אור ברסלב

מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק

תשובה סה

תשובה סד

שיל"ת אור ליום ד' ט"ו אלול תר"א לפ"ק פה יערגען:

כשמוע קול שופר יחוק לחיים טובים בספר. ה"ה הרב הגדול המופלג בתורה חרוץ ושנון המפורסם כש"ת מו"ה פייש ני' יושב בשבת תחכמוני בק"ק האליטש יע"א:

אמרי נועם מעשה אצבעותיו הגיעני על נכון והי' לפי כנופת צופים. וכו' ואשר בדק לן מעכ"ת ני' בדין אי חייבין לעמוד בשעה שאוחזין ס"ת מזמן גלילה עד הכנסתו למקומו אם אין הס"ת על הבימה המוקף מחיצות שנחשב כרשות בפ"ע והספק סובב ע"ד המג"א בסוסי' קמ"ו סק"ו שכ' אם הס"ת מונח במקומו אפילו העומדים על הבימה. א"צ לעמוד אי כוונתו דווקא מונח במקומו: או דבכלל זה נמי בשעה שאוחזין הס"ת ואין ממעט אלא רק בשעה שמראין הכתב לעם עכ"ל בקצרה. הנה זה פשיטא לי לפי ענ"ד דמונח במקומו לאו דווקא. דהנה בס"ת לא כתיב קימה והידור רק דיליף בקידושין דף ל"ג ע"ב מקו"ח אם מלפני לומדי' עומדין וכו'. ולענין קימה בפני ת"ח מספקא לי' שם בגמרא אי רוכב כמהלך וצריך לעמוד לפניו או כיושב דמי וא"צ לעמוד א"כ מבואר דאפילו ישיבה שלא במקומו. א"צ לעמוד. כיון דיושב מחשבתו משוי' לי' למקומו. ועוד יותר ראי' מבוארת ממנחות דף ל"ב ע"ב דשקיל וטרי שם אי מותר לישב על מטה שס"ת מונח עליה ומייתי נמי שם דרב הונא כף כדא לארעא ואנח עלי' ס"ת והדר יתיב מבואר דכל היכא דמונח רשאין לישב.

ועדיין יש להסתפק דלמא דווקא כשהס"ת מונח. אבל כשאוחזין אותו בידו אין דרך כבוד כל כך אבל יש ללמוד זה מתוס' מנחות דף ל"ג ע"א בד"ה הא דעבידא וכו' בסוף דבריהם שכתבו צא ולמד ממעשים בכל יום כשס"ת עומד וכו' עומדים. וכשה"צ מושיבו הכל יושבין וכו' וברא"ש בהלכות קטנות לענין מזוזה שם כתוב בלשון אחר צא ולמד וכו' וכשהשליח ציבור בישיבה הכל יושבין וכו' ולכאורה התוס' מיירי בגוונא אחרינא כשהש"צ מושיבו היינו שמניחו על השלחן. כמ"ש המרדכי בהדיא. וא"כ אין ראי' מתוס'. רק בשעה שהוא מונח במקומו על השלחן אמנם הרא"ש שכ' שהש"צ (היינו המגביה הס"ת) בישיבה הכל יושבין. מוכח דאפילו בשעה שאוחזין בשעת גלילה רשאין הכל לישב והמג"א שם ס"ק הנ"ל הביא דברי התוס' במנחות הנ"ל ובוודאי רמז על דברי התוס' והרא"ש הנ"ל. וכיון שהמג"א מפרש שם דהיינו לאותן שעומדין בבימה ה"נ כאן. עכ"פ נראה מדברי הרא"ש דאם אותו שאוחז הס"ת הוא בישיבה חשוב לכבוד כאלו הס"ת מיושב ואפילו לדברי התוספת והמרדכי הנ"ל דלא מוכח מדבריהם כן. מכל מקום כיון דאנן לא קימ"ל כדברי ר"ת בזה הן לענין מזוזה והן לענין ס"ת ותפילין אלא אדרבה דרך עמידה הוא כבוד יותר. א"כ כיון שהוכחנו לעיל דאם הס"ת מונח באיזה מקום א"צ לעמוד ה"ה אם מונח דרך עמידה. או אוחזין אותו דרך עמידה. דהוי כבוד יותר כ"ש דאין צריכין לעמוד ואין צריכין לעמוד אלא כשמראין הכתב לעם מצד המנהג כמבואר בתשו' הרשב"א שהביא הב"י בסי' רפ"ב:

אמנם עדיין נראה מלשון התוס' והרא"ש הנ"ל דדווקא שהס"ת מונח הן דרך עמידה או ישיבה אבל כל זמן שעומדין עמה צריכין לעמוד. אמנם ברמב"ם סוף פרק יו"ד מהלכות ס"ת דין ט' כתב דחייבין לעמוד כשרואין ס"ת כשהוא מהלך עד שיעמוד זה שהוא מהלך ויגיענו למקומו וכתב שם הכ"מ דמקומו לאו דווקא אלא לאפוקי עומד לפוש אבל כשעומד דרך קבע אפילו אינו במקומו. א"צ לעמוד בפניו. והא דקי"ל ביו"ד סימן רמ"ד גבי נשיא שצריכין לעמוד עד שישב במקומו. נמי לאו דווקא דהא ילפינין מהדדי אלא דאם עומד מנא ידעו העולם אי דעתו לעמוד לפוש. או בקביעות אבל ביושב אפילו שלא בקביעות אלא לפוש א"צ לעמוד ולעולם נראה לדעת הכ"מ דאם יודעין שהוא עומד כאן דרך קביעות. א"צ לעמוד כמו בס"ת דדינם שוה ובטור בסי' רפ"ב כשהעתיק דברי הרמב"ם בפ"י מהלכות ס"ת לא העתיק לשון זה עד שיעמוד וכו' א"כ נראה נמי דסובר כל זמן שעומדים עם הס"ת צריכין לעמוד וביו"ד סי' רמ"ב סעי' י"ח וברמ"א שם נראה קצת ג"כ דפליג על זה וס"ל דטעמו דש"ע שם משום דרבו על הבימה. ואינו מוכרח עכ"פ. נחזור לענינינו כשהס"ת מונח או אוחזין אותו כשיושבין בין במקומו בין שלא במקומו בין דרך ישיבה ובין דרך עמידה לכ"ע א"צ לעמוד אבל כשעומדין עם הס"ת. נראה דפליגו בזה ולפי"ז דברי הטו"ז בסי' רמ"ב ס"קיג שכ' דלכך א"צ לעמוד משום דהשלחן גבוה עשרה. והוא בוודאי פליג על דברי המג"א כמ"ש המחה"ש ותמהני על מעלתו ני' מה עלה בדעתו לתמוה על המחהש"ק הרי להמג"א אפילו למאי דס"ד דמעלתו מכל מקום כל זמן שהס"ת מונח במקומו אפילו אינו גבוה עשרה א"צ לעמוד כיון שהוא דרך הנחה ורק כשהוא מעומד פליגו וצ"ע ועכ"פ נתברר דין שלנו דאין צריכין לעמוד רק להטו"ז ודבריו צ"ע ועיין בפמ"ג בטו"ז סי' קמ"א ס"ק ב' שדיבר ג"כ מזה:

תוכן העניינים

מהרם שיק אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה