מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה ג
ואשר העיר מעלתו ני' בב"מ כ"ב דפריך יתמי דלאו בני מחילה נינהו ובפי' התוס' דוודאי לרבא דס"ל יאוש שלא מדעת מהני עיי"ש והקשה מעלתו מאי ענין זה ליאוש שלא מדעת כיון דאפילו ידע וניחא לי' אינו מועיל היאוש וההפקר עכ"ל בקצרה ואני תמה על תמיהתו הלוא הם שקולין ושווין דהרי הא דיתמי לאו בני מחילה נינהו הוא משום שאינם בני דעת שלימה וכדאמרינן בגיטין דף כ"ב ע"ב והא לאו בני דעה נינהו וקנין ומחילה והפקר הנעשה מבלי דיעה אינו מועיל וגרע ממחילה בטעות וא"כ היכא דבעי דיעה הני לאו בני דיעה אבל אי אמרינן יאוש שלא מדעת הוי יאוש ובדבר דרגילין ליאוש הוי ממילא יאוש ולא בעי דיעה. כיון דלבתר דידעו יהי' יאוש הוי מעתה יאוש ה"נ בנכסי קטן כיון דלבתר דידעו היינו דלכי גדלו דעד אותו הזמן כאלו אינם לפנינו ואין מקבלין עדות עליו דהוי כשלא בפניו ולכך בדבר שבעינן יאוש ובלי דיעה לא מקרי יאוש אינו מועיל משא"כ לרבא דס"ל דדבר דכ"ע מייאשי אפילו לא הוה ידע וממילא הוי הפקר ויאוש כיון דלכי ידעי הוי יאוש כן ה"נ הוי יאוש שאפילו בלי אמירה וידיעה מבעלים וע"כ דכך הדין דממילא הוא מופקר כעין דאמרי' בפסחים דף ו' פירורין ממילא הפקר ה"נ בקטנים דאין חסרון שלהם אלא דלאו בני דיעה שלימה הן וכאלו לא ידעו וא"כ בדבר דלא בעי דיעה דהיינו לרבא שפיר כתבו התוס' דלא קמבעי' לי' אליבא דרבא דלדידי' דלא בעי' ידיעה ודיעה וודאי גם בקטנים מועיל וא"ש:
ומטעם הנ"ל נ"ל דאע"ג דקטנים לאו בני מחילה נינהו מ"מ בגדול עומד ע"ג ומלמדו ומזהירו דאמרינן לענין גיטין שם דף כ"ג דמתקרי בן דיעה לדעת התוס' אפילו בדאורייתא א"כ למחול ג"כ מועיל אי גדול עע"ג כן נראה לפענ"ד עי' בתוס' גיטין כ"ב ע"ב ד"ה והא לאו בני דיעה נינהו ובזה נתישב מה דקשה לן לכאורה הא דאמרינן בפסחים ד' ע"ב דקטנים נאמנים להעיד היכא דאתחזק לן דלא בדק ואמרו אנן בדקנוהו נאמנים משום דהמנוהו בדרבנן ומן התורה בביטול בעלמא סגי והתוס' בעירובין דף ל"א ע"ב כ' דדוקא בבית ובחמץ שלהם נאמנים וקשה א"כ איך אמרו בביטול בעלמא סגי הא יתמי לאו בני יאוש והפקירא הם והמשכיר צריך לבטל וליאש ובמקו"א אחר כתבתי ישוב לזה אמנם להנ"ל א"ש בעומד ע"ג ומלמדו ומזהירו יש לו דיעה ויכול ליאש ולהפקיר ואין להביא ראי' נגד זה מתוס' בב"ב דף קמ"ג ע"ב ד"ה ואם אמר ראו כו' שהקשו הא יתמי לאו בני מחילה ותרצו בדבר שלא בא לעולם לידם ולית להו פסידא אמרינן דבני מחילה הם ומאי קושיא באמר להם ראו איכא למימר דהיינו בעע"ג ומלמדם ומזהירם. מיהו המעיין בתוס' שם אינו מבואר דהקשו כן אמתני' אלא על עובדא דרב ספרא דלא אמר ראו עיי"ש. ולפי הכלל שכתבו התוס' בב"ב הנ"ל דהיכא דלא הוי פסידא ולא בא לידם גם יתמי בני מחילה נינהו לכאורה קשה הא דאמרי' בפסחים דף נ' ע"ב מעות יתומים הנותן למחצית שכר אינו רואה סימן ברכה משום דיתמי לאו בני מחילה וקשה הא לית להו פסידא ולא בא לידם מיהו י"ל דמכל מקום נהי דמחילה היא בכה"ג מ"מ כיון דלא מרצונם מחלו אלא משום אומדנא אינו רואה סי' ברכה מיהו לפני האמור למעלה דהיכא דאחד עומד ע"ג מועיל וא"כ מעות יתומים מסתמא בב"ד מוזפי והוי כעע"ג ומועיל מחילה וצ"ל דמיירי שלא בב"ד אלא בינו לבינם ועיין ברש"י ב"מ דף ע' סע"א ד"ה בב"ד כדי להפקיר ממון המקבל עיי"ש ולכאורה הוי מצי למימר להפקיר ממון יתמי שלא תהא דבר שאינו רואה סימן ברכה אמנם להנ"ל לזה לא צריך ב"ד אלא עע"ג ולכך פרש"י משום הפקר ממון המקבל כן נראה לפענ"ד: ה"ק משה שיק מברעזאווע: