מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה צז
החיים והשלום וכ"ט לאהובי תלמידי הרב המאוה"ג המופלג בתורה וביראה כש"ת מו"ה זוסמאן סופר נ"י אב"ד דק"ק האלאש יע"א:
מכתבו קבלתי ואשר ביקש ממני להודיענו דעתי בדין דרעש מאשין אי רשאין להניח לדוש בו בשבת אם הגוי הפועל האומן יש לו מכל עשרה קיבעל א' או כיוצא בזה בקבלנות ובהבלעה וכ' מעלתו נ"י שמקדמת דנא נוהגין שם לקצור על אופן זה שיהא גוי הקוצר לוקח א' מעשרה או כיוצא בזה ורק לענין דרעש מאשין שהוא דבר חדש הוא שואל וכ' שראוי להתיר כזה בפרט בדור הזה הפרוץ והנסיון גדול שהפועלים ביוקר גדול וכמו שהתירו במכס ומלח כדי שלא יבואו לידי איסור יותר גדול. וה"נ שלא יבואו לדוש בסוסים ושכן כ' מרן בחת"ס בברייהויז אלא שקשה לו שראה בחיי אדם ריש הלכות שבת שאין תקנה בברייהויז כי אם מכירה עכ"ל הצריך לנו בקצרה:
והנה. בגוף הדין של דרעש מאשין כתבתי [לעיל] בתשובה [הקודמת] באריכות ולא באתי עתה אלא בשביל דבר שנתחדש לן בזה. הנה שורש איסור זה צריכין אנו לדון עליו ולבחון מצד ג' בחינות א' אי אסור מדינא. השנית אי מדינא שרי אי אסור לכל הפחות משום מראית עין והשלישית אם גם משום מראית עין אינו אסור אפי"ה אי אסור משום חשש חילול השם וכמ"ש המג"א בסי' רמ"ד דאפילו נימא גבי בנין ביהכנ"ס משום שהוא של רבים לא שייך חשדא: אפי"ה יש לאסור משום חשש חילול השם שהנכרים אינם מניחים לעשות מלאכה בפרהסיא ביום חגם וכ"ש דהישראל לא יעשה. ועל זה נבוא לביאור כל פרט ופרט בקצרה בעזהי"ת וראשונה אבאר אי אסור מדינא וע"ז אמינא דלדינא הנה אם הפועלים עם הדרעש מאשין המה שכורים בקבלנות דהיינו מכל קיבעל יש להם שכר קצוב כך וכך וכ"ש אם יש להם חלק במעשי ידיהם כמ"ש מעלתו נ"י מכל עשרה א'. והוא כעין אריסות ואין הישראל מצוה להנכרי לעשות כן גם בשבת וא"כ גוי אדעתא דנפשי' קעביד ולישראל מגיע הנאה ממילא ואין הגוי שלוחו ולא אסור מדינא וזה שכ' מרן זצ"ל בחת"ס בח' או"ח סי' נ"ט בברייהייזער וכבר ביארתי ענין זה בתשובות הקודמות דבכה"ג מותר מדינא.
אמנם עדיין אסור משום מראית עין כיון שהוא בבית ישראל או אפילו אינו בביתו אלא שנקראת על שמו או עומדת במקום פרהסיא בכל אלו אע"ג דבאמת הגוי עביד אדעתא דנפשי' אבל הרואים אינם יודעים מזה ויאמרו שהישראל שכר לו שכיר יום העושה על דעת ישראל בשבת. ולכך אסור במרחץ ובתנור בסי' רמ"ג ואפילו בקבלנות משום מראית עין וזה ג"כ מה שכ' החי אדם בברייהויז. ולא משכחת היתר אלא א"כ הוא דבר שדרך ומנהג המקום לשכור פועלים כאלו דווקא בקבלנות אז לא שייך מראית העין דמסתמא הרואים יתלו שהם שכירים כמנהג המקום ומותר כמבואר באו"ח סי' רמ"ג סעי' ב'. דאם מנהג רוב אנשי המקום להשכירם או ליתנם באריסות שרי משום דמסתמא יתלו ברוב ומבואר ג"כ דגם לאורחים לא חיישינין בכה"ג לחוש דלמא יבואו בני אדם לכאן ולא ידעו שמנהג המקום הוא כן ויחשדו אותו דהרי הרמ"א סתם בסימן רמ"ג סעי' ב' כהמחבר. אע"ג דבסי' רמ"ד סעי' א' חייש לאורחים וע"כ משום דדבר שתלוי במנהג המקום קלא אית לי' למלתא ומידע ידעו ובמקום אחר כתבתי עוד טעמים ועיין לעיל סי' צ"ה וסי' צ"ו וא"כ בנידון שלנו אם מנהג מקומו כל מי שיש לו דרע"ש מאשי"ן שוכר לו פועלים העוסקין בזה בקבלנות או באריסות אין לחוש למראית עין. מיהו עדיין יש לחוש להחשש שכ' המג"א בסי' רמ"ד לחילול השם:
ולכאורה יש לדון דגם אי אין מנהג המקום לשכור בקבלנות אין אסור משום מראית עין דכבר חקר מעלתו ני' אם ג"כ באיסור דרבנן דהיינו שיחשדוהו שעושה שבות דשבות איסור דרבנן ע"י גוי אי ג"כ חששו למראית עין והביא ראי' מהא דאסרו במרחץ בשבת ויו"ט וביו"ט לדעת הרי"ף בפרק כירה אין איסור להחם ביו"ט אלא האיסור דרבנן וכן מהא דאוסר בע"ז דף כ"א רשב"א להשכיר לכותי שדה משום דעושה מלאכה בחוה"מ ומלאכת חוה"מ לדעת הרבה פוסקים אינו אסור אלא מדרבנן ומכח זה הקשה על המ"ל בפ"ו משבת שחקר באמת אי אסור לעשות ע"י גוי שבות דשבות ולמה לא הביא ראי' מהא דמרחץ ושדה ולפענ"ד אין כאן ראי' דביו"ט נהי דלהרי"ף אין אסור להחם לרחוץ בו ישראל כי אם מדרבנן דמדינא שרי משום מתוך. וכל זה כשהי' הישראל רשאי לרחוץ בו ונעשה בשביל ישראל שרי מה"ת אבל עתה דאין הישראל רשאי לרחוץ בו מדרבנן וכ"ש התם בע"ז שהגוי מחמם המרחץ לצורך גוי דבפירוש מיעוט הקרא לכם ולא לנכרים דבכה"ג אפילו הואיל לא אמרינן הוי החימום לישראל אסור מה"ת וע"י גוי הוי רק חד דרבנן ולא הוי שבות דשבות ביו"ט ומלאכת חוה"מ נראה אפילו למ"ד דאסור רק מדרבנן היינו אם אינו מפקפק בשורש התקנה אבל מאן דמפקפק וסובר שאין כח ביד ב"ד לתקן איסור זה מדרבנן ואומר שאין העם מחויבין לשמוע. אז עובר על איסור דאורייתא דהתורה נתנה כח לחכז"ל לתקן וכל העם מחוייבין לשמוע דהנה הרמב"ם ריש הלכות ממרים פסק דמידי דרבנן עובר עליהן בלאו דלא תסור והם בלאו ועשה וחייב עליהן מיתה. והרמב"ן במנין המצות בשורש הב' הרבה להשיב עליו והובא בחינוך מקצת מזה כפ' שופטים והמבי"ט בספרו קרית ספר מרומז גם בלח"מ הלכות ממרים כ' דכוונת הרמב"ם מי שעובר בשאט נפש לא מחמת תאוה אלא שסובר שאין כח ביד חכז"ל לתקן לאסור ולהתיר זה עובר בלאו ועשה אבל העובר לתאבון ובמזיד ברוע המידות גם להרמב"ם הם רק מדרבנן והוא נכון מאוד ולפענ"ד שלפי"ז לגוף הדין גם הרמב"ן מודה דגם להרמב"ן אף דס"ל דלא תסור לא קאי ע"ז מכל מקום הרי הרמב"ן עצמו בפירוש החומש בפ' תבוא פי' בארור אשר לא יקים את דברי התורה וכו' דהחיוב על הב"ד והמנהיגים לגזור גזירות ולעשות תקנות להקים התורה. וא"כ ע"כ העולם מחוייבין לשמוע. וכ"פ בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' ל"ג דהנשבע שלא לכנוס בתקנות הקהל הוי שבועת שוא וביארתי במקום אחר וא"כ הכותיים שהן גרי אמת ומחוייבים בכה"ת אם מפקפקים בדברי הרבנים כדאמר שם דאמרו אנא גמירנא טפי מינך הוא עובר על איסור דאורייתא:
ולמדן אחד העיר אותי שבהקדמה זאת מובן ההמשך שם דפריך ות"ל משום ולפני עור ומאי ענין קושיא זו להתם אמנם להנ"ל א"ש דהתוס' הסתפקו שם אי גם בדרבנן שייך לפני עור א"כ בלא זה הו"א דחוה"מ דרבנן ולא הוי מצי להקשות דדלמא בדרבנן לא חיישינן ללפני עור אבל השתא דאמר אנא גמירנא טפי מינך דהוי איסור דאורייתא פריך שפיר. הא אסור משום ולפני עור. עכ"פ לפי הנ"ל איכא למימר דלעולם בשבות דשבות ל"ח למראית עין. וחוה"מ אם עושה בשאט נפש הוא דאורייתא. וכיון שבחר בכותי ונקראת על שמו יאמרו דשלוחו הוא לעבור ובזה מיושב דברי המל"מ הנ"ל עכ"פ לפי הסברא איכא למימר דמראית עין בשבות דשבות דקי"ל בסי' ש"ז במקום מצוה או דוחק גדול או הפסד מרובה מותר. עיין במג"א סי' ש"ז ס"ק ז' לא חששו למראי' עין דיכולין לתלות בהיתר בהפסד מרובה וכיוצא בזה וכמ"ש המג"א בסי' ש"א ס"ק נ"ו לחלק לענין מראית עין בחדרי חדרים בדרבנן לא חששו ואיכא למימר ה"ה בשבות דשבות:
והנה בדאמפ"ף מאשי"ן אם הדישה אסור מה"ת אני מסתפק: דהנה המג"א בסי' רנ"ב ס"קכ כתב דנתינה לרחיים של מים הוי שבות דשבות דהוי רק גרמא והאבן עוזר בסי' שכ"ח השיג עליו ובס' קרבן נתנאל שבת דף י"ח הסכים עם המג"א. וכבר כתבתי במקום אחר דלכאורה יש להביא ראי' להמג"א מחולין דף ט"ז דבגלגל של מים בכח שני לא מקרי מה שאתה זובח לענין שחיטה. וה"נ לענין מלאכה ובתוס' סנהדרין דף ע"ז ד"ה סוף חמה יש ב' תירוצים בדבר שבשעת נתינה עדיין אינו מתחיל הפעולה אלא שבסוף יבוא שם הפעולה לתי' הראשון הוי כמעשה דידי' ולתי' הב' וכן דעת הרמב"ם כדמוכח בפ"ג מרוצח דין י' וכ"כ הר"ן בסנהדרין בחי' דהוי רק כגרמא וא"כ אם בשעה שמניח שם התבואה אינה מתחלת לדוש אלא לסוף אח"כ תתחיל הדישה תליא בב' תירוצים הנ"ל ובאמת שמעשה הדישה של המאשי"ן לא ראיתי עדיין לכך אני אומר בדרך ספק וא"כ אם האש נעשה ע"י גחלים מע"ש: וערב יו"ט אפילו נעשה הדישה ממילא בשבת ויו"ט אם בשעה שמניח אינה מתחלת לדוש אלא שאח"כ תדוש תליא בב' סברות. ולחד תי' התוס' הוי רק דרבנן וא"כ אפשר בכה"ג לא חשו למראית העין ומ"מ אפילו אם נימא כן מ"מ אסור משום חילול השם וכמו"ש המג"א בסי' רמ"ד הנ"ל ולכך אין תקנה אלא אם יהא להגוי בה שותפות אפילו אם יהא לגוי רק חלק קטן ואם הגוי יש לו חלק בהדרע"ש מאשי"ן שהוא שותף אם ישראל מניח המאשי"ן להיות בטל והגוי אינו מניח העושה אדעתי' דנפשי' דגוי עביד ובשותף לא חיישינן למראית עין שיחשדו אותו כמ"ש המג"א בסי' רמ"ה ס"קא והטעם נראה משום דגוי מפעי פעי שיש לו שותפות כדסמכינן ע"ז ביו"ד סי' ס"א לענין מתנות כהונה מהש"ס פרק הזרוע:
וא"כ אפשר דשרי אם יעשה תקנה שיהא לגוי שותפות קצת בהמאשי"ן ואזדא לה חשש מראית עין בהבערת המאשי"ן ובדישתה. דהנה אם יש להגוי חלק בהמאשי"ן בשותפות נראה דגם חשש איסור הג' משום חילול השם דהגוים אינם עושים בחגם מסתלק דמידע ידעו דהגוי השותף לא יניח מלאכת המאשי"ן שלו ואם לא יעבוד וידוש בשביל ישראל ידוש בשביל גוי ובפרט שנראה שעיקר מה שנקראת על שמו הוא המאשי"ן בעצמו אבל לא הדברים הנדושים ולכך אם אפשר שיהא לגוי חלק בהמאשי"ן יהא חלק גדול או קטן מותר. אבל משום פסידא ולדמות אותו למכס לא נראה דעיקר ההיזק הוא מניעת רווח וגם במכס עיקר ההיתר במה שהוא מציל מידם כמו שכתבתי מזה במקום אחר.
ואם אמנם שאני מתרחק מהתירים כאלו אדרבה בדור הזה דפרוץ. יש לגדור במה שאפשר וצדיקים ילכו בם וכו' ויתרחקו מהאיסור ויסמכו על ה' והקלים אינו מועיל להם היתר שמן ההיתר יתירו לעצמם יותר ויאמרו הפירושים התירו ולזה צריך מתינות גדול ואפי"ה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואם יש לגוי שותפות בהמאשי"ן נראה לפענ"ד דאפשר להתיר אבל אם אין לו שותפות. אפילו אם המנהג הוא לשכור בקבלנות יש לחוש לחילול השם. וגם כבר כתבתי לעיל בתשובה סי' צ"ו שלאחרים לדוש בשכר בלא"ה אסור משום שכר שבת והשומר שבת כהלכתו ניצל מכל רע. והנראה לפע"ד כתבתי: הק' משה שיק מברעזאווע: