אור ברסלב

מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק

תשובה סא

תשובה ס

את חג המצות יחוג בדיצות ידידי הרב המופלג בתורה הבקי והחרוץ מו"ה אהרן שמואל אסאד ני':

מכתבו הראשון והשני קבלתי ואם אמנם אני טרוד האידנא מאוד וטריחא לי מלתא טובא ואפי' לכתוב אין לי פנאי אפי"ה הואיל והפציר במכתבו להשיב לו לקחתי מעט פנאי להשיב על הפלפול אשר כתב לי ע"ד אשר נשמע בקהלתו שהרב המנוח הגאון הגדול מוהרר מרדכי בנעט זצוק"ל פסק שאם אין לוי בביהכ"נ וצריך לקרוא הכהן ב' פעמים. שטוב לומר לכהן שיצא חוץ לביהכ"נ ומעלתו ני' רצה לומר דזה תליא אי המברך ברכה לבטלה הוי איסור דאורייתא ואי חיוב להקדים לכהן הוא דאורייתא או אסמכתא:

והנראה לי בעזהי"ת הנה ברכה על התורה אינו מבואר כל הצורך בדברי הפוסקים הנה הב"ש הובא בא"ר סי' קמ"ד ובפר"ח סי' קל"ט דר"ל דהוא ברכה דאורייתא והפר"ח שם סעי' ה' הקשה עליו כיון דקריאה עצמה מדרבנן ואיך יהי' הברכה דאורייתא. וס' ב"ש אינו בידי ולכאורה הוי אמינא לישב דבריו דהנה ברכת התורה דשחרית אמרינין דפוטר על כל היום כאלו לא הסיח דעתו ממנה ולא הפסיק וכמ"ש התוס' ברכו' דף י"א ע"ב ד"ה שכבר וכו' והנה באכילה קיי"ל באו"ח סי' רי"א סעי' ה' בהגה"ה דאם הוה לפניו פירו' הרבה אחד חשוב ואחד אינו חשוב וברך על האינו חשוב אינו נפטר החשוב וביאר המג"א שם סקי"א דאינו בדין דאינו חשוב יפטור את החשוב דרך גררא אלא דרך כוונה עיי"ש. וה"נ לימוד תורה ברבים. וכ"ש בס"ת וכ"ש האידנא דתיקנו אותה קריאה מנביאים לנביאים בתקנתם אחשבו לימוד זה טפי מלימוד כל היום ואינו בדין שיגרור ברכת התורה בדרך גררא ע"י ברכת התורה דשחרית. אלא אם כיון על זה בבה"ת דשחרית בפירוש ומי הוא שמכוון בשעת ברה"ת בשחרית על הקריאה בציבור. לכך צריך מן התורה לברך על קריאה זאת למ"ד ברה"ת דאוריי':

ולכאורה. הי' נראה ראי' גדולה לדברי הב"ש מירושלמי ר"פ הקורא עומד ור"פ ג' שאכלו דאמרו שם דלא למדו ברכת התורה אלא לרבים. ועיי"ש ועכ"פ לפי הירושלמי נראה לכאורה מבואר דברה"ת בציבור למ"ד ברה"ת דאורייתא גם ברכה זו דאורייתא. ותמהני על הא"ר והפ"ח שלא הביאו הירושלמי אמנם דברי הירושלמי עצמם קשין וצריכים עיון איך אמרו דלא למדו ברה"ת מזימון אלא לרבים הא לפניו ילפינין מקרא כי שם ה' אקרא ואפילו נימא כמ"ש הפני משה שם דהירושלמי קאי לרבי דלא ס"ל כן. אלא דיליף גם לפניו מברכת המזון ומקרא כי שם ה' אקרא צריך לברכת הזימון כדאיתא בש"ס דידן ריש פרק ג' שאכלו מ"מ אכתי קשה לי הא אותו קו"ח עצמו דיש לן על ברה"ת ברבים משום דעל חיי שעה מברך על חיי עולם לא כ"ש זהו הקו"ח יש ג"כ על ת"ת דיחיד בינו לבין עצמו וצ"ע. ותו צריך ביאור מאי מספקא לי' להירושלמי אי מדמין לי' לג' שאכלו כאחת או לאוכל בפני עצמו:

וזה יש להסביר דהנה לכאורה קשה לפי התקנה הא' דרק הראשון והאחרון ברכו לפי הירושלמי דברכה זו הוא מה"ת וצריך כ"א לברך אלא שא' מברך ומוציא את חברו כדין שנים שעושין מצוה אחת דאחד מברך לכולן וקשה הא כבר כ' בתבו"ש סי' י"ט דדווקא בעושין המצוה בבת אחת. אבל הכא דקוראין בתורה זה אחר זה האיך יוציא אחד את חברו והרי גם באכילה אם לא קבעו לאכול ביחד מברך כ"א לעצמו וא"י להוציא אחרים וכ"ש בזה אח"ז אמנם נראה לפי מ"ש לעיל יש לכווין הדברים דכמו דחשוב לימוד התורה בציבור יותר אצל הקוראים הוא הדין דיש לו חשיבות יתירה אצל השומעים. וא"כ השומעים ג"כ מחוייבים בברכה והראשון הוציא את כולם וא"כ כבר התחילה המצוה הזאת גם לגבי השני משעה שהתחיל הראשון לקרות ושמע הוא עם כל הציבור ועשו כלם המצוה בב"א ואחד מברך לכלם ואע"ג דזה שקראו אותו לקרות בס"ת אתחשיב מצותו ביותר לדידי' שהוא קורא ומוציא רבים מ"מ איכא למימר דהכל ענין אחד (וזהו דמספקא לי' לירושלמי אי דמי לג' שאכלו כאחת שקבעו והוי כאכילה חדא וה"נ אצל כלם התחילה המצוה שמברכין עלי' בפעם אחד או דלמא דאזלינין בתר דידי' זהו צ"ל לפירוש הפני משה דהוי ספק:):

ולי נראה דהירושלמי להקשות בא ולא מספקא לי' אלא דקשי' לי' כנ"ל דלמה באמת אמרו במשנה דראשון ואחרון מברך הר הוי כג' שאכלו כל אחד בפ"ע וכמו שהקשיתי לעיל וע"ז משני דלא למדו אלא לרבים והיינו כנ"ל שלמדו מברכת הזימון דע"י שהם רבים צריכים להוסיף בברכת זימון וזה ילפינין משם ה' אקרא ומזה ילפינין קו"ח כיון דלענין ברכת זימון חשיבי רבים כ"ש ללימוד התורה ברבים וכיון דמכח רבים הוא מברך א"כ גם השומעין צריכין ברכה ויוצאין בברכתו ומאז התחילה המצוה אבל קושיא הראשונה עדיין קשה.

ונראה דהירושלמי סובר דיש להקשות על הקו"ח דרבי כמו דמקשה בש"ס דידן בברכות דף נ"א מה לאכילה שכן נהנה משא"כ אי ידעינין ברכת התורה ממקום אחר אלא דילפינין מברכת זימון דמעשה דרבים חשיבא וראוי לקבוע ברכה על זה לא שייך הקושיא שכן נהנה וילפינין שפיר קו"ח דראוי לקבוע ברכה על קריאת התורה כרבים. ושוב פריך הירושלמי כיון דאין אתה לומד ברכה אלא לרבים דכי שם ה' אקרא צריך לברכת זימון. א"כ ברכה ליחיד גבי ברה"ת מנ"ל ומשני מידי דהוי אברכת המצות (ועל סמך הירושלמי הזה נראה דפסק הרמב"ם דברה"ת הוא מדרבנן דהירושלמי לטעמי' דסובר ברכת המצות דאורייתא אבל לדידן דקימ"ל ברכת המצות דרבנן גם ברה"ת דרבנן ואכ"מ) ועכ"פ לפי הנ"ל לדעת הירושלמי נראה דס"ל דברכה שאנו מברכין על קריאת התורה בציבור הוא מה"ת ולפי זה קשה הא דאמרינין במגילה דף כ"ג ע"א דקטן עולה למנין שבעה ואיך יכול קטן דרבנן להוציא י"ח דאורייתא וצ"ל כמ"ש הר"ן שם דבאמת לפי הדין הראשון. דרק הראשון והאחרון מברך לא הי' קטן יכול להיות נקרא ראשון או אחרון ונראה נכון לומר דאפילו אי נימא דברה"ת בקריאה בציבור הוא מה"ת היינו לפי התקנה הראשונה אבל למאי דתקנו רבנן אח"כ משום הנכנסין ויוצאין ומברך כל אחד ואחד וודאי לכ"ע הברכות הללו מדרבנן:

אמנם הטעם שתקנו לברכה זו נראה דתליא בפלוגתות הפוסקים באו"ח סי' ק"מ והמה רבינו יואל ורבינו אפרים שדבריהן צריכין ביקור וגם דברי הרמב"ם פי"ב מתפלה שהביא הב"י וש"ע צריכין ביאור וכמו שהאריכו בזה והנראה לפיענ"ד דבזה פליגו דעת הרמב"ם ורבינו יואל דטעם דתיקנו חכמים ברכה הוא כיון דעזרא תיקן קרואים דווקא ג' או ד' ה' וי"ו וז' לפי הטעמים שנאמרו בפרק הקורא עומד א"כ ראוי לברך כמו שמברכין על כל תקנה אלא שמעיקרא אמרו כיון דהמצוה חדא הוא (ולפי ענ"ד הני ג' קרואים מעכבין אהדדי דוודאי אם אין יכול לקרות רק לאחד מספקא לי כיון דלפי תקנות משה רבינו הוי סגי בחד לפי חד תירץ בש"ס ב"ק דף פ"ב. אם כן מקיים מכל מקום מצות ותקנות משה רבינו עה"ש אם אינו יכול לקיים תקנות עזרא אבל אם יכול לקרות שנים ואין יכול לקרוא השלישי מצד איזה סבה נראה דמעכבין אהדדי ואפילו השני לא יקרא וממילא גם בראשון דתליא בב' תירוצים בש"ס ב"ק הנ"ל איך הי' תקנת משה וא"כ אם הי' גם תקנות משה על שלשה שוב נימא שהם מעכבין והוי ספק ברכה. לפענ"ד נראה דמעכבין מכל מקום עדיין צ"ע לי הדין הזה וכעת לא מצאתיו בפוסקים) ומכל מקום מצוה משם אחד הוא ותיקנו או הניחו על דין תורה לפי הירשלמי הנ"ל לברך רק חד ברכה אך משום הנכנסין ויוצאין ואצלם כל א' מצוה בפ"ע תיקנו שוב שיברך כל אחד:

ולכאורה נפשט הספק שלי דשלשה קרואים אין מעכבין דאל"כ בלא"ה הנכנסין ויוצאין לא קיימו התקנה מיהו משום זה אין ראי' דאיכא למימר עכ"פ יקיימו תקנת משה בברכה לפי חד תירוץ הש"ס הנ"ל וגדולה מזו הביא הב"י באו"ח סי' תרנ"א בשם הראב"ד דבד' מינים דמעכבין אפי"ה מברך על כל חד וחד ואע"ג דאנן לא קימ"ל כן. מכל מקום אם סח ביניהם קימ"ל שם בסי' תרנ"א סעי' י"ב דמברך על כל חד אע"ג דמעכבין וה"ה כאן משום הנכנסין ויוצאין וכיון דהטעם של הברכה הוא בשביל לברך על תקנות עזרא על כל חד בפני עצמו א"כ כיון דהחיוב הזה לא על הקרואים לבד אלא על כל הציבור דבשביל הציבור תיקנו תקנה זאת וא"כ חיוב הברכה נמי על כולם וע"כ הקורא מוציא את הציבור בברכתו וזהו דעת רבינו יואל שם. והכריח זה מתקנה ראשונה עיי"ש כמו שהביא המרדכי סוף מגילה:

ולכאורה הראי' תמוה מאי ראי' מקודם התקנה שהוציא קוראים אחרים ומכריח מזה שמוציא הציבור. אמנם לפי מ"ש לעיל מובן זה היטב כיון דע"כ מוציא הקוראים וקשה הא הוי בזה אחר זה ואיך יוכל להוציאם ודווקא עשרה שעושין מצוה בפעם אחת אחד מברך לכלם וע"כ דהקורא צריך להוציא הציבור כדלעיל בפירוש הירושלמי וכיון דהוציא גם את הקורא השני שהי' בכלל הציבור שפיר יש להמצוה משך זמן מאז ועד עתה ויכול להוציא עכ"פ לדעת רבינו יואל ז"ל וא"כ קשיא לי' הירושלמי למה בנשתתק צריך לברך שנית. כיון שגם אותו הוציא בברכתו וכאלו ברך בעצמו ועל זה תי' הרבינו יואל דנשתתק הוי היסח הדעת ואפילו המברך בעצמו צריך לברך שנית בכה"ג אם הסיח דעתו עיי"ש והרמב"ם ג"כ נראה דס"ל כדעת הרבינו יואל דמוציא כל הציבור דעל כלם היתה התקנה מיהו לא ס"ל כתירוצו דנשתתק הוי היסח הדעת ומכח זה ס"ל להרמב"ם באמת אם הקריאה שקרא הראשון לא יהי' עולה למנין הקרואים ויהי' השני זה שעומד תחתיו מתחיל מחדש אינו צריך לברך שנית דכבר הוציאו הראשון אבל אם יתחיל ממקום שפסק ויהי' עולה מה שקרא הראשון. ונצרף ב' הקוראים להיות כחד זה לא אמרינין בתורה כדכתיב תורת ד' תמימה ואין מצרפין ב' אנשים להיות נחשב חד גברא ואם לא נצרף פסוקים הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם ופסוקים האחרונים נתברכו רק לאחריהם. לכך יתחיל זה ממקום שהתחיל הראשון וא"צ לברך שנית. שכבר הוציאו הראשון הקריאה וחובת גברא ההוא כן נראה לפענ"ד להסביר דעת הרבינו יואל והרמב"ם דקיימו בזה בחדא שיטה דטעם ברה"ת כמו שאר ברכת המצות דמברכין על תקנה:

ולפי טעם זה קשה איך קטן עולה בזה"ז ומוציא רבים בברכתו בוודאי לדעת בעל העיטור בטור או"ח סי' תרפ"ט ס"ל בדרבנן קטן מוציא בברכת התורה בזה"ז שכל אחד מברך הוא מדרבנן ויכול להוציא אבל להרמב"ם לשיטתו דס"ל לב"י דרמב"ם פליג על הבעל העיטור קשה וצ"ל דס"ל דברי קבלה כדברי תורה דמי ולכך אינו מוציא בקריאת המגילה לת"ק דר"י. אבל בעלמא אתא קטן דרבנן ומפיק גברי דמחוייב רק מדרבנן. ואע"ג דקטן הוי תרי דרבנן וגברא חד דרבנן אין חילוק. ובזה מיושב קושית מג"א בסימן תרפ"ט ס"קד. ועדיין קשה לפי שיטה זו למה יכולין להוסיף על מנין הקרואים בשבת ולברך כיון דטעם הברכה רק משום התקנה. ולכאורה ראי' מזה לדעת התשב"ץ המובא במג"א סי' רפ"ב ס"קא דבזמן שכל אחד מברך אין יכולין להוסיף מיהו כבר כ' המג"א שם דמהפוסקים שסתמו מוכח דאפילו בזה"ז יכולין להוסיף ולכאורה הו"א כיון דנהיגו השתא לקרוא בכל שבת סדר לפי מה שחלקו והנהיגו וכמ"ש הרמב"ם שם בפ' י"א מה' תפלה ואם כן כל זמן שלא גמר הסדר מחויב לקרוא עוד כדי לקיים המנהג וא"כ ברכה לבטלה לא הוי וגם ברכה שא"צ לא הוי משום דברוב עם הדרת מלך. ואיכא הידור וחיבוב מצוה. ומצוה להדר משום זה אלי ואנוהו ולכך יכול לברך. מיהו נהי דיש לישב בזה מנהגינו אבל הרמב"ם לשיטתו אינו מיושב בזה דהוא פסק בפ"ג ממגילה דין ז' דאין מברכין על המנהג ומשום כן פסק דאין מברכין על הלל בר"ח וצ"ע:

אמנם שיטת רבינו אפרים הוא. דעל תקנת עזרא אין מברכין. והפמ"ג בפתיחה כוללת לה' קריאת התורה באמת הקשה למה אין מברכין ולי נראה דכיון דרק משום לימוד התורה תיקנו קריאה זו וכמו שדרשו חכז"ל על וילכו ג' ימים בלא מים ועל הלימוד כבר ברך כל אדם בשחרית ולכך לא ראו לקבוע לה ברכה בפ"ע. אלא הטעם שתקנו ברכה הוא כמ"ש הרא"ש והובא בטור באו"ח סי' קל"ט משום כבוד התורה שיהא גנאי לה אם לא יברכו על קריאתה אלא דמעיקרא החשיבו כל הקריאה כמצוה וכמעשה אחד. ומשום הנכנסין ויוצאין דאצלם הוי הקריאה כל חדא וחדא בפ"ע. ואיכא שוב זולותא דסברו דאין ברכה על מצות התורה ולכך תיקנו שוב ברכה על כל אחד משום כבוד התורה וכיון דאין מברכין משום המצוה אלא משום כבוד התורה. וא"כ על הציבור אין כאן חיוב ברכה וא"צ להוציא הציבור. ובזה מיושב הא דקטן עולה וא"צ לתי' הר"ן דמייתי לפי דין המשנה דווקא לאמצעי עולה דאיכא למימר דאפילו לראשון עולה ובאמת אינו מוציא אחרים וגם לא לקוראים אחרים הבאים אחריו שאין עליהם שום חיוב ברכה. כיון דמעיקרא סברו דבכה"ג ליכא למיחוש לכבוד התורה ורק על הראשון חיוב ברכה וא"ש ובאמת על הר"ן דנראה מדבריו דס"ל כרבינו אפרים דא"צ להוציא את הציבור ואפי"ה ס"ל דהראשון מוציא את הקוראים הבאים אחריו וקשה האיך יכול להוציא אחרים הבאים אחריו כיון שיש הפסק ביניהם וכ'"ש למ"ד דאין ברירה אפילו בדרבנן איך נימא דהוברר למפרע שהוציא את זה בברכתו וצ"ע ולפי שיטה זו בנשתתק בסימן ק"מ אם מתחיל מראש והוי כקריאה חדשה ואיכא גנאי לתורה אם לא יברך לכך צריך לברך: משא"כ אם יתחיל ממקום שפסק הנשתתק והוי כחד קריאה ואין כאן גנאי ואין צריך לברך. וכשיטה זו נראה דס"ל להריב"ש בתשובה סי' פ"ד שכ' ראי' דבשמחת התורה רשאין לקרות ולחזור ולקרות ולברך ממה שעושין כן בחוה"מ סוכות וקשה התם התקנה כך וחיוב איכא לקרות ד' קוראים דווקא ולכך רשאין לברך. ומנ"ל לשמחת תורה דאינו מחוייב וצ"ל דס"ל כשיטת הרבינו אפרים דלא משום חיוב ומצוה מברך. אלא משום כבוד התורה וא"כ גם בכה"ג יברך ומשום ברכה שא"צ ליכא כיון דאיכא חיבוב תורה והידור מצוה. וברוב עם הדרת מלך. ליכא למיחוש לברכה שא"צ וא"ש:

וכיון שבררנו טעם ושורש כוונת ברכות על קריאת התורה בציבור נבאר מה שהתחלנו בו אם גם אחד יכול לקרות ב' פעמים ולברך. הנה הדין הזה מבואר להלכה פסוקה בש"ע אורח חיים סוסי' קמ"ג דאם אין יכול לקרות רק אחד קורין אותו ושוב קורין אותו האיש עצמו עד שבע פעמים ומברך בכל פעם לכתחילה ואין אומרים דכל הקריאה נפטר בברכה אחת אע"ג דיודע שיקרא עוד הפעם. וכן משמע פשוט מלשון הש"ס גיטין דף נ"ט ע"ב שאמרו נקטינן אם אין כאן לוי קורין כהן ב' פעמים. ואין לומר דבזמן אביי עדיין לא הי' התקנה שיברך כל אחד וכמו שנראה מדברי התוס' שם. דהרי הרא"ש ריש פרק הקורא עומד דין ג' כ' לפרש הירושלמי דבימי ר' יוחנן כבר תיקנו שיברך כל אחד ואע"ג דהפני משה בריש פ"ז דברכות כ' להוכיח דבימי ר' זעירא בירושלמי עדיין לא ניתקנה תקנה זו לפי מ"ש לעיל לפרש הירושלמי דהירושלמי לא מספקא לי' הדין אלא קושיא הוא דקשיא לי' על משנה ראשונה וכיון דמוכח דבימי ר"י כבר הי' התקנה: א"כ כ"ש בימי אביו ואפי"ה אמר דאם אין לוי קורא הכהן ב' פעמים. משמע כדינו בברכה. אמנם צריך ביאור. למה באמת לא יהא סגי בברכה אחת כיון שיודע שיקרא עוד. ואין כאן נמלך למה יהא צריך לחזור ולברך:

ונראה להסביר דלכל השיטות צריך לחזור ולברך דהנה לפי שיטה ראשונה באורח חיים סי' רע"א סעי' ד' דצריך לחזור ולברך המוציא וביאר שם הטו"ז בס"קד כיון דצריך להפסיק בקידוש ועושה מעשה ההפסק צריך לחזור ולברך וה"נ כיון דתיקנו ג' או ז' קרואים צריך להפסיק ועושה מעשה הפסק. א"כ בברכת הנהנין הוי כהנאה בפ"ע וצריך לברך מחדש וא"כ שוב הוי כבוד התורה דלא תהא נגרע ערכה מהנאה וצריך לברך על כל פעם שחוזר וקורא כיון שכך הדין ומוכרח לעשות כן אין כאן גורם ברכה שא"צ אמנם אפילו לי"א החולקים שם בסי' רע"א וס"ל דאע"ג דצריך להפסיק א"צ ברכה חדשה. מ"מ נראה דכאן מודים לא מבעי' לשיטת רבינו יואל והרמב"ם וכמו שביארתי דהברכה היא על תקנת עזרא וא"כ כיון דעל המצוה הוא מברך וכך הוא המצוה דוקא לפסוק ולחתוך לשבעה קרואים א"כ ראוי הוא לברך מחדש. אלא אפילו לר' אפרים ולטור ולהרא"ש דרק משום כבוד התורה מברכין מ"מ כיון דכל קריאה וקריאה מצוה בפ"ע הוא. אפילו בברכת הנהנין לדידן חייב לברך. דהרי קי"ל לפי מנהג שלנו באו"ח סי' תע"ד דמברכין בפה"ג על כל כוס וכוס וכ' המג"א שם הטעם הואיל וכו' חדא וחדא מצוה בפ"ע וא"כ ה"ה כאן כן נראה לפענ"ד נכון:

ומ"ש מעלתו ני' בשם ספר מקור ברוך דהוי ספק. ספר זה אינו בידי. וא"כ בוודאי שפיר דמי שלא לצאת הכהן משום שיצטרך לברך עוד הפעם. וכן נראה לפענ"ד לפי הנ"ל דכיון דהדבר מה שנוהגין דמי שקורא בתורה בבהכ"נ אחת ושוב בא לביהכ"נ אחרת וחוזרין וקורין אותו אפילו לאותו פרשה עצמו שכבר קרא בביהכ"נ הראשון צריך לברך ואין כאן חשש ברכה לבטלה שהרי כיון דבביהכ"נ האחרת יש שוב המצוה לקרות ומצוה עלי' רמיא לקרות לקוראים. א"כ הוי מצוה בפ"ע וצריך לברך עפ"י כל הטעמים הנ"ל דכל ציבור וציבור מחוייבין לקרות הקרואים שתקנו וא"כ צריך לברך אי משום המצוה או משום כבוד התורה. וכ"כ המג"א בסי' רפ"ב ס"ק ט"ו. ונהי שכ' שם לשון דיעבד אם נזדמנה לו עוד אותו פרשה יחזור ויברך נראה לי דאפילו לכתחילה שפיר דמי למיעבד כה"ג וכן אני נוהג לפעמים בשבת חזון וכן בהפטורה של מרכבה שאני מפטיר בביתי אצל הבחורים ושוב אני מפטיר בביהכ"נ ואף דבשאר שבתות אני נזהר בזה. מכל מקום בשבת חזון ובמרכבה דהמנהג שרב העיר עולה למפטיר כדיעבד דמי. עיין במהרי"ק שורש ט' וכ"ש שלדינא נראה לי דאפילו לכתחילה ש"ד למיעבד הכי:

וראיתי בב"ח סוסי' מ"ג שכ' הא דאחד קורא וחוזר וקורא אם אפשר. לא נכון למיעבד כן עיי"ש ונראה דלא משום חשש ברכה לבטלה אלא משום דבעינן תקנה כמו שתיקנו דווקא ה' או ג' או ז' גברי וא"כ אפשר שמטעם זה חשש הרב הגאון מוהרר מרדכי בנעט זצוק"ל הנ"ל ואמר לכהן שיצא. ומכל מקום הא כתב המג"א בסי' רפ"ב ס"ק י"ד דאפילו משום חסרון ניגון רשאים לחזור ולקרות מי שכבר קרא וכ"ש משום מצות כהונה. מיהו מהתם אין ראי' דהתם במפטיר איירי שכבר נשלמו מנין הקרואים. מכל מקום כך נראה לפענ"ד נכון כמ"ש דא"צ לצאת:

ונראה דאין זה תליא בפלוגתא אי מצוה להקדים לכהן הוא מה"ת או מדרבנן שאע"ג שכבר כתבתי לעיל בתשובה (סי' נ"ט וס') דנראה העיקר שהוא מן התורה. ומ"ש הב"ח ביו"ד סי' כ"ח דאסמכתא בעלמא קשה לכוון כן בלשון הש"ס גיטין דף נ"ט וכן משמע בנדרים דף ס"ב דיליף דצריך למשרי תגרי' ברישא עיי"ש. משמע דהוא מה"ת וכן נראה מבוא' מלשון הרמב"ם בפי' המשנה גיטין נ"ט וכן כ' המהרי"ק בשורש ט' בשם הריב"א דלכאורה נראה שהוא מה"ת. וכן מ"ש התומים בסי' ט"ו סק"ג דיש לחלק בין בזמנם לזמן הזה לא משמע כן בגיטין שם דא"כ דלמא מתניתן בזה"ז איירי ומאי פריך ועיין בהג"הה באו"ח סוסי' קכ"ח ובטו"ז שם. מכל מקום אפילו אי דאורייתא הוא אינו כחובת הגוף של תפילין אלא כחובת ציצית דהוי רשות אם יש לו בגד של ד' כנפות חייב בציצית ה"נ אם יש שם כהן חייב להקדימו. אבל אם הוא יוצא מעיקרא אין כאן ביטול מ"ע ומכל מקום גם במצות ציצית אמרינן בפ' התכלת דאסור למיעבד טצדקי למיפטר נפשי' וכן פסק הרמב"ם סוף ה' ציצית ובעידן ריתחא מענשינין וכו' וא"כ גם במצות וקדשתו אסור למיעבד טצדקי והגאון מוהר"מ בנעט זצ"ל לא משום טצדקי עבד אלא משום דחשש למ"ש למעלה וא"כ מאן דעבד כוותי' ול משום טצדקי למפטר נפשי' מוקדשתו יש לו אילן גדול לסמוך עליו אבל לדינא נראה לפי ענ"ד עיקר כמ"ש דברי ידידו הדוש"ת ה"ק משה שיק מברעזאווע:

תוכן העניינים

מהרם שיק אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה