מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה כב
החיים והשלום להאברך הרבני המופלג בתורה החרוץ מוה' אהרן שמואל ני':
מכתבו קבלתי וכו' ומה ששאל בסופר שלקח עורות שאינם נעבדים ואינם נשחרים לשמן ונתן רצועות לתפילין ומכרן לאחרי' אי נימא דחשיד גם על התפילין הואיל ולענין רצועות תשובת באר עשק מתיר בעורות סתם. אלא דכל הפוסקים חולקין עליו ועוד מספקא לי' אי מחזיר העורות למים עד שיתקלקלו ויעבדם וישחירם שוב לשמה אי מהני ודעת מעלתו ני' להתיר עפ"י דברי המג"א סי' ל"ג ס"קז אמנם כבר ראו עיניו דברי הבני יונה ביו"ד סי' רע"א ושם בארוך שפתיו ברור מללו דמדברי הרא"ש סוף ה' ציצית מבואר דכל העיבוד בעינן לשמה וגוף הדבר נראה דבמחלוקת תליא דשם בהרא"ש מבואר דבעל העיטור ס"ל כהרא"ש וגם לענין כתיבה מצינו פלוגתא בכיוצא בזה עיין מג"א סי' ל"ב ס"ק כ"ג כתב דבעינן דכל התיבה והאות יכתב כדינו. ובאה"ע ססי' קל"א פסק הרמ"א דלא כמהרד"ך אלא אם בתחלה לא אמר לשמו ולשמה וחתם מקצת. ואח"כ אמר כשר וכן פסק בסי' קכ"ה סעי' ז' לענין חק תוכות והפר"ח שם בסי' קכ"ה האריך והעלה לדינא דבעינן כולה לשמה וכן נראה. דבזה יש לישב מה שהקשו סתמא דש"ס אהדדי דבסוכה (דף ט') אמרו דלכך בעי' טווי' לשמה משום דכתיב גדילים תעשה לך. לך לשם חובך ובמנחות דף מ"ב ע"ב אמרינן עלי' דשמואל תנאי הוא וקשה הא ציצית שאני דגלי קרא ולהנ"ל נראה לי דעיקר פלוגתא דרב ושמואל כלהו ס"ל דגלי קרא אלא דרב סבר דרק חדא מלתא מרבינן ומה דגלי גלי וא"כ ה"ה בתפילין. נהי דגלי בקלף הפרשיות דבעי' לשמה מקרא דכתבו לכם הכתוב בס"ת ותפילין ומזוזות אתקשו לס"ת עיין ברמב"ן במלחמות בסוכה דף ט' אמרי' דווקא קלף של כתיבה אבל לא של בתים. דשל בתים לא צריך לשמה. אבל שמואל סובר כיון דגלי לך דבעי' לשמה כל עשייתו ותיקונו בעי' לשמה ממילא לדידי' ה"ה בתפילין כל תיקוניו בעינן לשמה וא"ש ב' הסוגיות וכעין זה ראיתי בפנ"י בסוכה שם:
והנה מלשון הש"ע באו"ח סי' י"א סעי' א' וב' נראה מבואר דאם טוואן שלא לשמן אפילו שזרן לשמן פסולים והיינו כהרא"ש סוף הלכות ציצית וא"כ סבר כל דבעי' לשמן בעינן כל עשייתו ותיקונו לשמן וא"כ קשה איך פסק באה"ע סי' קל"א דאפילו אם בתחלה לא חתם לשמה אם בסוף חתם לשמה כשר הא בעינן כל תיקוניו לשמה וקשיא דברי הש"ע אהדדי וצריך לחלק בדוחק דיש חילוק בין מעשה אחד לב' מעשים דוודאי גם בטוי' אם בתחלה לא כוון לשמה ולבסוף עשה לשמה מועיל ואפילו אם בטוי' אינו מועיל היינו משום דכל משהו ומשהו הוא דבר בפני עצמו וכמ"ש בנוב"י מהד"ת חלק יו"ד סי' קע"ה ושזירה דבר אחר הוא אבל כתיבה וכתיבה עדיף ועדיין צ"ע דבכל משהו ומשהו כתיבה נמי חלק בפני עצמו הוא וא"כ ע"כ צריך לחלק בין ב' מעשים למעשה אחד וע"כ לא קאמר הרא"ש אלא אם עבדו שלא לשמה וגירר לשמה הוא דאינו מועיל אבל אם עובד עצמו עשה בסוף לשמה מועיל. וא"כ אפילו להרא"ש אפשר אם מחזיר העורות למקום שמתקלקל עיבודן ומעבד אותם שנית איכא למימר דמהני מיהו בס' בני יונה כתב עוד דאיכא למימר דווקא תחלת העיבוד בעי' לשמה שהוא העיקר וא"כ גם בכה"ג שמחזיר אותם למים בוודאי עיקר עיבודן אינו מסתלק וא"כ עיקר עיבודן לא הי' לשמן ובטו"ז בסי' רע"א סק"ג ג"כ מסתפק בזה והעיקר נראה דכל העיבוד הצריך בעינן לשמה וכמו דקי"ל לענין ציצית דכל עשייתן הנצרכות בעי' לשמה. והא דמותר להרא"ש אם עבד גוי. וישראל עע"ג היינו משום דהישראל נתן לו העורות ואמר לו שיעבדן לשמן והוא לוקח ממנו ועושה רצון ישראל ונותן לסיד מיד א"כ מוכחא מילתא כשם שמקיים צווי הישראל בזה שנותן בסיד כך הוא מקיים רצון ישראל שנותנין לשם ס"ת וכאלו פי' בהדיא ולכך אפילו אם אח"כ מעבד סתמא כיון שבתחילתן פירש לשם ס"ת שוב סתמא כשר וגוי מעבד סתמא והפ"מ ח"א סימן מ"ה הקשה גם בגט יהי' כשר אם עומד עליו מתחילה ועד סוף. ולפי ענ"ד הכא שאני כיון דלוקח לידו העורות ומקוים רצון הישראל בזה מוכיח לכל הפחות מחשבתו מתוך מעשיו על תחילת העיבוד וגוי בזה כקטן דאמרינן בחולין (דף י"ב) מחשבה אין להם מעשה יש להם. וה"ה בגט מה שלוקח הקלף והקולמוס ומתחיל מיד מעשיו מוכיחין שעושה על דעת הבעל ומיהו הוכחה זאת אינו אלא מתחילתו אבל אח"כ כשכותב אין מעשיו מוכיחין שעושה על דעת הבעל. ולכך בגט דבעינן מפרש דווקא שעושה לשמו ולשמה וסתמא פסול. לכך גם עע"ג פסול דגוי עושה מסתמא סתמא אלא א"כ מעשיו מוכיחין וזה רק בתחילה אבל בס"ת דבעינן רק שיפרש בתחילה אבל אח"כ סתמא כשר דנהי דסתם עורות לא הוי לס"ת. אבל כיון שכבר פירש מתחילה שוב סתמא כשר. ולכך מכשיר בגוי ומיושב קו' הפ"מ ודברי הרא"ש ודברי התוס' בגיטין דף כ"ג ובע"ז דף כ"ו דגוי עושה סתמא עולין בקנה אחד. וכן לפענ"ד עיקר דכל העיבוד בעינן לשמה ואם אמנם אין הכרעתי מכרעת מ"מ פלוגתא הוא וגם הפ"מ בתשובה הנ"ל פליג על הטו"ז בסי' רע"א ס"ק ב' וסובר דסוף העיבוד בלי תחלה לא מהני וא"כ לא מהני אם שורה אותן שוב בסיד ועכ"פ פלוגתא היא אבל מה שכתב מעלתו ני' שיתן אותם שוב במים זה וודאי לא מקרי עיבוד חדש ואינו מעלה דסיד בעינן כמ"ש הנוב"י סי' קע"ה מהד"ת (ועפ"י מאי שהסברתי דברי הרא"ש יש לישב ג"כ קושית הנוב"י בסי' קע"ה. ורמז ג"כ בדגול מרבבה באו"ח סי' י"א דהשיג דציצית שאני ולהנ"ל גם ציצית כיון שתחילת עשייתן מוכיח שעושה לשם ציצית שוב סתמא כשר ושפיר דימה הב"י):
ועכשיו נבא לדין הראשון כיון שסתם הש"ע באו"ח סי' ל"ג דהעור לרצועות של תפילין בעי עיבוד לשמה וכמ"ש המג"א ס"קד מאן ספון וחשוב להכריע שלא כדבריהם והמיקל הוא רק פושע ומזלזל וסופר שנתן רצועות שאינם מעובדין לשמן בתפילין חשוד הוא להכשיל ולהקל בדבר שאין להקל בו ומעבירין אותו וגדולה מזו הביא הב"י כשם הרשב"א ביו"ד סי' י"ח בשוחט שמיקל ומזלזל אפילו רק בדבר שראוי ליזהר בו לכתחילה מעבירין אותו ואפילו על הכלי' חיישינן ומשמע דחייש למפרע וביש"ש פרק גיד הנשה סי' ט"ז באחד שהוציא טריפה מתחת ידו. אע"ג שהי' כמה צדדים להתיר מ"מ כיון שהמנהג לאסור מעבירין אותו וכ"כ הפמ"ג ביו"ד סי' א' בש"ך ס"קח אות ה' במקיל מחמת קלות דעת גרע טפי ואין לו התנצלות לומר שוגג הייתי כמבואר כל זה ביו"ד סי' קי"ט סעי' ט"ו וי"ז וי"ח: ועיין בתשובת עבודת הגרשוני שכ' לצדד דבדרבנן אין מעבירין וצריך לחלק בין תשובת הרשב"א הנ"ל לנידון שלו. וניהו דאיכא למימר דעל הכתיבה לא נחשד דאף דמקיל משום חימוד ממון אבל לא שביק התירא ואכיל איסורא וא"כ בוודאי כותב לשמה וכ"כ אדמ"ו הגאון זצ"ל בתשובת חתם סופר חאו"ח סי' ז' בכיוצא בזה בסופר שקלקל דלא נחשד רק לתאבון אבל לא להכשיל שלא להנאתו עיי"ש מ"מ קשה להקל דאף דהוכיחו הר"ן והריטב"א) בחולין דף ג') מכותי ומומר דאין פסול יוצא מבן דעת ואין לחוש עליו היינו בשחיטה אבל בכתיבה דטעות מצוי' ושכיחא ואי טעי אסור לחוק בחק תוכות. וזה טרחא למחוק הרבה לפי ענ"ד יש לחוש. וכ"ש בתפילין דבעינן כסדרן יש לחוש טובא דטעות שכיחא כסירכא שחששו בסי' ל"ט ביו"ד:
ויש. להביא ראי' לזה באה"ע סימן קכ"ג סעי' ה' לפי מ"ש בגט פשוט שם ס"ק כ' בכתבו ביו"ט בזדון כיון דחשוד לחלל יו"ט. גם כתיבת הגט פסול מדרבנן מיהו הח"מ והב"ש ועוד הרדב"ז ושאר אחרונים גם בגט אפילו בחשוד לעבירה מכשירין כתיבתו עיי"ש בגט פשוט וא"כ ה"ה הכא והיינו כמו"ש מרן זצ"ל בתשובה הנ"ל ומה שחששנו דבס"ת ותפילין שכיחו טעות איכא למימר ממנ"פ כיון שאינו חושש להכשיל אחרים מניח הטעות כמו שהוא ואינו מתקן כלל והיוצא לנו מדברים הנ"ל דבוודאי מעבירין אותו וקונסין אותו מכאן ואילך ולמפרע קודם שראו בו קלקול הנ"ל וודאי דלא חיישינן על למפרע לא מבעי' לדעת הש"ך ס"א ס"קח וסייעתו הב"י והב"ח והפר"ח דלא חיישינן למפרע. אלא אפילו לדעת התב"ש בסי' ב' דין י"ח דחייש למפרע. דווקא בשחיטה חייש משום חזקת אינו זבוח עד שנדע שנשחטה. משא"כ בס"ת שאינו בחזקת פסול עיי"ש. והספרים והתפילין ומזוזות שתיקן משעת קלקול ואילך צריך בדיקה אחריו אם לא ניכר שום תיקון כי גרירה ומחיקה רוב פעמים ניכר ואז אם לחוש שעיוות וקלקל שום דבר לתאבון ואפשר להקל כמ"ש מרן הגאון זצ"ל בתשובה הנ"ל כן נראה לפענ"ד אמנם עור לרצועה הוא בחזקת אינו מעובדת כמ"ש מהרי"ק בשורש ל"ג ותליא בפלוגת' הנ"ל לחוש למפרע ויש לצדד ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סי' ט"ו. דברי ידידו הד"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: