אור ברסלב

מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק

תשובה צו

תשובה צה

כשמוע קול שופר. יוחק לחיים טובים בספר ידידי הרב המאוה"ג המופלג בתורה כש"ת מוהרר זכרי' שפירא נרו אב"ד בק"ק דאראג יע"א:

מכתבו קבלתי וביקש ממני לחות דעתי בענין דרעש מאשין ששוכר לו אומן ופועלים גוים בקבלנו' וכן דרך כל מחזיקי דרעש מאשי"ן. אי רשאין לדוש בשבת ויו"ט ודעת מעלתו ני' להתיר בקבלנות שיש לו מכל כור וכור סך מה דאז אדעתי' דנפשי' קא עביד ואע"ג דהוי דבר מפורסם ובמקום מפורסם. מכל מקום כיון דהכל שוכרין בקבלנות אין כאן מראית עין כמבואר באו"ח סי' רמ"ג סעי' ב' ואפילו לאורחים אין חשש. כיון דעומד חוץ לתחום. ולכך גם להנוב"י מהדו"ק סי' י"ב מותר עכ"ל הצריך לעניננו. ולפענ"ד בגוף הדבר הדין עם מעלתו ני' שכ"כ התוס' שבת בסי' רמ"ג סעי' ב' ס"קב לקיים דברי הב"ח. שכ' לקיים הגירסא בטור: הלכך מותר בקבלנות והיינו קבלנות מכל היסק והיסק וכן כ' הנוב"י מהדו"ת סי' ל"ח חאו"ח וכ"כ מרן הגאון בחת"ס חאו"ח סי' נ"ט אלא שכתב שצריך שישכור את הגוי בקבלנות בהבלעה על עשר או מאה כור ויהי' רשות לגוי לשבות ולעשות בכל עת עיי"ש ובזה מתוקן ב' הגירסות עיי"ש. וא"כ ה"ה בנידון הנ"ל:

אבל באמת לא זכיתי להבין דברי רבותינו זצ"ל דהנה כל שוכר פועל להסיק מרחץ הוא שוכר את הפועל. ומשכיר את המרחץ לאנשים שבאו לרחוץ אותה שעה ואי שוכר אותו להסיק: א"כ בענין עשיית מרחץ אין לו רווח ואז הגוי שלוחו להשכיר את בית המרחץ וכליו לאיש שבא לרחוץ בשבת. דזה בוודאי שכירות מקרי דמה לי שכירות לשעה או לזמן מרובה. וא"כ אז משכיר הגוי לאיש שבא לרחוץ ואפשר דהמים שנותן לו. וזה משלם עבורם מכתבו הוי כעין מכר. ועל זה אין הנאה ושכר לפועל ורק אדעתא דישראל עביד. וזה אסור ואפילו שכרו בקבלנות גם לעשיית המרחץ. מכל מרחץ מרחץ כך וכך או דנימא שכיון דלולא שיעשה מרחצאו' לא ישכירנו להתם. וא"כ גם בזה אדעתי' דנפשי' קא עביד וא"כ מצד עשיית המרחץ אין איסור ומשום דאדעתי' דנפשי' קעביד לעשות רווח לבעלים להשכיר ולמסור המרחצאות לאלו האנשים הבאים לרחוץ. ואדעתא דהכי נשכר. וממילא השכר שמקבל מכל איש ואיש הרוחץ שם הוא של בעלים והוי שכר שבת שלא בהבלעה ואפילו אם הגוי הזה עושה כן גם מע"ש או במוש"ק ונותן הכל יחד. בהבלעה. לפענ"ד נראה דכל כה"ג לא מקרי הבלעה שכל שכר ושכר שמקבל הוא בפני עצמו ונקנה לבעליו כדקי"ל באו"ח סי' ת"ן סעי' ד'. ונעשה שכר שבת ואסור. וכי משום דמערב המעות נעשה היתר ואין זה דומה לשכיר שבת וחודש דמעולם לא הי' עליו שם שכר שבת. וכן משמע בש"ס ובאו"ח סי' ש"ו סעי' ד' דשוכר פועל לשמור אסור ליקח שכר שבת. אפילו נותן מכל שבוע כיון דשכרו מגיע לו מכל יום ויום בפ"ע. וכ"ש לפי מ"ש הרמ"א שם. אפילו בשכיר חודש אם החיוב הוא לשלם לו מידי יום ביומו לא מקרי בהבלעה. והמג"א שם בס"קז כ' דהוא מוכח מהר"ן ובאמת בשיטה מקובצת שם בסוף פ' אעפ"י לא משמע כן. אלא תליא באם מקבל בהבלעה ואפשר שגם כוונת הר"ן כן. ומכל מקום לכ"ע אם נותן שלא בהבלעה אפילו אם אח"כ מערב השכר ויתן בהבלעה נ"ל דאסור וא"כ מאי מועיל במרחץ דשוכר לפועל להסיק ולעשות מרחצאות בקבלנות מכל מרחץ כך וכך הא מכל מקום השכר שנותני' הרוחצי' הוא שכר שבת:

וזה נראה טעם של מהרי"א שכ' בסי' רמ"ג שט"ס הוא בטור להתיר בקבלנות וכוונתו אפילו בקבלנות מלאכה לשלם מכל היסק ועשייתו כך וכך אסור והמג"א שם סק"ב הסכים עמו וחולק על הב"ח והתבו"ש הקשה עליו ולדעתי טעמו משום שכר שבת. ולא דמי למכס בסי' רמ"ד במג"א סקי"ח דמותר בקבלנות כה"ג ולא אסור משום שכר שבת דשם כבר קנה המכס ההוא מדינא דמלכותא. וכ"כ הפמ"ג שם ודברי מחצהש"ק שם לא הבנתי מה שכתב מסי' רמ"ה סוסעי' א' ברמ"א ובמג"א שם סק"ו. ועכ"פ מטעם זה נראה לפענ"ד שנכונים דברי מהרי"א:

ואין להקשות דמ"ש מהא דהתיר הר"ן בסופ"ק דע"ז בשותף גוי בשכר שבת בהבלעה ופסקו בש"ע סי' רמ"ה סוסעי' א' בהגה"ה. וקשה נימא נמי שכל מה שמקבל הוי שכר בפ"ע וקנה הישראל ונעשה שכר שבת. ולפענ"ד לא דמי דחלק השותף הגוי שיש לו רשות להשכיר ואין הישראל יכול לעכב עליו וחלק הישראל הוא כחצר וכגברא דלא עביד למיגר ולפי הנראה מלשון הר"ן באמת אין הישראל יכול לתבוע עבור חלקו מהגוי ולכך אם נותן לו אז זוכה בו ואינו אלא כשכר שבת ומותר בהבלעה וכן נראה לפענ"ד להסביר באריס דהוי כאלו השכירו ושיעבדו בעלים לאריס חלק במרחץ או תנור שלהם כדי שיוכל להרויח חלקו ויש לו רשות להשכיר בשבת כוחו. וג"כ חלק ישראל הוי כהפקר אצלו בשבת ולכך רשאי ליקח אבל בקבלן שאין לו שום זכות במרחץ ותנור שמקבל שכרו בקבלנות מבעלים. ואין לו רשות להשכיר אלא ברשות בעלים ועי"ז נעשה כעבידא למיגר באופן הנ"ל ע"י פועל קבלן וזכה בשכרו והוי שכר שבת שלא בהבלעה ואסור כן נראה לפענ"ד וצ"ע על דברי הת"ש ומרן זצ"ל:

ומכל מקום אפילו אי נימא כדבריהם אפי"ה לא עדיף מדברי הר"ן בשותף דפסק בסי' רמ"ה דבעי' בהבלעה וא"כ ה"ה כשוכר פועל בקבלנות צריך שיקבלו הבעלים השכר בהבלעה ואם כן בלא"ה לדברי הטור והרא"ש שניהם צריכין היינו קבלנות וגם לקבל בהבלעה וזהו ע"ד שפי' מרן זצ"ל ותימה שלא פי' כן מטעם דידי. ועכ"פ לפי הנ"ל גם בדרעשמאשין שגם אחרים דשין בה: ונותנין שכר כל אחד ואחד לפי התבואה שיש לו לדוש אם נגמר בשבת ואינו מושך מע"ש עד אחר שבת אסור מטעם הנ"ל וכל זה מדינא אבל כבר כתב המג"א בסי' רמ"ד סק"ח דאפילו במקום דמותר אפי"ה מלאכת פרהסיא אסור משום חילול השם דהגוים אינם מניחין ביום חגם אפילו מי שאינו מאמונתם לעשות מלאכה. ומחזי להו כחילול א"כ הו"ל אפילו אם ישראל עושה ע"י גוי חילול השם ומעלתו ני' כתב דמרן זצ"ל כ' שם בסי' נ"ט דבזה"ז אין חילול דמידע ידעו דישראלים עושין ע"י גוים ואין הנידון דומה: שם כתב במרחץ או ברייהויז שהגוים עושים בחגם שאינה מלאכת פרהסיא אז איכא למימר כן עיי"ש שכ' כן על הרמב"ם בפי' המשנה: אבל במלאכת פרהסיא החמיר שם בסימן ס"א משום טעם חילול השם אצל הנכרים וא"כ בדרעשמאשין שהיא מלאכה בפרהסיא ולפי הנראה אין הגוים מניחין לעשות זה ביום חגם אפילו לישראל א"כ שוב יש חשש שכ' המג"א ואין להתיר ובאריסות או בשכירות אין המנהג להשכיר ואם נקראת על שם ישראל ובתוך התחום אסור. אמנם ברחיים על דאמפף מאשין כיון שמבואר בש"ע סי' רמ"ג דאורחי' באריסות אפילו תוך התחום שרי ולא שייך לחוש לאורחים: חדא דבלא"ה אין לחוש כמ"ש מרן הגאון זצ"ל שם בסי' ה' ועיין מ"ש לעיל בתשובה הקודמת ועיין בכיוצא בזה בדברי השואל בנוב"י מהדו"ת סי' ל"ח אלא אפילו להנוב"י דחייש בכה"ג לאורחים מ"מ בדבר שמבואר בש"ע להיתר בכל מקום אין לחוש ולומר דיש חילוק בין רחיים של מים לרחיים של דאמפף לא שמעתי. ונראה דשרי באריסות הנראה לפענ"ד כתבתי כל זה לדינא אבל למעשה צריך להיות מתון בדברים כאלו שרוב התירים כאלו מביאים לידי חילול שבת. שעמי הארץ מדמים מלתא למלתא. ואומרים שכך התירו הפירושים והחכם עיניו בראשו דברי ידידו הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע:

תוכן העניינים

מהרם שיק אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה