מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה ד
בעזהי"ת ר"ח שבט תר"ג לפ"ק שלום וכ"ט וכו':
יקרתך הגיעני וכו' וע"ד הספק אשר כתבת וז"ל נסתפקתי הא דכלאים בציצית שרי אי שרי להיות הטלית כלאים מלבד הציצית או לא. ונראה להכריח דלגמרי שרי הואיל והתורה התורה. דאל"כ למה לי קרא כלל להתי' כלאים בציצית. הא אינו נהנה מהציצית אלא מהבגד ומצות לאו ליהנות נתנו אלא ע"כ דהתורה לגמרי התירה עכ"ל. והנה כתבת זה לפום רהיטא דממנ"פ אי ס"ד דמצד הציצית אין כאן איסור כלאים ולא אדחי כלל הלאו בזה א"כ תקשה למה באמת יהיה מותר להיות בטלית מלבד הציצית מטעם הואיל והותרה וכו' הרי לא הותרה כלל. ותו דמדבריך נראה דאין איסור רק מטעם הציצית וזה אינו אלא כך הוא הדין דאם חוט אחד של פשתן בטלית של צמר אז אסור כל הבגד בהנאת לבישה כמבואר בהדיא בלשון המפרש למס' תמיד דף כ"ז ע"ב ד"ה שמא תיכרך וכו' ואם כן כיון שכל הבגד אסור בהנאת לבישה. ובגד שחייבה התורה בציצית היינו כשמתכוין להנאת לבישה כמו שהביא המג"א סוף סי' י"ט ס"ק ב' בשם התוס' והב"י בסי' יו"ד וכן כ' בתשובת מרן זצ"ל בחתם סופר סי' ס"ט ד"ה ואין להקשות וכו' וא"כ שפיר אצטרך קרא להתיר כלאים בציצית ואין מכאן שום ניצוץ ראי' אמנם לדינא נחזי אנן בעזהי"ת מריש הו"א בפשיטות דבוודאי שרי דהרי לפי מה שבארתי אם יש חוט אחד כלאים אסור כל הבגד בלבישה ואין חילוק אם הוא גדול או קטן כדתנן פ"ט דכלאים שאין עראי לכלאים וא"כ מה לי אם יש עוד חוט שהוא כלאים או לא הרי בלא"ה כל הבגד אסור וכיון שאינו מוסיף באיסורו ראוי להיות דינו כמו"ש בנזיר שהי' נטמא למתו רשאין להושיט לו גם מת אחר וכל שאינו מוסיף טומאה על טומאתו. כדאיתא בנזיר דף מ"ב ע"ב וכן משמע קצת מהש"ס מנחות דף ל"ט ע"ב דקא מבעי' לי' אי חוטי פשתן פוטרין בשל צמר וכו' אע"ג דצמר בשל פשתן פשיטא דפוטרין כ' התוס' דף מ' ע"א ד"ה כיון דאפשר במינן וכו' דשאני חוטי צמר הואיל ובלא"ה כלאים מצד התכלית משמע דאין איסור בריבוי ועוד נראה להביא ראי' מדברי הרא"ש בהלכות ציצית שכ' על דברי רש"י דמפרש דקרע בתוך ג' אל יתפור הוא דלמא פייש חוט התפירה וכ' לפי"ז בטלית של צמר מותר האידנ' דאין דרך לתפור בחוטי צמר יע"ש וקשה מה האידנא דקאמר ודוחק לפרש דהאידנ' קאי על הא דאין דרך וכו' דמעיקרא הי' הדרך לתפור בחוטי צמר דא"כ איפכא הוי לי' למינקט דאין דרך האידנא אלא נראה דהכוונה דוודאי בזמן שהי' כלאים מותר בציצית ולכך הותר רק האידנ' דכלאים לא הותר כלל ואין לחוש דלמא יתפור בפשתן ובצמר אין דרך לתפור ולכך שרי האידנ' זהו הנראה לי לפענ"ד. וא"כ מוכח דסובר הרא"ש דכלאים שרי לגמרי ודוחק לומר דהעולם יטעו כן:
אמנם לאחר העיון נראה ראי' ברורה דאסור דבמנחות דף מ' ע"ב אמר שמואל תכלת אין בה משום כלאים ואפילו בטלית פטורה וכו' ומסיק דהיינו הוטל למוטלת ופריך דהא כבר נשמע מדלעיל דאר"ז דכשירה ומשני דחדא מכלל חברתה אתמר ועיי"ש בפרש"י ואי ס"ד דהואיל והותרה הותר' א"כ מנ"ל דסובר שמואל דהוטל למוטלת כשרין בתראי דלמא פסולין ואפי"ה לית בהו כלאים הואיל דקמאי כשרין והואיל והותרה וכ"ש לר"פ דמסיק לעיל דהא דהטיל למוטלת כשרה בבתראי דווקא בנתכוין להוסיף וקשה דלמא קמ"ל שמואל אפילו נתכוין לבטל לית בי' משום כלאים הואיל וכשרה משום הקמאי אלא וודאי דווקא אם הם ראויים לציצית אין בהם משום כלאים אבל אם אינם ראויים לציצית יש בהן משום כלאים אמנם ראי' הנ"ל היא נכונה לשיטת רש"י אבל הרמב"ם מפרש בפ"א מציצית פירוש אחר בהא דהטיל למוטלת. ולדבריו קשיא הא דמסיק חדא מכלל חברתה אתמר ובשאגת ארי' סי' למ"ד פי' דמיירי כגון דפסק לקמאי ולכך כשר בבתראי לדעת הרמב"ם ובזה קמ"ל הואיל וכשר בבתראי לי' בי' משום כלאים יעוי"ש וא"כ אין מכאן ראי'. ולעולם אם יש כאן כלאים מצד הציצית מותר בכלאים אפילו במקום אחר בטלית זה. אמנם באמת כבר הקשה השאגת ארי' שם לדברי הרמב"ם מאי ואפילו בטלית פטורה דקאמר שמואל ותו כבר הקשה הכ"מ שם דקשה לכוון דברי הרמב"ם דפסק במתכוין להוסיף שניהם פסולים ובמתכוין לבטל כשרים הבתראי בדברי רבא דקאמר הואיל ומתכוין לאסופי מעשה לא הוי יעויי"ש. וטו"ז סי' יו"ד. ולפענ"ד נראה לישב הכל בעזהי"ת דהנה התוס' פי' דהואיל ומתכוין להוסיף המעשה לא הוי מעשה. ולכך לא חשיב תעשה ולא מן העשוי (וזה כענין שאמרו כל מלתא דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני) קשה לי למה לא יחשב המעשה. דהנה נראה אם אגד אדם חמשה מינים בלולב אפילו למ"ד צריך אגוד לא עבר עדיין על המצוה דבל תוסיף. דהרי עדיין לא הוי מצוה ולא הוסיף על המצוה דהרי אגודה קודם יו"ט לא הוי מעשה מצוה ורחמנא אסר רק להוסיף על המצוה. וא"כ ה"ה בכה"ג בטלית למ"ד דקיי"ל כוותי' דחובת גברא היא. אם עשה ציצית בבגד לא קיים המצוה. וא"כ הוא הדין אם הוסיף לא עבר עדיין על בל תוסיף כל זמן שלא לבש וא"כ בשעת עשי' דלא עבר על בל תוסיף א"כ שפיר חשב המעשה מעשה ולמה השיב רבא דלא חשיב מעשה.
ונראה דהרי הש"ס מסיק דחדא מכלל חברתה אתמר ובפרש"י דהא דאמר ר"ז אמר שמואל דתכלת אין בה משום כלאים. היא אתמר מכלל מימרא ראשונה וכיון דמימרא שנוי' משמי' דשמואל ע"כ גם מימרא ראשונה משמי' דשמואל הוא והגמרא קוצר וכיון שכן הא שמואל סובר שם דף מ"א דציצית חובת טלית ומיד בשעת עשי' מקיים המצוה הה"ד עובר מיד על ב"ת ושפיר קאמר רבא דהואיל ועובר על ב"ת לא הוי מעשה וכיון שזכינו לזה אני אומר דגם הרמב"ם מודה לסברת רש"י ותוס' דאי עובר על ב"ת. לא חשיב מעשה וממיל' לא שייך דיפסלו לקמאי מצד הא דאמרינן בפרק הנחנקין דף פ"ח דהיכא דעובר על ב"ת נפסלו לגמרי דהרי השניי' לא חשיב כמו מעשה ולכן שפיר נשארו הראשונים בכשרותם אמנם הרמב"ם קאי לדינא דחובת גברא וא"כ אין עובר על ב"ת מיד עד שעת לבישה וא"כ בשעת עשי' שפיר חשיב מעשה. ולכן שפיר פסק הרמב"ם דנפסלו קמאי כדאיתא בש"ס הנחנקין וכמו שהביא הראב"ד שם. אלא שהראב"ד מחלק בין הך גוונא דסנהדרין להא דשמעתין. אבל הרמב"ם לא מחלק ואזדא לטעמייהו בהלכות לולב ואין כאן מקומו עכ"פ מתורץ קושית השאגת אריה והכ"מ דבפי' הש"ס גם הרמב"ם מודה לרש"י:
ובזה יש לישב ג"כ עוד קושיא שהקשה השאגת ארי' מש"ס דסנהדרין הנ"ל עיי"ש ולהנ"ל יש ליישב עפ"י דברי התוס' ביבמות צ"א ע"ב ד"ה שב וא"ת וכו' דכ' דציצית מקרי שב וא"ת ונראה דהחיוב ריא רק לאחר לבישה ולפי"ז גם הב"ת הוא רק לאחר לבישה והוי שב וא"ת ועיין בר"ן בחי' בסנהדרין דזקן ממרא אינו חייב על שב וא"ת. וא"כ ע"כ דגם אם נימא דזקן ממרא נעשה ע"י ציצית היינו אי חובת טלית ועובר מיד על ב"ת. ולמ"ד חובת מנא גם הרמב"ם מודה דלא נפסלו ציצית הראשונים וא"ש. עכ"פ נחזור לנידון שלנו דבהא דשמואל דאפילו בטלית פטורה גם הרמב"ם מפ' כרש"י ומוכח שפיר כהנ"ל דאפילו היכא דאיכא כלאים אסור שלא במקום מצוה אלא דקשיין הראיות שכתבתי למעלה בהיפוך ובשלמא ב' הראיות האחרונות יש לדחות כדלעיל אך הראי' וסברא הראשונה קשה לסתור. ונראה דהנה בחולין פ"ב ע"ב מבואר בשוחט ב' בנים ואח"כ שחט האם הוי כאכל ב' זיתים חלב בהעלם אחד. דהיינו אע"ג דהמעשה עבירה דהיינו השם הוי רק מעשה אחת כמו אם הי' שוחט רק בן אחד מ"מ כיון דהשתא אסור האם לשחוט מצד ב' צדדים דהיינו מצד ב' בנים ואפילו הוי רק חדא מעשה עבירה מ"מ חשיב כמו ב' זיתי חלב וא"כ ה"ה נידון דידן אם מוסיף עוד חוט אחד אסור הבגד בלבישה מצד חוט זה. ומצד חוט זה והוי כמו שאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד דהיינו חדא מעשה וריבוי בשיעורין וא"כ כיון שכן נפל הדין שלנו ברברבתא בפלוגתא דהראשוני' מבואר ברשב"א בחולין ט"ו גבי מבשל לחולה בשבת אם מרבה בחדא מעשה וריבה בשיעורין אסור מדרבנן. והר"ן בביצה גבי ממלא אשה קדירה (דף י"ז ע"א) הקשה על הרשב"א והוכיח דריבוי בשיעורין הוי איסור דאורייתא ואני כתבתי במקום אחר לישב היטב דברי הרשב"א ואין כאן המקום להאריך בזה. עכ"פ בהא סלקינן דהשאלה שאנו דנין עלי' להרשב"א אסור מדרבנן ולהר"ן אסור מדאורייתא והי' זה שלום הק' משה שיק מברעזאווע: