אור ברסלב

מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק

תשובה קיד

תשובה קיג

שיל"ת מוש"ק י"ט טבת תרי"ב לפ"ק פה יערגען

החיים והשלום וכל טוב לידידי הרב הגאון המפורסם. ערוגות הבושם. ע"ה פה"ח נ"י כש"ת מוה' יעקב עטלינגער נ"י אב"ד דק"ק אלטונא יע"א:

אחרי דרישת שלומו וטובו באתי בדברי תורה לברר דין טחינה ברחיים של מים ומצודה בשבת. ולבאר מה נקרא גרמא. הנה אמרו בשבת דף ק"ך עשיה אסור. גרמא מותר. וכן מצינו לענין שאר איסורי תורה גרמא שאני. אמנם גדר הגרמא אינו מבואר כל הצורך. והמג"א בסי' רנ"ב ס"קך כ' דנתינה לרחיים של מים הוי שבות. דהוי כגרמא. ואבן העוזר בסי' שכ"ח השיג עליו ובספר קרבן נתנאל בשבת דף י"ח הסכים עם המג"א יעויי"ש ולכאורה יש להביא ראי' להמג"א מהא דאמרינן בחולין דף ט"ז בגלגל של מים. בכח שני לא מקרי מה שאתה זובח לענין שחיטה. וה"נ לענין מלאכה לא הוי מעשה דידי' אמנם לאחר העיון אין ראי' דשם בחולין גופי' קשיא. אמאי לא נקרא מה שאתה זובח דהנה הא פשיטא לן דמעשה הנעשה ע"י כלי כיון שנעשה מכחו כיד אריכתא דמי. ואפילו עשה ע"י דבר הפועל בטבע כמים ואש בלא כחו דהאש אופה הפת. מ"מ הפת מקבל הפעולה ע"י כחו ולכך נקרא מעשה דידי'. וכמו דאמרינן בסנהדרין דף ע"ו וע"ז לענין הריגה בין נותנו לתוך המים. או האש או נתן המים או האש עליו לעולם כל שהניחו במקום שאינו יכול לעלות. ונהרג ע"י כחו. חייב. ואם נעשה ע"י כח כחו פליגו במכות דף ח' וקי"ל דלאו ככחו דמי ועיין בתבואות שור סי' ג' סעי' כ' דכתב דכח כחו לענין שחיטה הוי ספיקא וכל שנגמר הפעולה על ידו. אפילו אינו נעשה בתחילת הנחתו אלא לאח"ז כבישול ואפי' מכל מקום כל שנמשך מעשה דידי' חשוב כעושה וחוזר ועושה. כדאמרינן במכות כ"א ע"ב גבי כלאים. מיהו זה דווקא אם לכל הפחות מיד בשעת הנחה מתחיל הפעולה שהי' כבר שם האש או המים הפועל אבל אם לא הי' אז עדיין אלא שסופו לבוא נהי דבמזיק כה"ג חייב מקרא דכי תצא אש אבל לענין שחיטה ושאר דברים תליא בב' תירוצי תוס' בסנהדרין ע"ז ד"ה סוף חמה וכו' ומדברי הרמב"ם בפ"ג מרוצח דין י'. מוכח כתירוץ הב' וכן כ' הר"ן בחידושיו שם. דהוי רק כגרמא ולא חשוב כמעשה דידי'. ולענין גרמא. כ' הסמ"ע בחו"מ סימן שפ"ו ס"קא דבעינן שיהא ברי הזיקא ויש אומרים דבעי' נמי שיעשה מעשה בגוף הניזוק:

ואחרי שבררנו כל שקיבל הפעולה ע"י כחו הוי כמעשה דידי'. וא"כ קשיא לי למה בגלגל של מים בכח שני לא יחשב מה שאתה זובח נהי דהגלגל עושה בלא כחו. מ"מ השחיטה נעשה מכחו. ויהא חשוב מעשה דידי' ובשלמא לתי' השני שבתוס' הנ"ל י"ל דמיירי שלא הניח הבהמה במקום סכין. אלא שהסכין סופו לבוא אבל לתי' הראשון. וכ"כ בחולין שם דגם בסופו לבוא נקרא מעשה דידי' קשיא וצריך לומר או דשם בחולין קאי למ"ד אשו משום ממוני' ולא ס"ל דסוף לבוא חייב וא"כ לא קי"ל כוותי' וכל הפוסקים פסקו כהאי דינא דחולין. וא"כ צ"ל דמדרבנן אסור משום אולי ינוח הבהמה תחילה קודם שיהא סוף לבוא. קודם שיתחיל הגלגל לסבב. ועכ"פ לפי האמור אין ראי' להמג"א משם. דברחיים נהי שהמים גורמים הטחינה מכל מקום פעולה של הטחינה נעשה ע"י כחו וחשוב מעשה דידי'. ומכל מקום נראין לפע"ד דברי המג"א נכונים ולא קשה עליו מכל מה שהקשה עליו האבן עוזר. דבוודאי אם נתן החיטים לתוך האבנים מקום שנטחן הי' מקרי מעשה דידי' אבל המג"א איירי ברחיים של מים כעין שלנו שנותן החטים לתוך הארגז ומשם ע"י נדנוד הרחיים לא ע"י כחו נופל אל האבנים ומשם נופלין למקום שנטחנים א"כ בין הטחינה ובין פעולת הטחינה לא בא ע"י כחו אלא שהוא גרם וע"י גרמתו נסתבב זה. ולא הוי טפי מגרמא ופטור לענין שבת ושפיר כ' המג"א דהוי רק שבות ולא קשה מאופה ששם קיבל הפעולה ע"י כחו שנשאר שם במקום שהניח:

וגם מה שהקשה האבן עוור ממה שפסק הרמב"ם אם הבהיל אדם את הצבי עד שהגיעו הכלב דהוי צידה התם שאני. דזה עיקר ענין הצידה. שאינו מניחו לברוח ומה לי אם ישב. או עמד נגד הפתח וניצד ע"י כותלי הבית או ע"י כלב ועפ"י האמור בפורס מצודה אם אינו ברור שתצוד לבסוף. אפילו אם ניצד בו אח"כ פטור אבל אם פרס במקום שבוודאי יצוד לבסוף יש לדון דתלי' בב' תירוצי תוס' סנהד' הנ"ל. ועיין במהרש"א שם אם יש לחלק בין אם מקרב הפועל או הפעול ועיין בפמ"ג סי' שי"ו דייק נמי מדברי התוס' שבת י"ז ע"ב ד"ה אין פורסין שאם בוודאי תצוד חייב: מיהו עיין בתוס' סנהדרין הנ"ל שכ' גבי משיך נחש הואיל ואין ארס בעולם פטור סוף לבוא וא"כ יש לדון במצודה שנעשה לצוד באופן שאם יבוא שם חי' יפול וישתנה וכדאיתא בשבת דף י"ח. ועי"ז תצוד. הוי כאלו אינו עדיין בעולם מעשה הציד' ופטור דהוי כגרמא וכמו ארס נחש ולכ"ע אם יש לחוש שבשעת פריסתו תצוד חייב דמקרי מעשה דידי' כל העושה ע"י כלי כמבואר לעיל:

תוכן העניינים

מהרם שיק אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה