אור ברסלב

מהרם שיק אבן העזר· רבי משה שיק

תשובה קמו

תשובה קמה

שיל"ת חוסט יום ה' י"ד מנחם אב תרל"ג לפ"ק: החיים והשלום וכל טוב להרב המופלג המאור הגדול כש"ת מוה' שמואל שמעלקי נ"י אבדק"ק אבער ווישווא יע"א:

מכתבו קבלתי ובו נשאלתי לחוות דעתי בענין יבמה שיש לה ד' יבמין. האח הגדול איננו שומע בטוב והוא קצת חרש וגם לשונו לשון עלגים ודעת מעלתו נ"י נוטה להניח לחלוץ את השני והאריך בפרטי דיני חרש ויבואר לקמן אי"ה דברי מעלתו נ"י דבריו וטעמו ונימוקו עמו. ולדעתי אין בהאח הגדול שום חשש ואבאר בעזה"י דברי:

א') פשיטא לי דחרש שאינו שומע ואינו מדבר דלאו בני דיעה ואין גדול עע"ג דאין בחליצתו ממש ומעלתו ני' הקשה על הרמב"ם דפסק פ"ד מה' יבום דין י"ג דחרש וחרשת אין בחלוצתן ממש דלאו בני דיעה ושם בדין ט"ז כ' דאם לא נתכוונו החליצה פסולה ואי בחרש אינו חליצה משום דלא כוונו אמאי אין בה ממש עכ"ל. באמת אפילו לשיטת מעלתו לא קשה דאיכ"ל דמה"ת בעי' כוונה וכמ"ש החכ"צ בסי' א' ומן התורה חליצה בלא כוונה מותרת לאחין לפי שאין בחליצה ממש אבל רבנן חששו דהעולם לא ידעו שלא הי' להם כוונה ויטעו להתיר חליצה לאחין ולכך גזרו אבל חרש דכ"ע ידעו דלית לי' כוונה ולא שייך לגזור ע"כ נשאר על דין תורה:

אמנם עיקר הדבר נראה לפי ענ"ד כך דאפילו נימא דהא דבעי' כוונה הוא רק דרבנן מ"מ אפי' בדבר דלא צריך כוונה מתעסק לא מהני דבכל דיני תורה קיי"ל דמתעסק פטור וכאלו לא עשה כי אם בחלבים ועריות ומעשה הקטן כ' התוס' בחולין דף י"ב ע"ב ד"ה קטן דהוי כמתעסק כו' יעויי"ש ומזה נמי השגה על החכ"צ סי' א' הנ"ל שהוכיח דע"כ כוונה בעינין מה"ת מדהקשו תוס' למה לי איש ת"ל דלית לי' כוונה עיי"ש ולהנ"ל הא קטן גרע ואפשר לישב דברי החכ"צ דכוונתו רק מלשון התוס' שכ' דתיפוק לי' משום כוונה וע"כ כמ"ש התוס' בקטן כן הוא נמי בחרש ושוטה דדינם שוה והוי כמתעסק ולכך שפיר כ' הרמב"ם משום דאינם בני דיעה לית בהו ממש:

ומעלתו ני' תירץ משום דאינם ראויים לבילה דהיינו דאינה ראוי' לכוונה וזה הי' א"ש אם מפרש בקרא דבעי' מן התורה לכתחילה כוונה אז באינו ראוי מעכב וכמ"ש גוף הסברא גבי חרש בטו"ז א"ח סי' תרפ"ט דבחרש שאינו שומע ואינו' מדבר נהי דאינו בר חלוצה אבל יכול ליבם ועיון בנוב"י מהדו"ק חאהע"ז סי' נ"ד שאפילו לאבא שאול יכול ליבם. ובפמ"ג בפתיחה כוצלם בחלק השני באות ב' נסתפק וחקר אי חרש בר מצוה אלא פומא ואוזן הוא דכאיב לי' או אינו בר מצוה כלל והביא בשם בכור שור בגיטין דף מ"ה דחרש אינו בר מצוה:

וא"כ לא אדע איך הוא בר יבום ראוי שתהי' אסורה לו ואפי' נימא דבכה"ג אינו איסור למספי לי' בידים כיון דאצלינו הוא היתר והארכתי בזה במקום אחר. מ"מ גם אצלה יהי' איסור כיון דהוא אינו עושה מצוה:

ותו דתקשה משם למ"ד קטן א"נ מצוין להפרישו ובש"ס יבמות דף קי"ד ע"ב פלפלו מביאת חרש למ"ד מצוין להפרישו ולא הקשה איך רשאי לייבם. והרמב"ם בפ"ט מעדות דין י"א כ' דחרש אינו בר עדות משום דאינו בר מצוות ומרן הגאון בחת"ס בח"ב מחאעה"ז סי' ב' כ' לישב הא דנקט הרמב"ם אף בשוטה הטעם דאינו בר מצות ללמד אפילו חזינן בי' דיש לו דיעה עיי"ש ועכ"פ מבואר דחרש אינו בר מצות ואיך יכול ליבם ואיך נפטרה ע"י ביאה שלו אפילו יש לו אחין וכל שאינו בר יבום אינו בר חליצה וא"כ תיפוק לי בלא"ה דאין חליצת חרש כלום ולמה הוצרך לטעם שאינם בני דיעה הרי אינם בני מצוה ושאינו מחוייב אינו יכול לפטור את המחוייב. וצע"ג לפי ענ"ד:

ב') בעומד ע"ג מוכח ביבמות דף ק"ד ע"ב ובתוס' שם ד"ה הא דבחליצ' דב"ד עע"ג ומלמד חשובים חרש וחרשת כבני דיעה והקשו מזה על הרמב"ם הנ"ל שכ' דחליצת חרש אין בו ממש משום דאין לו דיעה והא בש"ס מבואר דאינן בואמר ואמרה וע"כ משום דאינם בני דיעה לא שייך כו' ומעלתו ני' תי' דהרמב"ם סובר כפי' הריטב"א דהסוגיא קאי על חרש המדבר ומזה אדבר לקמן אי"ה. ולי נראה דיבמות דף ק"י ע"ב מסיק הש"ס דאפילו בחרשית מעיקרא שהראשון כנסה רק ברמז ג"כ חליצתה פסולה יעיי"ש שרבה הניחו בתיובתא. ובחולין דף י"ג ע"א אמרינן דחרש מחשבתן ניכרת מתוך מעשיו יש להן מדרבנן. והתוס' ביבמות דף ק"ד ע"ב ד"ה הא כ' דחליצ' הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ובדרבנן יש להם ואמאי חליצתן פסולה וע"כ צ"ל משום דאינם בואמר ואמרה וכן איתא ומבואר לקמן דף ק"י עיי"ש:

וא"כ א"ש הכל דהש"ס הוכיח מדלא נקט אין בהם ממש ע"כ דאיירי אפילו בחרשת מעיקרא וזה גופי' קמ"ל מתני' לאפוקי מדרבה ממאי דס"ל לקמן דף ק"י וממילא בחרשית דהשתא שפיר איכ"ל כהרמב"ם ולא צריך הרמב"ם להביא רבותא דחרשית מעיקרא דכבר נשמע זה ממתני' דמותבי' מינה לרבה לקמן דף ק"י ע"ב. ואין להקשות למה בכתיבת הגט מועיל בחשו"ק עומד ע"ג דכבר כ' הרשב"א בחולין דף י"ב ע"ב בשם הר"י תי' על זה ובריטב"א בגיטין דף כ"ג תי' דבחליצה דצריך להקנות ולקנות דהוא משלו (ז"ל הריטב"א דשאני התם דבעי' כוונה לדעת עצמן שיהא להם כוונה בחליצתן ע"מ לפטור כו') דעל המעשה שעושה בידים מועיל עע"ג לשווי' כוונה אבל הקנין וההקנאה הנגרר ממילא עי"ז שאינו עושה החרש בידים ולא אמרי' דעע"ג מועיל רק על המחשבה שצריך למעשה שעושה אבל לא על מעשה חדש ולכך אינו מועיל כאן עע"ג זהו הנראה לי בכוונת הריטב"א:

ועפ"י הסבר' הזאת הסברתי הפלוגתא דפליגו הבית מאיר באהע"ז סימן קכ"א ועוד שאר אחרונים על הנוב"י שהביא ראי' מהירושלמי רפ"ק דתרומות שהביא שם פלוגתת ר"י בנו של ריב"ב סובר דמועיל גדול עע"ג לענין קידושין דבעינן נמי כוונה לקנות או להקנות כמ"ש הרא"ש בפ"ק דקידושין סוף אות כ"ה. וא"כ יש לישב דברי הרמב"ם הנ"ל באופן אחר דמתני' דתני' פסולה ס"ל דע"כ אתיא כר' ישמעאל בנו של ריב"ב הנ"ל בירושלמי אלא דמספקא לי' דאפילו לר' ישמעאל אפשר דמדרבנן מודה דאינו מועיל גדול עע"ג כדאית לי' לשמואל בגיטין כ"ג ויעיי"ש בר"ן והטעם משום דלאו בני דיעה מדרבנן ואין ראי' לאלם ומסיק ר' ינאי דלדידי' הטעם משום ואמר ואמרה אבל לדינא פסק הרמב"ם כחכמים דר' ישמעאל דלקנות ולהקנות לא מהני גדול עע"ג ולכך פסק דלית בי' ממש בחליצתו וא"ש. ומה שהקשה הבית מאיר על הא דירושלמי סובר דגם בשוטה מהני עע"ג יעויי"ש בתשובת מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל ח"ב מאהע"ז סי' ב'. עכ"פ הא דחרש שאינו שומע ואינו מדבר אי מועיל גדול עע"ג גבי חליצה מן התורה תליא בפלוגתא הנ"ל:

ג') במדבר ואינו שומע כלום מבואר ברוב הפוסקים דחשבי' לי' בר דיעה. מיהו הג"א ריש פ"ק דחולין כתב בשם או"ז דלא חשבי' לי' בר דיעה מיהו שם בהג"א קיצר מאוד ועכשו זכינו לאור זרוע הגדול ושם פ"ק דחולין כ' באריכות ומבואר שם דטעמא דמספקא לי' דלמא לא קי"ל ככללא דרבי במתני' דריש תרומות דדווקא חרש שאינו שומע ואינו מדבר מקרי חרש וכדאית' בירושלמי ופשוט דהיינו באינו שומע כלום ולכאורה הי' נראה דגם דעת הרמב"ם בפ' כ"ט ממכירה דין ט' הוא כן שכ' חרש שמדבר ואינו שומע דינו כאינו שומע וא"מ. וגם הא דפסק בפ"א ממגילה דחרש שמדבר אינו מוציא והקשו עליו אתי נמי שפיר דהתם במגילה קאי על המשנה דסתם רבי דמדבר הוי כפיקח והוכרח לאוקמי' כר' יוסי אבל לדידן לא קי"ל כן. מיהו א"א לומר כן דהרי הרמב"ם גופי' פסק בפ"ב מאישות דין כ' דמדבר ואינו שומע הוי ככל אדם כו' וע"כ דרק לענין מכירה ס"ל כן:

ומכל מקום יש לישב דהרי בחרש המדבר וא"ש צריך בדיקה כדאיתא באהע"ז סי' קכ"א וברמב"ם בה' מכירה פרק כ"ט הנ"ל וכל זמן שלא בדקו אותו הוי ספק וכל אדם בחזקה חיוב ואפילו בדרבנן באתחזק קי"ל ספיקא להחמיר עיין בש"ך בסי' ק"י בכללי ס"ס דתליא בפלוגתא דר"מ ור"י בפ"ב דמקוואות ולאשר סתם משנה ר"מ הוצרך לאוקמא כר' יוסי ובמכירה נראה כמ"ש בבכור שור בגיטין דף נ"ט עיי"ש:

ולי נראה עוד הסברא דבמכירה בעינן דעת לוקח ומוכר ואע"ג שהוא מדבר מ"מ הכנגדו מרמז שהרי הוא אינו שומע וכן מבואר מלשון הרמב"ם ולכך לא סמכה דעתי' דחרש דאינו שומע מאי חבירו סח ואולי משטה הוא בו ולענין קנין קי"ל דבסמיכת דעת תליא מילתא ומאי שאינו סומך עליו אינו קונה ומקנה דאסמכת' לא קניא ולמדין זה מלשון רומז ונרמז וזה ע"כ ג"כ דעת הש"ע דבסי' רל"ה בחו"מ פסק כדבריו ולענין שחיטה ושאר דברים פסקינן דהוא כפיקח ועכר"ח דס"ל מכירה שאני ולהכ"מ שם לא קשה לי' אלא לשון הברייתא דתניא הרי הן כפקחין לכל דבריהם ועכ"פ לפי"ז גם לענין חליצה להרמב"ם כשר:

אמנם מעלתו ני' כ' דאיכ"ל דהרמב"ם סובר כדעת הריטב"א דנהי דגם הוא סובר לפי המסקנא דאינו שומע ומדבר נקרא בר דיעה ולא אמרי' שנבהל מ"מ לא הוי בואמר ואמרה דבעינן שישמע הוא והיא מה שהם אומרים. מיהו כבר הקשה בעצמו ע"ז דא"כ הי' לו להרמב"ם להביא דין זה דמתני' והא"ז אע"ג דלענין שחיטה חייש לאסור אינו שומע ומדבר אבל לענין חליצה בה' חליצה פוסל חרש רק משום דאינו בואמר ואמרה וצ"ל דס"ל כתוס' הנ"ל דב"ד עומד ע"ג מועיל ועכ"פ לענין חליצה לא מצאתי מי שפוסל אינו שומע ומדבר כי אם לפי פי' הריטב"א וחד פירוש ברמב"ן שכ' ג"כ כהריטב"א:

ד') אבל כל זה באינו שומע כלל אבל בכבדו אזניו ואינו שומע קצת כ' הרא"ש בתשובתו בכלל פ"ה דהוא כפיקח אלא שמעלתו ני' כ' דבתשובת הרא"ש שלפנינו אינו נמצא כן אלא אדרבה איתא שם דהוא כאינו מדבר וא"כ בעינן לכל הפחות בדיקה ולכך כיון דבכה"ג נמי צריך בדיקה נראה למעלתו נר"י דמוטב שיחלוץ האח השני ולפי ענ"ד אפילו אם הי' בתשובות הרא"ש שלפנינו נגד דברי הטור בוודאי הטור הי' בקי בדברי אביו ותחי מאן גברא מסהיד. מיהו בלא"ה לכאורה תמוה גי' זו בתשובת הרא"ש דהרי הטור הביא בשם הרא"ש דחרש עדיף מאלם וכמו שביאר הב"ח שם דחרש שאינו שומע ומדבר לא צריך בדיקה דהרי פי' שפתיו ברור מיללו ואין לך בדיקה גדולה מזו וא"כ למאי נ"מ כ' הרא"ש דאם רק כבדה אזנו לא חשיב כאינו שומע דהרי אפילו אינו שומע ומדבר א"צ בדיקה:

מיהו המעיין שם בדברי הרא"ש יראה דהרא"ש קאי על איש שאינו מדבר והוא אלם ואזנו כבדה לו קצת ואז לכאורה הוי כאינו שומע ואינו מדבר וע"ז כ' הרא"ש דכובד אוזן הוי כשומע וא"כ לא נשאר לו ריעותא רק דאינו מדבר. ובזה מיושב לי עוד קושיא דהטור מביא בשם אביו הראש דחרש שמדבר ואינו שומע א"צ בדיקה ופליג על הרמב"ם וברא"ש לא נמצא כן. אבל להנ"ל נשמע כן מדברי הרא"ש בתשובותיו מדהוצרך להשמיעני דין זה דכבדו אזנו גם באינו מדבר כו' ועכר"ח במדבר לא מצריכין בדיקה וכן ראיתי בדרישה שפי' כן תשובת הרא"ש גם באינו מדבר:

ודברי הטור והש"ע אע"ג דהחמירו כדברי הרמב"ם מ"מ כתב שם בסי' רל"ה סעי' י"ט להלכה פסוקה דאם אינו שומע אלא בקול אין זה בכלל חרש וכן פסק מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחאהע"ז בח"ב סי' צ"ב דבכבדה אזנו מותר להיות דיין ולהריטב"א דפוסל חרש שאינו שומע ומדבר משום דאינו בואמר ואמרה פשיטא דכבדה אזנו ויכול לדבר בקול רם ואפילו בחרש גמור צריך בדיקה היינו באין יודעין אותו אבל באיש שמכירין אותו שבמשא ומתן הוא פיקח בכל עניניו כבר דעת לא צריך בדיקה וכן מבואר בתבו"ש ביו"ד סי' א' דין ל"ג ולכך מבואר בגמרא דין בדיקה בנשתתק בפתע פתאום ולא ידעינין לי' משעה שנשתתק:

וא"כ באח הגדול הנ"ל לא מצאתי בו ריעותא הפוסלת אותו בשום פוסק ומשום שלשונו לשון עלגים כבר כ' המרי"ט בתשובה סי' י"ו דאין זה קפידא ונראה משם דאפילו לכתחילה ובפרט שבלא"ה מלמדין ומרגילין אותו בב"ד ואמירה תהי' בקול רם ולזאת כיון שהוא רוצה וזיכתה לו התורה ומצוה מן המובחר אין טעם לדעתי ליקח ממנו כן נראה לפי ענ"ד. אמנם מעלתו ני' שמכיר אותו ועניניו בעיניו יראה ובלבבו יבין כדת מה לעשות ואחתום בברכה ויהי ד' עמו ויברך אותו ואת ביתו דברי ידידו הדו"ש הק' משה שיק מברעזאווע:

תוכן העניינים

מהרם שיק אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה