אור ברסלב

מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק

תשובה קכ

תשובה קיט

עוד להרב הנ"ל.

והנה עמדת ע"ד הדגול מרבבה בסי' ער"א במג"א ר קב שמסתפק אם יוכל איש שכבר התפלל י"ח להוציא י"ח קידוש לאשה שאינה מתפללת ולא יצאתה ידי חובת קידוש דאורייתא אע"ג דקידוש אף אם יצא מוציא היינו להרא"ש בברכות דף כ' מטעם ערבות ואשה אינה בכלל ערבות עכ"ל וכ' להקשות למה לי' טעמא דערבות נימא דהטעם הוא משום דשלוחו מקרי והוא כמותו מיהו דווקא במלתא דמחוייב בדבר מצי למיהוי שלוחו כדאיתא סופ"ב דגיטין דמי שאינו בתורת אותו דבר לא מצי למהוי שליח ולכך שפיר אמרינן בברכות דאשה דלא מחייבא בברהמ"ז מה"ת אינה יכולה להוציא אחרים. משום דא"א לה להיות שליח אבל מי שהוא מחוייב בדבר רק שנפטר כבר זה שפיר מצי למהוי שליח ואע"ג שיצא מוציא. ואע"ג דאינו בערבות והא דפרש"י סו"פ ראוהו ב"ד הטעם דיצא מוציא מטעם הערבות היינו שיברך לכתחילה עבורו. ולא להוי כברכה לבטלה. אבל כשהוא מברך בלא"ה מדרבנן לא צריכין לטעמא דערבות זהו מה שקשיא לך וכבר העיר בזה הפמ"ג בפתיחה כוללת בקיצור:

והנה אם אמנם כי הסוגיא דעלמא כך הוא דהא דמוציא אחרים הוא מטעם שליחות ולכך נקרא שליח ציבור וגם הוא ש"ס מפורש סוף פ' אין עומדין ש"צ שטעה סי' רע לשולחיו דשלוחו של אדם כמותו מכל מקום הדבר קשה איך שייך שליחות במצוה שבגופו: כ' כתבו התוס' רי"ד בפ' האיש מקדש דמצות שבגופו לא שייך שליחות מיהו משום הא לא ארי' דהרי בלא"ה קשה למה לי כלל שליחות הא שומע כעונה. כדאיתא בפרק לולב הגזול וא"כ למה לי שליחות: ולמה צריך כלל שיכוון שומע ומשמיע ולמה אם אין השליח בר חיובא אינו פוטר הרי הוא נפטר בשמיעתו והרי שמע ומה לי אם המדבר בר חיובא או לא אמנם קושיא חדא מתורץ בירך חברתה כיון דאנן קי"ל הרהור לאו כד"ד עיין ברא"ש בברכות. ועיין בשאג"א סימן ו'. א"כ ע"כ צריך שיהא כאן דיבר אבל אין החיוב על גופו שידבר הוא אלא שהוא מחוייב לשמוע וממילא כיון שא"א לשמוע מבלי דיבור הוא מחוייב לסבב דיבור שישמע ממנו ולכך הוא מחוייב או שידבר בעצמו. או שיצוה לשלוחו לדבר וע"ז שפיר איכא למימר שש"א כמותו. כיון דאין הדיבור מצד עצמו חיוב אלא כדי שישמע:

אמנם עדיין קשה דא"כ ל"ל בקטן הטעם משום דאינו בר חיוב ת"ל משום דאין שליחות לקטן ומצאתי בפמ"ג שם כי העיר ג"כ בזה ותו קשיא לי טובא הא כתב הר"ן בפ"ק דפסחים. והרמב"ן בבבא בתרא פרק יש נוחלין וביאר באורך המרי"ט סי' קכ"ז דאי אפשר לצות לשליח להפקיר או להקדיש דבר מה משום דמילי לא ממסרן לשליח. וא"כ אך יוכל השליח ציבור להיות שלוחינו. הא מילי לא מימסרן לשליח ומכח זה נראה דזה הוא שהכריח להרא"ש לומר טעמא דערבות. דמצד שליחות אי אפשר כנ"ל רק הואיל והוא ערב ואי חייב חברו לברך או לעשות מצוה הוי כאלו הוי החיוב גם עליו. ולכך שפיר אמרינן מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבריה. ובכה"ג מצינו גם בב"מ דף ח' ע"א דאפילו בדבר דלא שייך שליחות כגון בתופס לבע"ח ומטעם שכ' הרא"ש בגיטין דף י"א ואפי"ה מהני האי מגו דזכי לנפשי' וכה"ג פריך בש"ס ר"פ האיש מקדש דלמא שאני התם דאית לי' שותפות בגוי' ולכך מצד ערבות אמרינין מגו דזכי לנפשי' וכו' שפיר נעשה שליח ולעולם גם הרא"ש מודה מטעם שליחות כסוגיא דעלמא זהו נראה לפענ"ד נכון בכוונות הרא"ש. ולכך שפיר כ' דאשה אינה יכולה להוציא וכן אין יכולין להוציא אשה לדעת הדגמ"ר: מיהו ממעשה דינאי בברכות מ"ט ע"א מוכח היכא דיש אנשים ונשים. הואיל ויש ערבות על אנשים שוב הוי כאלו עדיין לא יצא מצד הערבות וזכי לנפשי' ומוציא נמי לנשים וכ"כ הצל"ח בברכות דף כ'. דהרי גבי ינאי מלכתא. נמי הוי בהדייהו שוב מצאתי בתשו' מרן הגאון בעל חת"ס סי' שכ"א כ' נמי סברא הנ"ל אמנם מה שתי' שם המעיין במהרי"ט הנ"ל קשה:

ולפי האמור הא דמוציאין אחרים הוא מטעם שליחות קשה לי הא דהוכיח השאג"א בסי' ו' הנ"ל דאפילו מי שא"י לעשות אותו דבר כגון ח"ע וחצי' ב"ח לענין תקיעה ומקרא מגילה יכולין אחרים להוציאו וקשה אי צריך לשליחות הא קי"ל כל מלתא דאיהו לא מצי למיעבד. לא מצי למשוי שליח. ובשלומא באלם וכיוצא בו לא מקרי דאיהו לא מצי עביד דהרי הוא ממש איש כאחר לענין כל הדינים רק פומא הוא דכאיב לי' וע"י השליח נעשה לו פה דהרי הוא כמותו: ואיתעביד לי' פה אבל בחציו עבד קשה וא"ל מטעם ערבות ומגו דזכי לנפשי' וכו' דהרי ביומ' דף י"ט פריך כן על כה"ג. אע"ג דאיתא בערבות עיין צל"ח שפלפל בזה אי כהנים בכלל ערבות) ומכח זה הי' נראה לומר דלהוציא אחרים לא בעינין כלל שליחות כדמשמע מלשון מרן זצ"ל בתשובה הנ"ל. אלא דכשם שצוה השם שצריך שישמע דווקא קול שופר ושיהא ארכו טפח ה"נ צוה שישמע קול שתקע בר חיוב: ועי"ז נתעלה הקול והדיבור ההוא דגדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה וכן לענין מצות תפלה וברכה צריך שישמע דווקא קול: שהוא קדוש כמותו. דהיינו שהוא מחוייב. שלא יהא אינו מצוה. דאז אינו קדוש כל כך וכיון שיצא כבר ואינו מצוה. ע"כ מטעם ערבות אתאינין עלה וא"ש דברי הרא"ש:

אלא דלפי"ז דלאו מטעם שליחות מוציאין קשה דכבר הבאתי לעיל דמוכח מכמה דוכתי דמשום שליחות הוא ותו קשיא לי אי הכי למה צריך שיכוון משמיע כיון דהוא שומע מבר חיוב: הרי הוא יוצא בשמיעתו אלא וודאי כמ"ש למעלה דהטעם משום שליחות. ובזה מובן טעם יש מפורשים המובאים בר"ן שם פ"ב ראוהו ב"ד. דהא דאמר ר"ז איכוון ותקע לי' ואמרינין דצריך שיתכוון שומע ומשמיע היינו שיכוון להשמיעו וא"ל שיכוון המשמיע להוציאו אלא להשמיעו והיינו מטעם הנ"ל דאם מכוון להשמיעו: הוא נעשה שלוחו והוא כמותו ומהני כוונת השומע. והרז"ה סובר שצריך דנהי שהוא שלוחו מ"מ אדרבה מטעם זה צריך שיכוון הוא לשם מצוה אבל אי לא בעי' שליחות אלא דיוצא בשמיעתו מבר חיובא שהקול קדוש ועומד כאלו תקע בעצמו א"כ אינו מובן למה צריך שיכוון שומע. אלא וודאי הטעם משום שליחות וכ"ת א"כ נשארה קושיא הנ"ל. דאיך אפשר שיעשה שליח. הא מלתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח. לא קשה דדווקא בכהנים או עבד אמרינין כן דאיך אפשר שיהא כמוהו אדרבה אם הוא כמוהו הוא זר כיון דהפסול בגופו של זר אבל היכא דדבר אחר גורם לו לפסוד כגון בח"ע דהצד חירות הוא מחוייב כישראל גמור אלא דדבר אחר גרם לו לפסול. דמתערב בקול של צד עבדות אבל ע"י שלוחו שהוא כמותי האי דבר אחר אינו כשלוחו ואינו גורם לפסול ממילא הוי שפיר כצד חירות שלו ועדיפא מני' שאין לו דבר אחר שיפסל ולכן שפיר נעשה שלוחו וע"ד הנ"ל ועכ"פ דברי הרא"ש נכונים דצריך לטעמא דערבות וא"ש:

ובזה ביארתי במקום אחר לישב קושית האורח מישור בנזיר דף י"ב מהש"ס בקידושין דף כ"ג ע"ב דאמרינין דעבד יכול לעשות שליח הואיל ויש לו שייכות אע"ג דלעצמו אינו יכול לקבל אבל לאחרים יכול לקבל ומ"ש מהאי דנזיר והסברנו באופן הנ"ל. דוודאי כל שליח לכך הוא נעשה. הואיל והוא אינו יכול לעשות לזה עושה שליח לעשות במקומו וזהו נעשה כמוהו אלא שאם הוא דבר שאם נעשה כמוהו ממש אז לא הי' יכול לעשותו אינו יכול לעשות שליח כגון זר לכהן אי נימא דכהן נעשה כמוהו ממש א"כ הוא זר ואינו יכול לעבוד עבודה וע"כ דאינו נעשה כמוהו דאל"כ הוי כתרתי דסתרו אהדדו משא"כ עבד נהי דשלוחו נעשה כמוהו עבד מ"מ העבד גופו נמי יכול לקבל שיחרור. כל זמן שאינו שייך לרבו וזה א"א לומר הואיל ונעשה כמוהו. א"כ גם האדון שלו נעשה. אדונו של זה זה אינו דכיון דלא קנה את זה העבד איך אפשר שיהא נעשה אדונו וכיון דאינו נעשה אדונו שפיר נוכל לומר שיכול לקבל שיחרורו של העבד א' דהאי יש לו יד ול"ד כלל להאי דנזיר י"ב דשם מטעם אחר. א"י לעשות שליח משום דהוא דבר של ב"ל וה"נ גבי חצי' עבד. וחב"ח יכול לעשות שליח. דאף דצד העבדות א"י לעשות שליח דאינו שייך כלל בתורת תקיעת שופר ואי שלוחו כמוהו גם הוא כעבד וא"י לתקוע לו אבל צד חירות שהוא שייכת באותו דבר אלא שצד העבדות מעכבו. וכשעושה לו שליח שהוא כמוהו ואין צד העבדות יכול לעכבו. שהרי הוא אינו מעורב עמו. וכה"ג שפיר יוכל לעשות שליח. כן הוא תוכן ושורש הדברים האלה לדעתי:

ועיין בתשובת נוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' קמ"ז. האריך לחלוק ע"ד מהרי"ט הנ"ל שהבאתי לעיל דסובר דמילי לא מימסרן לשליח. ואינו יכול לעשות שליח ובקונטרס אחרון ביארתי שדבריו נכונים. ואין בהם שום קושיא בקונטרס מיוחד לנזיר י"ב וא"כ לפי האמור נכונים דברי מה שאמרתי לעיל לישב דברי הרא"ש ואחתום בברכה דברי רבך: הק' משה שיק מברעזאווע:

תוכן העניינים

מהרם שיק אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה