו ר"פ המצניע דף צ"א ע"א דשיעור כגרוגרת יותר גדול משיעור כזית וא"כ אם מעשר שפיר ממעט בשיעור:

ומכח זה נראה לפענ"ד בפשיטות דלגבי איסור דרבנן לא שייך לומר דעל כל כזית וכזית או כל. כל שהוא דבדרבנן אי אמרינין לא גזרו בה רבנן במקום חולה. א"כ איסור זה לגמרי הותר וזה עדיף אפילו מן הותרה דגבי דאורייתא לפי דרבנן לא גזרו כלל בהא ולא נאסר מעולם עכ"פ בדרבנן לכ"ע הותרה ואין כאן משום ריבה בשיעור וא"כ לפי"ז מבואר כדעת המג"א דגבי איסור דרבנן פשיטא דאין לחלל שבת באיסור דאורייתא דאפילו חילול שבת דרבנן י"ל דלא עבדינין דשב וא"ת עדיף כמו דס"ל לרבי דא"צ לעשר דאיסור דרבנן לכ"ע הותרה במקום חולה אמנם הב"ח והטו"ז שם בסק"ו לא כתבו כן. אלא אפילו במקום שלא לעבור איסור דרבנן הותר לחלל אפילו במלאכה דאורייתא ואפילו לדעת הר"ן כנראה שם מלשונם ובאמת הוא דבר תמוה בסברא. וג"כ קשה לי עליהם מהא דרבי דסובר דא"צ לעשר. ויש. לישב קושיא זו עפ"י דברי הר"ן בביצה דף י"ז גבי ממלאה אשה וכו' דמסיק הר"ן דלמ"ד הותרה מותר לרבות בשיעור בחדא טרחא (צ"ל דהר"ן סובר כתי' הראשון של התוס' ביומא דף ו' ע"ב ד"ה א"ר תחליפ'. דרבא סובר דחוי' דלתי' ב' דרבא סובר דהותרה. א"כ איך כתב שם הר"ן. דגבי פ"נ אסור לרבות. הרי מרא דהאי מימרא הוא רבא ואיהו סובר הותרה אלא ע"כ כנ"ל. דסובר כתי' הראשון) ועכ"פ לפי דברי הר"ן שם אי אמרינן הותרה ממילא שרי הריבוי. א"כ אם נידון דתרומה הותרה דהוא קיל או טבל (דאפילו למ"ד הותרה לא הותר. רק האיסור הקל הקל תחילה כדמוכח מדברי הרא"ש הנ"ל) א"כ ליכא למימר דטבל חמיר הואיל וצריך לרבות בשיעורו זה אינו דאי נימא תרומה הותרה. ג"כ רשאי לרבות. ואין הריבוי מעלה או מוריד. וא"כ א"ש רבי לשיטתו דרבי סתם לפי תירוץ רבא בפ"ק דיומא דף ו' ע"ב. כמאן דאמר הותרה. וא"כ אין הריבוי בשיעור מעלה. ולא ריעותא ולכך סובר רבי דא"צ לעשר ובאמת מיירי התם דא"צ לאכול רק אכילה אחת: אפילו אכילה גדולה כולה חשיב רק כמו ריבה בשיעור: כאשר יבואר לקמן אי"ה ולכך א"ש. דכיון "דהותרה בחדא אכילה דהוא כמו בשבת חדא טרחא אין כאן חסרון בריבוי שיעורין. ולכך סובר רבי דא"צ לעשר:

ובזה מיושבים דברי הרמב"ם דאינו מחלק בין מעשר ירק דרבנן. והמג"א בסוסי' תרי"ח הקשה על הרמב"ם. הרי קי"ל הלכה כרבי מחבירו ולהנ"ל א"ש רבי לטעמי' אבל לדינא. דפסק הרמב"ם בפ"ד מביאת מקדש דטומאה דחוי'. וגם פ"נ דחוי' א"כ קשיא כנ"ל. דיהא צריך לעשר. שלא יעבור על כל כזית וכזית ולכך לא חילק רמב"ם ובאמת שיש לדחות זה כיון דבדרבנן קיימינן ובדרבנן אין חילוק אם יש כאן שיעור או כל שהוא א"כ שוב תרווייהו שווין. ואפשר דגם בדרבנן אם אכל שיעור שלם. חמיר טפי ולכך שוב נתרבה השיעור אם אינו מתעשר וכיוצא בזה קשה על הב"ח בסי' שכ"ח. שכ' דאם יחמם הגוי את היין ויעשה יי"נ עובר על כל רביעית ורביעית וקשה אמאי נקיט רביעית הכא לענין איסור דרבנן ועוד קשה לי ע"ד טו"ז הנ"ל דמאי קאמר עובר על כל טיפה וטיפה. הא גם אם מחמם ומבשל חייב על כל גרוגרת וגרוגרת לדעת הר"ן בביצה י"ז. וה"ה לענין חימום. ועיין שיעורו ברמב"ם בפ"ט משבת. וממילא עובר נמי על כל טיפה וטיפה ואי אינו עובר על ריבוי שיעורין גם באכילה לא יעבור ועיין בשאגת ארי' סי' נ"ט. ודברי הטו"ז קשים:

אמנם הב"ח הנ"ל ברור מללו וקושי' חדא מתורץ באידך דהנה לענין מלאכה מבואר בר"ן בביצה דף י"ז דאם בוצר ב' גרוגרות בחד עוקץ ואינו צריך אלא אחת הוי ריבוי בשיעור. ולהרשב"א אינו אסור אלא מדרבנן ולהר"ן שם אסור מה"ת אבל אם בוצר ב' גרוגרות בב' עוקצין הוי ריבוי בבצירה ולכ"ע אסור מה"ת וגרע בחד בצירה וריבוי במלאכה. לפי מסקנת הש"ס במנחות דף ס"ד ע"ב ועתה לענין אכילה ושתי' נראה כל שאוכל בחדא אכילה ולא הפסיק מאכילה הראשונה. עדיין חשיב חדא אכילה. כמבואר בשבת דף קל"ג ע"ב. דכל זמן שלא פירש מקרי חדא הה"נ. אבל כשהפסיק נקרא ב' אכילות כמו ב' בצירות ואמרינן בפ' יוה"כ דכמלוא לוגמיו הוא פחות מרביעית וא"כ א"ש דלכך נקט הב"ח: דחייב על כל רביעית דהיינו על כל אכילה ואכילה בפ"ע משא"כ כשהוא מחמם. אף דחייב נמי על חימום המים על כל רביעית אבל חשיב כמו חדא בצירה. רק ריבוי בשיעורין ועדיף מלעשות ב' בצירות וא"ש:

ועפי"ז מיושבים נמי דברי הרמב"ם בפי"ד מהלכות מ"א דין ז' כ' דאוכל אכילה אחת גדולה אינו חייב כרת על כל כזית. ובפ"ה מה' נזירות פסק בשותה כל היום חייב בי"ש על כל רביעית ורביעית וקשה הא כרת בידי שמים הוא. ואיך כ' דפטור (מיהו מצינו כיוצא בזה בקידושין מ"ג ע"א גבי שלד"ע שכתב הפ"י דצריך לומר דכרת חשיב כמו בידי אדם דהרי שלד"ע אמרינן דחייב ביד"ש. ולענין שחוטי חוץ אמרינן דפטור מכרת) אמנם לפימ"ש א"ש דכאן מיירי באכילה אחת גדולה אינו חייב אפילו בי"ש דאפשר דסובר כרשב"א הנ"ל דריבוי כשיעור אינו אסור מה"ת. אמנם שם בפ"ה מנזירות דקאמר בידי שמים חייב על כל רביעית דהיינו על כל שתי' ושתי' בפ"ע. דהוי כב' בצירות וא"ש. עכ"פ לפי האמור מבואר לפי דעת הב"ח אם אמדוהו לב' אכילות אפילו מדרבנן מוטב לחלל שבת. אבל אם אמדוהו רק לחדא אכילה אפילו אית בי' הרבה שיעורין בדרבנן. לא מחללין עליו שבת באיסור דאורייתא:

וא"כ מבואר דג' שיטות יש לדעת הרא"ש אפילו חילול שבת גמור מותר שלא לעבור אאיסור דרבנן. והמג"א לדעת הר"ן אפילו איסור דרבנן אמרינן שוא"ת עדיף כמ"ש אין צריך לעשר ולדעת הב"ח אם צריך ואמדוהו לב' אכילות מחללין אפילו באיסור דאוריית' ואם אמדוהו רק לחדא אכילה לא מחללין. וכ"ז לפי דעת הב"ח לשיטתו באו"ח סי' ת"ט דסובר גרוגרות גדול מכזית. ועיין במג"א סי' שס"ח ס"קב ובסימן תפ"ו דיש חולקין על זה וכיון שנתברר שורש הדין. נחזור לנידון שלנו. הנה מליחה מבואר בפרק כלל גדול דף ע"ה ע"ב. דאין עיבוד באוכלין ואין בו איסור כ"א מדרבנן אמנם הפמ"ג בפתיחה כוללת שלו הקשה. דמולח יהא חייב משום מפרק. לפי דעת הרמב"ם בפ"ח דין ז' ואע"ג דהפירוק ממילא נעשה. צ"ל דקושיתו תליא בפלוגתא שהביא המג"א בסי' שכ"ח ס"קנג ואי אמרינן דמעמיד עלוקה חייב משום מפרק א"כ איכא למימר ה"ה במולח. ולשיטה זו סובב הקושיא:

מיהו לפענ"ד אינו מובן כלל קושיא זו. דהרי הדם שמוצא המלח: הוא בא לתוך המלח. ומשקה הבא לתוך האוכל כאוכל דמי. וסוחט אדם אשכול לתוך הקדירה כמ"ש הרמב"ם בפ"ח דין י' ואפילו אח"כ כשרבה הדם ונפלט מתוך המלח. מ"מ זה בא ממילא והמולח לא עביד הפירוק כן נראה לפענ"ד. ואפילו נימא דהדם מיד נפלט ע"י המליחה ואינו נבלע לתוך המלח. מ"מ הא קי"ל ר"פ חבית. וכן פ' הרמב"ם בפכ"א מהלכות שבת. דסוחט אדם כבשים ושלקות לצורך גופן. והכי קי"ל באו"ח סי' ש"כ סעי' ז' שכל שא"צ למימיהן לא הוי לי' מפרק ואפילו למ"ד. דמלאכה שאצ"ל חייב וא"כ עכ"פ במולח אין בו משום מפרק. וא"כ לית בי' רק איסור דרבנן דעיבוד. והנה שיעור דעיבוד זה. אלמלא הוי אמרינן דיש עיבוד באוכלין וחייב עליו מה"ת. נראה דהי' שיעורו כגרוגרות. דכל שבאוכלין שיעורו בכגרוגרות כמבואר ברמב"ם פ"ח משבת ובפמ"ג בפתיחה כוללת. וא"כ הא אמרו בפ' המצניע דף צ"א ע"א דכגרוגרות גדול מזית וא"כ אם מולח ממעט בשיעור איסורו. יותר ממוחל הדם (מיהו זה ליתא דמסתמא כגרוגרת בשר לית בי' אפילו חצי זית דם וא"כ אם מולח הוא חייב על כל כגרוגרת בשר. משא"כ אם אוכל בלא מליחה בוודאי צריך לאכול כמה גרוגרת. עד שיאכל שיעור שלם. וא"כ הי' ראוי יותר להאכינהו בלי מליחה) אמנם באמת כבר מסתפק לי לעיל. דלענין דרבנן איכא למימר דאין חילוק בין שיעור שלם לכל שהוא דאיסור איכא על כל שהוא. וחיובא ליכא. ובזה הי' מיושב קושית מחהש"ק הנ"ל בסי' תרמ"ח דלכך סובר רבי דא"צ לעשר דתרווייהו שווין: וא"ש ה"נ תרווייהו שווין.

אמנם לדינא נראה עיקר דחייב למלוח לכל הדיעות דלהרא"ש כבר מבואר במג"א סי' שכ"ח ס"קט וגם לדעת הר"ן חדא דדם שבישלו דרבנן אינו מוסכם ודעת הרמב"ם ורש"י והרבה מהאחרונים ביו"ד סי' ס"ז דהוא דאורייתא ואין כאן מקומו לבארו ואפילו הוי דרבנן מ"מ הוי עיקרו דאורייתא ומשכחת לפעמים בדאורייתא כמו בעציץ שאינו נקוב דקי"ל דצריך לעשר גזירה אטו דאורייתא ותו נראה דבמולח. אפילו מולח כמה זיתים וכמה כגרוגרות. מ"מ כל שלא פירש מן המלאכה. מקרי הכל מלאכה אחת, עיין בשבת דף קל"ג ע"ב ובשאגת ארי' סי' נ"ט. וגדולה מזו כ' רש"י בביצה דף י"א ע"ב. דטעמא דשמואל דמולח אדם כמה חתיכות בבת אחת. משום דהכל הוי חדא טרחא. והרא"ש שם פקפק על זה דהא כל חדא וחדא טרחא בפני עצמו ולפענ"ד ברור דרש"י ס"ל. דכל זמן שלא פירש הוי רק חדא טרחא. ונקרא הכל מלאכה אחת. רק ריבוי בשיעור משא"כ אה כבר פירש וכ"ש אם מולח רק חתיכה אחת הרי לא הפסיק ואינו רק חדא מלאכה ולא הוי רק ריבוי בשיעור אבל אם אוכל בלא מליחה. אכילות מרובות כל אכילה ואכילה הוי איסור בפני עצמו. וכבר איפשט האיבעי' במנחות דף ס"ד דריבוי בבצירה גרע מריבוי בשיעור. וראי' שדחה מעלתו ני' מדברי התוס' יש להחזיק לפי הנ"ל דהא ר"מ סובר ביומא דף ח' דטומאה דחוי' וא"כ לר"מ לא שייך טעמא דהרא"ש ולא נשאר לנו רק טעם הר"ן. עכ"פ בהא סליקנא דלכל הדיעות נראה דמותר למלוח להרא"ש פשיטא ולדעת הטו"ז אפילו להר"ן מיהו דבריו צ"ע ולהב"ח אם צריך לאכול ב' אכילות מן הבשר או יותר צריך למלוח דהוי רק חדא טרחא משא"כ באכילות ולזה גם המג"א מודה ואפילו אינו אוכל רק אכילה אחת. מ"מ נראה דצריך למלוח. דדמי לעציץ שאינו נקוב ותו דדם שבישלו הוי ספיקא דברי הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע:

תוכן העניינים

מהרם שיק אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה