מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה קכט
שיל"ת חוסט יום א' כ"ח תשרי תרל"ג לפ"ק:
החיים והשלום וכל טוב להרב המאוה"ג המופלג בתורה וביראה כש"ת מוה' יצחק אייזק נ"י אב"ד דק"ק סוואלווע יע"א:
מכתבו קבלתי במועד ובו נשאלתי נידון בהמת ישראל המסורות לרועה נכרי ומהם דנקטו נגרי ברייתא ודרכם לברוח ועי"ז המה מסוכנים לזאבי יער ולכך אין הרועה רוצה לקבלם אלא א"כ יתלו להם זוג המקשקש בצווארם כדי שירגיש בברחם ומאז מחה מעכ"ת נ"י לבעלים להניח לצאת כן בשב"ק ועתה עלה ספק בלבו אם ימחה. דיש לומר קרוב דאפילו לכתחילה מותר אלא משום דמחוי כמאן דשרי עורבא וביקש ממני לחוות דעתי בזה וגוף הדין מתפרד לארבעה ראשים ומעלתו נ"י הניף בעוצם ידו על כל פרט ופרט להראות כוחא דהתירא ושאלת חכם חצי תשובה או רובא וזה החלי הנה החשש הא' דאסור משום משוי דנהי דהתוס' בשבת דף נ"ד ע"ב ד"ה משום. כתבו דאינו משוי. דבטל לגבי אפסר היינו לגבי חמור אבל בפרה. האפסר גופי' משוי הוא וע"ז כ' מעלתו נ"י מ"מ הא הש"ע בסי' ש"ג סעי' י"ח. ורמ"א בסי' ש"ו סעי' ג' כ' דהאידנא ליכא רה"ר וכ' המג"א בסי' שמ"ה שכן דעת רוב הפוסקי' ודבר שהוא משום שבות ל"ג בבהמה. כדאיתא בשבת דף קנ"ג ע"ב וא"כ אין כאן בית מיחוש לאסור משום משוי עכ"ל:
ולפענ"ד אם אמנם שגוף הסברא כ' המג"א בסי' ש"ה ס"קו דבכרמלית אין איסור בבהמה משום משוי. אבל לצרף עוד לומר דבזה"ז ליכא רה"ר. זה לא אמרינן והטעם נ"ל דהנה התוס' שבת שם הקשה על המג"א דמביא משבת דף קנ"ג דבבהמה אין איסור שבות התם שאני דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואע"ג דשם איכא איסור מחמר דחמיר מ"מ הא המג"א לא מחלק בזה והאריך בזה והניח בצ"ע ובמחהש"ק כ' שם לישב דגם המג"א. ס"ל לחלק בזה יעויין שם ולפי"ז יהא חילוק בין שביתת בהמה היוצאת מעצמה לאם מוציאין אותה הבעלים לכרמלית. וא"כ עדיין לפי מאי דאורחא דמילתא אנשים ששולחין הבהמות למרעה. שאחד מבני הבית מחמר אחרם לחוץ לחצר למבוי ומחמר אחרם אפילו בכרמלית וא"כ יהא אסור ובחילוק זה י"ל דברי מהרלב"ח המובא במג"א סי' ש"ה ס"קטז אבל באמת נראה דלא חילקו חכמים בזה וכשם שאמרו בחותם בשבת דף נ"ח ע"א דלמא מפסיק ואתא לאתויי וזה שייך אם הבעלים שם. ולא חילקו בזה ואפילו בבהמה גזרו בכה"ג כדמוכח מתוס' בשבת דף נ"ד ע"ב ולא כמהר"מ לובלין בשבת נ"ח ע"א ד"ה הב"ע. והטעם כמ"ש המג"א סי' ש"א ס"קלב בשם התוס' דבדבר השכיח מסתמא יזדמן פ"א שיהיו הבעלים שם ויש לחוש. הה"ד דלא חילקו לענין חשש מחמר דלפעמים יהי' שם ויחמרו וא"כ לכאורה עדיין קושית התוס' שבת במקומה עומדת ולא סגי בתי' המחהש"ק:
אמנם לפענ"ד דלא קשה דהרי גוף הדבר הזה פליגו בי' הב' דיעות בשבת המובא בש"ע סי' רס"ו סעי' ב' דלדעה הראשונה אפילו במחמר ל"ג בבהמה איסור דרבנן וכ' שם המג"א בס"קו והא דגזרו דף קנ"ג ע"ב לולא הטעם דאין אדם מעמיד עצמו לא הי' מותר: היינו משום שיש לגזור אולי לא יניח עלי' ויקח ממנה כשהיא מהלכת ויהא איסור דאורייתא וחשש קרובה הוא אבל בעלמא לגזור מקום אטו מקום. כרמלית אטו רה"ר איכ"ל אפילו מחמר לא אסור יעויי"ש בתוס' שבת דף כ"ט ד"ה גזירה וכו'. ועכ"פ היכא דליכא גזירה קרובה אפילו מחמר לא גזרו בבהמה וא"כ כרמלית שרי אמנם שם הביא בשם י"א דמחמר אסור וביאר המ"מ בפ"כ משבת דהוי כעושה האדם בעצמו וממילא גם שבות אסור ואפילו בכרמלית וא"כ ח"ש דברי המג"א ודבר ה' הי' בפיו. דהנה כבר ראיתי בספרים ומובא בפמ"ג בפתיחה ביו"ד ובאו"ח בכללי הוראה באו"ה דהיכא דהש"ע הביא דיעה הראשונה בסתם והשני בשם יש מי שאומר הסכמתו כדעה הראשונה וכ"ז אם לא בא עוד צד וספק לדעה שני' וא"כ ח"ש ושפיר כ' המג"א דבכרמלית שרי אע"ג דבכל יציאות הבהמה יש נחוש למחמר כמ"ש לעיל. מ"מ הא הכריע הש"ע לעיל סי' רס"ו כדיעה הא' וכ"ז אם הוא כרמלית אליבא דכל הדיעות חבל במבואות שלנו מבואר במחבר סי' שמ"ה ב' דיעות דיעה הא'. דגם בזה"ז שייך רה"ר וכ' סתם ודיעה שני' כתב בשם י"א דבזה"ז אין רה"ר וכל המבואות שלנו כרמלית הוא וא"כ אם נידון על מבואות שלנו איכא ס"ס לאיסורא אולי הוי כרה"ר ואפילו אי הוי ככרמלית חוני אסור משום מחמר כדעת הרמב"ם בסי' רס"ו ולכך ברשיות שלנו לא סתם להתיר ודבריו נכונים:
ובדברים הנ"ל יש לישב דברי הגאון רע"ק איגר זצ"ל שכ' במ"א פרק במה בהמה דשביתת בהמה היכא דליכא מחמר דהוי רק עשה מספקא לי' אי נשים חייבות דאע"ג דקידוש חייבות מזכור ושמור אפשר דווקא בקידוש דמקרי זכור ובר"ן פ' כל כתבי כתב דכל מילי דשבת נשים חייבות. ועיין בב"י סוף סי' רצ"א וצ"ע עכ"ל. וראיתי בתפארת ישראל על המשניות שכ' שנעלם מעיני הגאון המשנה דסוף פ' במה בהמה דפרתו של ראב"ע שאמרו של שכינתו היתה ובירושלמי אמרו דשל אשתו וא"כ מוכח דגם נשים חייבות יעויי"ש ולפי ענ"ד לפי מאי דגזרו בבהמה משום דנפול ואתי לאתויי ע"כ שכיח אדם אצל בהמתו וכל דשכיח אדם אמרינן בפסחים דף ס"ו ובשבת דף קנ"ג ע"ב דאיכא משום מחמר ולכך פשיטא דגם באשה מסתמא אסורה לצאת אם יש עלי' דבר של משוי:
ולברר הדברים יותר וגם כדי לישב קושית התוס' שבת הנ"ל על המג"א אמרתי להציע שורש הדברים שכ' הראשונים דל"ג על שביתת בהמה. ונראה דשרשו עפ"י מ"ש הנוב"י מהדו"ק חאו"ח סי' כ"א דבדבר דאין בו רק איסור עשה ל"ג חכז"ל ולא עשו הרחקה לכ"ע. ובאיסור לאו תליא בפלוגתא דר"נ ורבא ביבמות דף קי"ט דלר"נ באיסור לאו לא חששו ולרבא אמרינן מה לי איסור לאו ומ"ל איסור כרת ושם צידד עוד אי הלכה כר"נ. או כרבא יעויי"ש ולכך במקום דאית בי' רק איסור עשה דשביתת בהמה דלכ"ע ל"ג ולא עשו הרחקה לאיסור שבות או כרמלית אבל היכא דאיכא איסור מחמר דהוא איסור לאו תליא בפלוגתא הנ"ל ולפי"ז יש לישב קושית התו"ש דבשבת דף קנ"ג תי' ר"פ כן. וה א תלמיד רבא כמובא בתוס' ב"ק דף ס"ז ע"ב. ומסתמא כרבי' ס"ל ולכך אוסר שבות במחמר: אבל המג"א דאיכא למימר דס"ל כמ"ש הנוב"י הנ"ל דאפשר דפסקינן כר"נ וממילא כשם שלא גזרו בשביתת בהמה כן לא גזרו במחמר איסור שבות ועיין בפמ"ג ריש סי' ש"ה הביא דעת הר"ן וש"ך דגם לשביתת בהמה איכא לאו דדברות אחרונות דל"ת מלאכה וכו' ובבהמתך ובתוס' שבת סי' ש"ה ס"ק כ"ז הביא דעת הסמ"ג דגם בכרמלית אסרו בבהמה יעויי"ש ותליא בפלוגתא הנ"ל וא"כ נהי דהסכימו כהכרעת המג"א. דבכרמלית לית בבהמה משום משוי. מ"מ ברשוה"ר תרי קולי לא מקילינין:
איברא דלדינא נראה לפענ"ד בנידון שלנו דהנהו בהמות דנקטו נגרו ברייתא וצריכין לזוג כדי לשומרן לית בי' משום משוי דמ"ש שמירה זו משאר שמירה. הרי קי"ל כל שהוא לנטירותא ואינו נטירותא יתירה לא חשוב משוי. ואפילו אם בר מינו א"צ לשמירה. אלא בהמה זו דרכי' רעים. או מורדת וצריכה נטירה קיי"ל בסי' ש"ה סעי' ד' דשרי: וא"כ ה"נ כיון דפרות אלו צריכין שמירה ואין שמירתן אלא ע"י זוג הנ"ל אפשר לשמרן ולהשגיח עליהן שלא ילכו עקלקלות א"כ היינו כדי לשמור והלבוש ריש סי' ש"ה כתב דדבר שהוא כדי לשמור שלא תברח. וע"י האפסר יוכל לאחוז בהן אינו משוי. וא"כ ה"נ דמ"ש לאחוז באפסר. או לידע לשמוע התחלת בריחתה. כדי להחזירה למקומה. וא"כ נראה דמשום חשש משוי. אין לאסור בנידון הזה:
ועתה נבוא אל החשש והפרט השני אם יש לאסור משום דלמא נפיל: ודלמא תקרע או תפסק ואתי לאתויי אע"ג דמהר"מ לובלין בשבת דף נ"ח ע"א בתוס' ד"ה הב"ע כ' די"ל דבבהמה לא חשו דלמא נפיל ואתו לאתויי דאין אדם עומד אצל בהמתו מיהו כבר הבאתי לעיל דגם בבהמה גזרו משום זה. ומהר"מ כ' כן רק לדחויי בעלמא. וע"ז כתב מעלתו נ"י דעל החשש הזה הי' אפשר לתקן דכל שהוא אריג לא גזרו. וא"כ אפשר לקשר ולמיהדק יפה ולתופרם היטב ואז אין לחוש והדין עמו בזה שכ"כ המג"א בסי' ש"ה ס"קו: אמנם אם לא מיהדק יפה ויש לחוש שמא מפסק כ' המחהש"ק ס"קו הנ"ל דאפילו בעיר המעורבת אסור ומעלתו נ"י שפך עליו סוללה וכ' דבמח"כ שגה בזה. ומאין הרגלים לומר כן. וא"כ גם בחצר יאסר ויהא צריך להיות גם בחצר ארוג והש"ע סתם. ותו דבמחהש"ק רצה להעמיס זה במג"א כדי לישב קושית התוס' דהקשו ת"ל משום דלמא מיפסק ולמה צריך לטעם דחנגא וקשה הא אצטרך למבוי המעורבת. וע"כ משום דלמא מיפסק אסור נמי במבוי המעורבת ועל זה ישאול. מה ישיב לקושיא הראשונה של התוס' דלמא משום משוי. וזה בוודאי במבוי המעורב' שרי ואפי"ה הקשו התוס'. וא"כ ה"נ בחשש דלמא מיפסק עכ"ל בקיצור ועוד האריך להשיג על המחהש"ק בזה:
והאמת דסוד ה' אל יראיו והמחהש"ק זכה לירד לעומקי מצולות המג"א וגם כאן כיון האמת לאמתו דהנה כבר כ' התוס' בשבת דף ס"ד ע"ב דכל מה שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר אסור לצאת בו לחצר ופרש"י אע"ג דשרי לטלטלינהו מיהו דרך מלבוש אסור דמרגלו לי' ונפקא בי' לרה"ר ובתוס' בשבת דף נ"ג ע"א ד"ה מאי. כ' דאפילו לרב היינו באדם. אבל בבהמה בחצר שריא. וראי' מזוג פקוק דמותר בחצר. ואי חצר דווקא או גם מבוי. מבואר בראשונים ובש"ע סי' ש"ג סעי' י"ח. והטעם דבבהמה ל"ג גם בחצר או אפילו בכרמלית כבר כתבתי הטעם משום דאינו אלא עשה או לאו. וזה שייך אם החשש רק על הבהמה. שאם נתיר בחצר תצא ג"כ לרה"ר. והוי איסור עשה או לאו. אבל אם החשש דלמא נפיל ואתי הבעלים לאתויי ברה"ר. ויעברו הבעלים איסור כרת ומיתה. אין שום סברא לחלק בין אם המלובש הוא אדם או בהמה. דלעולם שייך סברת רש"י דדרך מלבוש מרגלא לי' ונפקא גם לרה"ר ואתו לאתויי וכיון דהאיסור מכח האדם. דינו לגמרי כמו מלבוש אדם ותליא בפלוגתא דסי' ש"ג סעי' י"ח אי קי"ל כרב ואי גם חצר המעורבת בכלל ה"נ כן נראה לי פשוט מסברא:
אמנם המחהש"ק למד הכרח לזה לדברי המג"א מתוס' שבת דף נ"ד ע"ב שהקשו גבי זוג פקוק משום דלמא נפיל ליכא למיחוש. וקשה הרי משום חנגא אסור גם במעורבת. וע"כ דמשום מיפסק ונפיל נמי אסור גם במבוי המעורבת. ומעלתו הקשה מה יענה לקושיא הראשונה אני אהיה כפיו לענות. הנה במג"א בסי' ש"א ס"קנו הביא להקשות. אמאי מותר בזוג פקוק בחצר. הא קי"ל כרב דכל דבר שהוא משום מ"ע אסור אפילו בחדרי חדרים. והביא לתרץ בשם התוס'. דבדרבנן דהיינו היכא שיחשדוהו שעושה רק איסור דרבנן ל"ג בחדרי חדרים יעויי"ש. ולכאורה אכתי קשה אמאי מותר בחצר הא וודאי מקום החונגא שהוא מקום השוק הוא רשות הרבים מדינא. ואם הזוג הוא משוי אלא דמיירי בחצר המעורבת אכתי קשה הא יחשדוהו דקאזיל לחונגא וקאזיל ברה"ר בדבר שהוא משוי והוא עובר על איסור דאורייתא. וא"כ אכתי אף בחצר יהא אסור וזה כוונת קושית התוספת בקושיא הראשונה והוכרחו לומר דאינה משוי ובטל ודברי התוס' עניים במק"א ועשירים במקום אחר. ולשון התוס' ששינוי בלשונם בקושיא הראשונה. מבשני' ראי' לדברי המחהש"ק ועכ"פ אם חברם וקשרם היטב אין חשש שמא יפול כעין כ' הת וס' בשבת דף נ"ח ד"ה הב"ע וכו' בסוף דבריהם:
הפרט השלישי שיש לחוש להשמעת קול הזוג אי דמקרי קול של שיר או דבעינין לקלא והוא מיוחד לכך והוא אסור כמ"ש המג"א בסי' ש"ה סק"ה ובש"ע סי' ש"א סקל"ה וע"ז כתב מעלתו הא כל איסורו הוא משום שמא יתקן כ"ש כמו שכ' הרמב"ם בפכ"ג משבת. והרי הרמ"א בסי' של"ט ס"ג כ' דעכשיו אין אנו בקיאין בתיקון כלי שיר והכל שרי דמשמע אפילו זוג לשחוק התינוק ג"כ שרי ועוד אפילו נימא דגם האידנא יש גזירה שמא יתקן כ"ש הרי כבר כ' למעלה דשבות ל"ג בבהמה. והא דבעינין בשבת דף נ"ד ע"ב דווקא זוג פקוק היינו כמ"ש מג"א בסי' ש"ה סק"ה דאם אינו פקוק ונשמע קולו חוץ לחצר יש אפילו בחצר גזירת חונגא ותימה על המג"א שבסק"ו כ' הוא עצמו גמרא דשבת דף קנ"ג ע"ב דשבות ל"ג בבהמה ואיך כ' בסק"ה האיסור הוא משום כ"ש הא אין שבות בבהמה עכ"ל בקצרה. והנראה לפענ"ד פשוט דמאי דהקשה על המג"א לק"מ מ"ש למעלה הטעם דבבהמה ל"ג מאחר דאפילו אם יעבור לא יעבור כ"א על עשה או לאו וזה דווקא אם החשש דיתעביד העבירה ההוא ע"י הבהמה. אבל כאן דהחשש הוא הואיל והאדם צריך לו לקלא ובעבורו נעשה לשמרו מהפסד כשם דאמרינין ביו"ד סי' צ"ט דלמי שנתבטל בשבילו הוי כאלו עשה הוא וקנסוהו. ה"כ יש לחוש דאם יצטרך יתקן כ"ש והוי מכה בפטיש ומלאכת כרת וסקילה ובכה"ג גם בבהמה גזרו ואבדו הרחקה כמ"ש לעיל בפרט השני:
וכן משמע מלשון כמה פוסקים גם מרא"ש ור"ן שכ' דאסור משום אולידו קלא וכן נראה כוונת המרדכי שכתב שגם בתרנגולים אסור ואפילו בחצר ואי משום חנגא בתרנגולים ליכא משום חנגא כמ"ש המג"א בשם ש"ג. וע"כ דמיירי באינו פקוק ומשום שיר. וראיתי בא"ר שכ' דהמרדכי מיירי במקום דשייך גם בתרנגולים משום חנגא ומקומות מקומות יש ולפי"ז אפשר לפרש הא דבחצר אסור. כפי' המג"א ע"י קול ושייך אפילו בחצר חנגא וא"כ אי משום הא אין היתר ומ"ש מעלתו נ"י טעם ראשון דהא כ' הרמ"א סי' של"ט סעי' ג' דאין אנו בקיאין בתיקון כ"ש. כבר כ' הא"ר ותוס' שבת דע"כ רק על טיפוח וריקוד וכיוצא בזה קאי. וכבר האריך בס' צרור החיים בפ' קול השיר לברר דכוונת התוס' והרמ"א כן הוא ולכן בסי' שנ"א סעי' כ"ג סתם דיש לחוש להשמעת קול וכבר האריך ג"כ המחהש"ק בסי של"ח דע"כ אין הרמ"א סומך ע"ז דכל דבר שבמנין אע"ג שבטל הטעם. לא בטלה התקנה אלא שכוונתו קצת לישב מנהג העולם או לחולה יעויי"ש וע"כ קשה להתיר:
ואפשר ע"י עכו"ם העושה בקבלנות המוציאה מבית ישראל למוסרה לרועה שרי כמ"ש רמ"א בסי' של"ח סעי' ב' וגם הוא שבות דשבות ובמקום פסידא התירו שבות דשבות דלכאורה בלא"ה ק"ל כיון דנותן הזוג מע"ש יהא כזייגער המקשקש שעות דמתיר שם בסעי' ג' וצ"ל דע"י מחמר נעשה כאלו הוא עושה בידים מחדש כדלעיל ולכך בנעשה ע"י גוי דאין חשש מחמר ואינו מצוה לו להשמיע קול ובגוי פסיק רישא מותר כמ"ש מג"א סי' רנ"ג ואין כאן איסור אמירה כלל כן נראה לי:
ונשים. עין על הפרט ה"ד דאסרו חכמים משום דמחזי כמאן דאזיל לחנגא. ומעלתו נ"י האריך וכ' דבזה"ז לא נשמע בשום מקום דלחנגא מנהיגין בזוג דווקא ובטל הטעם ואע"ג דקי"ל דכשבטל הטעם מ"מ התקנה במקומו עומדת. כי מעלתו נ"י דדמי לגילוי: ולפענ"ד קשה להתיר דברים כאלו על סברות. בפרט שיש דיעות שונות בזה והק"נ בביצה בפ"ק אות ה' כ' לבאר עם דברי הר"ן בע"ז דדווקא על מי שלא נגזר מעיקרא אמרינין דא"צ מנין אחר והרא"ש בע"ז פר"י אות ז' כ' דדווקא דבר שלא נאסר בכל המקומות: והמג"א בסי' ט' כ' דתליא היכא דנודע טעם האיסור ובס' אור הגנוז (מהמחבר פנים מאירות) ביו"ד סי' קכ"ג כ' כללא היכא דביטול הדבר תלוי באחרים כיון שנתבטל א"צ מנין כגון בחברי כיון דעתה ליכא חברי וכמו שאין נזהרים מגלוי כיון דאין מצויין נחשים אבל דבר שתלו בנו ובדעתינו כגון בכלי שיר אם אנו רוצים ללמוד המלאכה יכולים גם אנו לתקן כ"ש אז צריך למנין אחר וא"כ אפילו נימא דהשתא אין דרך כלי זוג לחנגא אפשר ששוב יהי' ונ"ל סברות כאלו אנן כאצבע בכירה לסברא וגוף הדבר אם אין זה מנהג עתה אני אינו יודע מזה:
והנראה לפענ"ד מהא דקשיא לי על הא דסי' ש"ה סעי' ד' דבהמה מורדת מותרת לצאת בדבר שהוא שמירה לה. למה אינו אסור משום מ"ע דמי יודע שהיא מורדת וצ"ל דקלא אית לי' למילתי' או דהשכנים יודעים וחברא חברא אית לי' ולכך ל"ש מראית עין. וא"כ ג"כ איכ"ל כן דקלא אית לי' למילתי' ושרי ועוד נראה טעם להתיר עפ"י משנה א' פ"ג דשביעית דאין מוציאין זבלים בשביעית משום מ"ע ומשעה שפסקו עובדי עבודה שרי דמידע ידעו ובירושלמי פריך דניחוש לעוברין ושבין ותי' דבשביעית הקילו ויעויין שם בתוס' חדשים דהוא משום דהוא מדרבנן. ונראה דגם אצלינו דבשעת שהבהמות הולכות לרעות שהוא זמן ידוע אז אין שייך דמחזי כאזיל לחנגא והוי כחצר דכאן מידע ידועי דהבהמות הולכות למרעה מקצתן בזוג ומקצתן בלא זוג וא"כ כמו דלא חיישינין בשביעית בשעה שפסקו עובדי עבודה דאין לחוש אז ה"נ בכה"ג אין לחוש ועיין בנוב"י מהד"ת סי' ל"ח בענין חשש אורחין. לענין מ"ע:
ועוד נראה לי דמחזי כאזיל לחנגא שייך דווקא בבעליו או ישראל אחר עמו דומיא להא דאמרינין בביצה ד' ל"ג אין מנהיגין במקל וכן נראה מלשון הרמב"ם בפי' המשנה שכ' שלא יוציאה יעויי"ש ובש"ע סי' ש"ה סעי' י"א ומטייל עמו בחצר ולא ברה"ר משמע נמי כן. ואחרי כל הדברים האלה נראה בנ"ד אפילו נימא דלית בי' משום חנגא ומשום משוי ומיהדק שפיר דלית בי' משום דלמא נפיל ואתא לאתויי אפי"ה חלילה להתיר השמעת קול ע"י ישראל. ואם הוא מקום הפסד ודחק הי' אפשר להתיר ע"י גוי המושכר בקבלנות. דשוב אין כאן גזירת מחמר ואינו אסור משום משוי גם מטעם כרמלית ואינך חששות כדלעיל ובלא זה אפי' הי' באמת מותר לא גרע מדברים המותרים ואחרים נוהגי' בו איסור וגם בלא"ה אין להתיר מלתא דתמוה כמבואר בפסחים נ"א כיון דלעזו עלי' המדינה לא אמרו מותרים אתם ובפרט בדור הזה והנראה לפענ"ד כתבתי והי' ה' עם מעלתו נ"י ואחתום בברכה המשולשת דברי ידידו הדורש שלומו: הק' משה שיק מברעזאווע: