מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה קכא
שיל"ת יערגען אור ליום ו' ה' שבט תר"ד לפ"ק:
שלום וישע רב לאור הנערב וכו' כש"ת מו"ה ישראל דוד נ"י האבדק"ק פעזונג יע"א:
אתמול לעת ערב הגיעני נועם מכתבו ובתוכו רצוף מגילה עפה תשובה נכונה ע"ד אם רשאין לילך חוץ לתחום לצורך מנין והנה לענין דינא וודאי הדין כמעלתו נ"י וגוף הנידון דמורה אחד הורה להתיר לילך חוץ לתחום למנין והביא ראיותיו מהרא"ש דברכות פרק שלשה שאכלו שכ' מהא דר"א שחרר עבדו. כדי לצרפו למנין מוכח דעשה דרבים דרבנן עדיף מעשה אחרת ד"ת ועוד כ' אותו המורה דהאידנא דקי"ל דלית לן רשוה"ר הוי תחומין שבות דשבות ושרי במקום מצוה. ומעלתו השיב נכונה דהמורה טעה ויבואר לפנינו אי"ה:
והנה מבואר ברי"ף סו"פ ר"א דמילה דאפילו במצות מילה העמידו חכמים דבריהם ולא התירו שבות דרבנן אלא שבות דלית בי' מעשה אמנם מהו שבות דלית בי' מעשה העיטור סובר כל אמירה לגוי והרי"ף סובר דווקא במצוה לגוי לעשות איסור דרבנן והכי קיי"ל רק בשעת הדחק יש לסמוך על בעה"ע לענין מילה כמבואר כ"ז באו"ח סי' של"א ובמג"א. ובשאר מצות שוב פליגו אי דמי למילה ושרי לכל מר כדאית לי' ולדינא המחבר הביא בסי' רס"ה ב' דיעות. ודעה הראשונה הנראית לעיקר לש"ע דגם בשאר מצות מתירין שבות דשבות והכי הוא סוגיא דעלמא. מיהו דווקא בשבות דשבות. ודווקא ע"י גוי שייך אם עושה איסור דרבנן על ידו אבל ע"י ישראל אפילו אם האיסור הוא תרי דרבנן וגזירה לגזירה מ"מ כולה חדא גזירה הוא ושבות דאות בי' מעשה הוא: ואסור אפילו במקום מצוה כל זה מבואר שם ועתה איסור תחומין ע"י ישראל פשיטא דאסור אפילו לדעת בעל העיטור. ואפילו לצורך מילה וכ"ש לשאר מצות. רק המורה אומר מצוה דרבים שאני. לפי דברי הרא"ש הנ"ל שהרי ר"א עבר עבירה במצוה דאורייתא. והנה בוודאי לדעת הר"ן והרמב"ן המובא במג"א סי' צ' ס"קל: אין ראי' מר"א דשחרר עבדו דמ"ע דלעולם בהם תעבודו הוי רק שלא במקום מצוה משום לא תחנם. אבל במקום מצוה הוי כמוכרו והמג"א הקשה מקושית הש"ס בברכות מ"ז דפריך והא מצוה הב"ע וכו' וזה אפשר לישב הר"ן והרמב"ן מודו דמדרבנן אסור לעולם לשחרר אפילו במקום מצוה. וע"ז הוא פריך. ומשני מצוה דרבים שאני אבל מה"ת שרי במקום מצוה.
אמנם הרא"ש והרשב"א בחידושיו לגיטין ל"ט נמי סובר כן דמ"ע דרבים הוא דרבנן ואפשר דדחי מ"ע גמורה דלעולם בהם תעבודו (ואע"ג דלא הוי בעידנא. צ"ל או דסובר כמ"ש התוס' פסחי' נ"ט ד"ה אתי וכו' דגבי עשה לא בעי' בעידנא או כמ"ש המג"א בסי' תמ"ו ס"קב דעשה דרבים לא בעי' בעידנא) ומזה למד המורה דכ"ש דאפשר לי' למדחי תחומין. אבל באמת זה ליתא. דהא מבואר במג"א סי' תט"ו סק"ב דווקא לערב שרי לצורך מנין ומהרי"ל גם בזה נסתפק מיהו הסמ"ג כ' כהמג"א המובא בא"ר שם. א"כ מוכח דווקא ע"י עירוב שרי והמג"א שם בעצמו רמז על הא דר"א דשחרר עבדו ועוד וגדולה מזו רצה המג"א לאסור בסי' תקצ"ה סעיק"ב אפילו לעבור איסור תחומין ע"י גוי לצורך תפלה בציבור ואף דמסיק דשרי ע"י גוי. דווקא מטעם שבות דשבות מסיק דשרי אבל ע"י ישראל פשיטא דאסור ויש עוד ראי' מפורשת מר"ה דף ל"ב ע"ב אמרינן דתקיעת שופר אין מעבירין עליו את התחום ואמרינן שם דף ל"ד ע"ב דתקיעה ותפלה תקיעה עדיף ופרש"י דהיינו להתפלל במנין. וכך מוכרח דהרי קי"ל דבלא עשרה. א"א להוציא רבים י"ח כמבוא' במג"א סי' נ"ט ס"קה אפילו באינו בקי יעויי"ש וא"כ כיון דתקיעה עדיף מתפלה בציבור ואפי"ה אין מעבירין עליו את התחום א"כ כ"ש לצורך מנין והטעם כבר הקשה הש"ס בר"ה שם דף ל"ב ומסיק דיו"ט הוי עשה ול"ת. ועיי"ש בר"ן אפילו דרבנן הוי כדאורייתא. וממילא ע"כ מוכרחין לומר. דלא אמר הרא"ש: אלא שיכול לדחות עשה. אבל לא ל"ת ועשה. ואין לדחות דבאיסור תחומין ליכא רק לאו. ולא עשה כמ"ש הרשב"א ביבמות דף ו'. גבי לאו דמחמר. זה אינו דהרי ש"ס ר"ה הנ"ל. קאי גם על הא דתנן התם ואין מעבירין עליו את התחום וע"כ כיון דתחומין דרבנן כ' הר"ן שם דעשאו לדבריהם חיזוק כשל תורה והוי כלאו ועשה עיי"ש:
וא"כ עכ"פ זה נפשט. דאסור לעבור חוץ לתחום להתפלל במנין אמנם עדיין הי' מקום לומר דלצטרף למנין שמבלעדו לא יהי' מנין. ובזה יהא מזכה רבים וזהו מקרי מצוה דרבים כמ"ש הרא"ש בפ' אלו מגלחין סי' נ"א והכי קי"ל ביו"ד סי' שצ"ט: דיו"ט לא מקרי עשה דרבים והא דאין אבלות אפילו ביו"ט שני. היינו דאנן קי"ל דאבילות. אפילו יום ראשון הוא דרבנן וא"כ לצורך מצוה דרבים כי האי אפשר דשרי אבל באמת אף דבלא"ה הדבר בטל כיון דעיקר הראי' מהרא"ש הנ"ל ואין ראי' רק לדחות עשה אבל לא לדחות עשה ול"ת אלא דיש להביא ראי' לאיסור מהא דשופר דהרי המג"א בסי' תמ"ו ס"קב הוכיח דבשופר מיירי להוציא רבים י"ח דאל"כ הוי לי' למימר הטעם דלא דחי משום דלא הוי בעידני. וא"כ מוכח דאפילו להוציא ולזכות את הרבים להוציאם ידי תקיעה לא דחי תחומין. מכ"ש לצורך מנין. ועור מדפריך בר"ה דף ל"ד ע"ב פשיטא תקיעה מה"ת ותפלה מדרבנן ומאי פריך דלמא להצטרף ולזכות רבים. וא"ל דפשיטא לי' דבכה"ג תפלה עדיף זה וודאי תמוה דמנ"ל פשיטות הזה דאפילו נגד מ"ע דתקיעה שהוא להעלות זכרונם תפלה עדיף. אע"כ בהיפוך דפשיטא לי' דתקיעה לעולם עדיף מתפלה וא"כ עכ"פ מוכח דלעולם אסור לצאת חוץ לתחום לצרף למנין:
ועתה נבוא למ"ש עוד דבזה"ז דאין רה"ר הוי שבות דשבות. ומעלתו גי' לגלג עליו בזה מאי ענין כרמלית לתחומין וכמו שהאריך מעלתו. ואי משום הא לא ארי'. שכבר ביאר כן הרמב"ם בתשובתו הובא בב"י סי' ת"ד באריכות דבימים אין איסור תחומין הואיל והן כרמלית יעויין שם בלשונו. ובאמת לכאורה קשה האיך פסק שם הש"ע כרמב"ם ופסק שם דתחומין י"ב מיל ביבשה הוא מה"ת. והכי מוכח נמי בסוסי' תקפ"ו ובמג"א שם ובסי' שצ"ו הא הביא הש"ע בסי' שמ"ה דבזה"ז אין רה"ר א"כ אפילו ביבשה כים הוא ועוד תמה אני דהרמב"ם פסק בפי"ד משבת דמדבר בזמן שישראל היו שרויין בה הוי ככרמלית וא"כ אדרבה תחומין דיליף מאל יצא איש ממקומו מיירי בכרמלית (מיהו זה לא קשה דחוץ למחנה הוי דינו כר"ה) וצ"ל דקושיא חדא מתורץ באידך קושיא דהש"ע סובר דווקא דומיא דמדבר דניחא להילוך ומשכחת לה שיהא רשוה"ר משא"כ ימים דלא ניחא להילוך ולא משכחת להיות רה"ר. מיהו זה יש לישב דברי הש"ע אבל בלשון התשובה שהביא הב"י שם זה ליתא וליכא למימר הכי וצ"ע:
ועכ"פ היוצא לנו מזה דאנן קי"ל בש"ע דבזה"ז נמי יש תחומין י"ב מיל מה"ת ובלא"ה דמיון זה להחשיב זה כשבות דשבות. הוא שטות דכבר כתבתי דדווקא ע"י גוי מקרי שבות דשבות. ואם כן נ"ד אסור לכל הדיעות אמנם לכאורה הי' מקום להביא ראי' דשרי דהרי בסי' רמ"ח התירו לדבר מצוה להפליג תוך ג' ושם דעת ר"ח דאסור משום איסור תחומין. ובאמת הרא"ש בפ"ק דשבת הקשה כן. דאפילו לדבר מצוה יהא אסור אמנם לדידן דקי"ל נמי כדעת ר"ח ע"כ צ"ל כמ"ש הב"ח והתוס' שבת כיון דתחומין בימים ליתא מה"ת. ולכך שרי במקום מצוה. וא"כ הי' מקום להתיר גם כאן מיהו זה ליתא ואדרבה מהתם ראי' לאסור. דהתם דווקא בע"ש שרי אבל בשבת אסור כמ"ש המג"א ריש סי' רמ"ח ועוד אפילו מאן דמתיר אפילו בשבת דווקא בספינה דממילא דמיא הוא דממטו להו ולכך שרי וכמ"ש המהרי"ק המובא בב"י שם דאל"כ קשיא. מ"ש שבות זה משאר שבותים דאסרו אפילו במקום מילה וע"כ דזה מקרי שבות דלית בי' מעשה ושרי למאן דמתיר. אבל לילך חוץ לתחום. לצורך מצוה לא הי' מעולם מאן דמתיר. וכ"ש דכבר כתבתי. דגם בזה"ז ביבשה תחומין י"ב מיל הוי דאורייתא לזאת המורה להתיר הוא יורה כבן סורר ומורה ועלינו יבוא ברכת הבורא דברי ידידו הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע: