מהרם שיק אבן העזר· רבי משה שיק
תשובה קכט
בעזהי"ת חוסט יום ה' ז' דחנוכה תרל"ה לפ"ק: החיים והשלום וכ"ט לאהובי ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם מוה' חיים סופר האבדק"ק מונקאטש יע"א:
זה איזה שבועות נכבדתי מאת הדר"ג כו' ששלח לי ספרו תשובות על חאהע"ז ומאפס הפנאי ומרוב טרדותי וחולשת מזגי ורפיון ראות עיני לא הי' אפשר לי לקחת פנאי לבוא בדברים האלה ליתן לפר"מ כי תודה ותשואות חן חן לו יפיצו מעיינותיו חוצה ויהי' ד' עמו להוציא דברים אמתיים לאמיתה של תורה וחפץ ד' בידו יצליח. ועתה באתי לקחת פנאי להעיר על מ"ש מעלתו ני' בתשובה סי' מ"ג ופלפל אם ראוי לשאול לבעל המגרש אם לא נשבע שלא לגרש. ומעלתו העלה דאין לשאול. והגם שהביא דברי מרן הגאון בעל החת"ס זצ"ל בתשובתו לחלק אהע"ז ח"ב סי' ס"ג שגם בס' ג"פ כ' כן. ואפי"ה העלה דגם מהיות טוב. לא טוב לשאול אותו על זה דעי"ז ילמוד לעצמו היתר לשבע בחנם על לא דבר. ואני מעולם נהגתי לשאול להמגרש גם אם לא נשבע שלא לגרש כו' כמו שהורה מורי הגאון זצ"ל:
ובבואי הנה לק"ר חוסט ג"כ הי' להב"ד דכאן קבלה זו דיש לשאול להמגרש גם אם לא נשבע שלא לגרש ונראה דמנהגם זה שורשו פתוח מהגאון מוה' מאיר אש זצ"ל שהי' בנו הגאון מוה' מנחם זצ"ל רב דפק"ק חוסט יע"א מקדמת דנא. וגם בס' בריכת המים מהגאון מהר"מ בעל סדר הגט ראיתי שהביא ג"כ דברי הלבוש שכ' שיש לשאול גם ע"ז אפי"ה כיון שלא ניזכר זה בשאר סדרי גיטין ע"כ לא הביא בסדר הגט שיש לשאול ע"ז:
והטעם נראה עיקר כמ"ש בס' תורת גיטין להגאון מליסא דלא חשדי' למגרש שרוצה עתה לגרש ויעבור על השבועה וכמו שביאר ג"כ מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בתשובה סי' ס"ג הנ"ל אלא שבפ"ת על סדר גיטין הקשה דאכתי קשה שם בסדר מהר"מ באות מ"ד כ' דגם במומר לא התירו לו אא"כ נודע שנשבע שלא לגרש כו' ובמומר לא שייך תי' הנ"ל של התורת גיטין והי' לן לחוש שמא נשבע:
ונראה לי להסביר דבריהם דוודאי מדינא אין לנו לחוש כלל חששות אלו בין על שבועה לגרש ובין על שבועה שלא לגרש וכמו שהאריך ג"כ מעלתו כו' אלא גוף התקנה מתוקן כמ"ש הלבוש והובא בס' בריכת המים מפני הרמאים שאפילו אם לא נשבע יוציא לעז ויאמר שנשבע כמו שחוששין על שלא לשמה דאע"ג דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי אפי"ה משום לעז חוששין והרבה חששות כאלה ע"ז שפיר אמרו דהלעז הזה שיעשה עצמו רשע או חציף להעיד על עצמו שנשבע שלא לגרש ואפי"ה גירש והיינו ע"כ שנשבע במזיד כמ"ש בסתם מדכר דכירי וגם דאם הי' בשוגג הרי יש לו פתח להתיר וע"כ שיאמר שנשבע במזיד שאינו רוצה להתיר ע"ז לא חיישינין ולא חציף אינש כולי האי אפילו מומר ואפילו אצל הנכרים הוא רעה רבה ולכך אין לחוש על הלעז הזה. ולא חששו הקדמונים על זה:
אבל במה שלפנינו בדורות הללו בעיקבא דמשיחא דאמרו חכז"ל חוצפא יסגי וכאשר מעיד הניסיון. בוודאי נכונים דברי מרן זצ"ל דיש לנו לחוש גם על זה ולשאול ג"כ את המגרש אם לא נשבע שלא לגרש כו' ומה שחשש מעלתו שעי"ז ילמדו לשקר ולהקל בשבועות חנם אפילו הי' כן מ"מ אמרו חכז"ל משמי' דר"י דאמר בענין משקולת בכלים פ' י"ז משנה ט"ז אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר. ואפי"ה אמרו מקרא דישרים דרכי ה' ולכך תקנה זו דכ' הלבוש שהיא משום הרמאים ועלינו לאומרה ג"כ מהאי קרא דישרים דרכי ה' אפילו אם יש ח"ו חשש שילמדו מזה כן נראה לפיענ"ד. (גוף החשש לא הבנתי שהרי אנו חושדין אותו וחוששין בו שעושה שלא כדין ובשוגג ואיך ניחוש ונימא דילמוד מזה לעשות שלא כדין ושראוי לעשות כן):
ואמנם בגוף הטעם ופסול שיש בזה אם נשבע שלא לגרש כ' בס' בריכת המים בשם הר"י מרגליות דאם נשבע ע"ז ואין בידו לגרש עתה הוי כמו מי שאמר כתוב גט לאשה בעלמא לכשאכנסנה אגרשנה דאמרי' ביבמות דף כ"ב דאינו גט. ולכאורה דבריו קשים דלמה הוצרך לטעם זה דבלא"ה אם נשבע לגרש הוי כאונס ואינו מועיל כמבואר בסימן קל"ד ואי קאי על נשבע שלא לגרש הרי אין הגט גט משום כל מילתא דאמר רחמנא ל"ת כו' כמ"ש מרן זצ"ל לכהפ"ח בשוגג ונראה דכוונתו ליתן טעם על הא דמסדרי הגט סידרו שאלה זו קודם שמצוה הבעל על כתיבת הגט אעפ"י ששואלים אותו ג"כ קודם הנתינה. וכיון דעיקר חשש הוא רק על הנתינה א"כ למה הצריכו לשאול אותו קודם הכתיבה וע"ז כתב שפיר הטעם דהוי כמו כתוב גט לאשה דעלמא כו' וכנ"ל דאמרי' ביבמות דף כ"ב דפסול וכ' שם הרמב"ם הטעם כיון שאינו יכול אז לגרשה הוי כמו שלא לשמה יעויין בתשובת מרן בחת"ס ח"א מחאהע"ז סי' י"א מה שצידד שם ולפי סברתו שם. אפילו בשוטית כיון דאגודה בי' חשיב לשמה אין מקום לחשש הזה יעויי"ש:
אלא דגוף הטעם עדיין קשה לי דהרי התוס' דימו שם זה להא דאין אדם מקנה דשב"ל ובקדושין דף ס"ב אמרי' היכא דבידו לא הוי כדשלב"ל. והא אמרינין בכמה דוכתי הואיל ובידו לאתשולי הוי כבידו ואע"ג דגבי גר אמרי' מי יימר דמזדקקי לי' תלתא הא כתבו התוס' בשבת דף מ"ו ע"ב דווקא, היכא דאיכא קצת חשש ונדנוד כמו דאמרי' קשים גרים לישראל או היכא דבעי' מומחין אמרי' מי יימר וא"כ אפי' נשבע שלא לגרש הא הוי בידו לשאול. ומועיל שפיר הכתיבה. ואפשר דס"ל כמ"ש הרשב"א ביבמות לחד תי' דהיכא דצריך לומר הבידו ולומר דמה שלא נעשה יהי' כנעשה כבר בזה אמרי' דלא חשיב כבידו וצ"ע בגמרא דשבת הנ"ל:
ובאמת לפי המשמעות של ס' בריכת המים דקאי אנשבע שלא לגרש אי אמרי' דבדיעבד מועיל גבי גט אע"ג דאמר רחמנא ל"ת הרי יש בידו לגרשה וחשיב שפיר לשמה כדאמרי' גבי טבל הואיל ואם עבר ותיקנו מתוקן ובשוגג הא הוי אנוס כמ"ש מרן שם. וכעין זה כ' בס' מחנה אפרים בדין שליחות אות יט' בנשבע שלא לקדש משום דאי עבר וקידש קדושיו קדושין מצי משווי שליח יעיי"ש. וגוף דבריו לא הבנתי איך פשיטא לי' שם דבדיעבד מועיל הקדושין וצ"ל דס"ל כדעת התוס' בתמורה דף ו' דבאיסור שבדה הוא עצמו מלבו כגון שבועה אמרינין בי' דמהני. ומטעם זה אפשר דבעלי מסדרי גיטין לא הקפידו לשאול על שמא נשבע שלא לגרש וסמכו על השיטה ההוא דהוי בי' כמה ספיקות ואפילו נשבע אמרי' דמהני ומקרי בידו לגרשה ולכך טוב ויפה לחוש לדעת אינך פוסקים דאפילו באיסור שבדה מלבו אמרי' דלא מהני ולהתיר למגרש גם אם שמא נשבע שלא לגרש כמו שכ' מרן זצ"ל. כן נראה לפי ענ"ד:
ואגב דקאימנא בהא מילתא אמינא מה שאמרתי לישב על מה שהקשה הפמג"ד בסי' תרע"ט באשל אברהם דלמה כ' דאם שכח והדליק נר של שבת קודם שהדליק נר של חנוכה. צוה לאחר להדליק הא כל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי' ודחק שם בזה יעויי"ש ולי נראה דהטעם בזה משום שליחו של אדם כמותו א"כ ממנ"פ אם איהו לא מצי עביד א"א שיהי' שליחו כמותו דיהי' מצי עביד דהרי שליחו הוא לו כיד אריכתא והיינו בדבר דלא מצי למיעבד מצד ענין השליחות עצמו וחדא מילתא הוא אבל היכא דהם ב' ענינים נפרדים כמו הכא גבי נר חנוכה מצד מצות חנוכה יכול למיעבד ורק מצד איסור שבת לא מצי למיעבד והבית מאיר כ' באהע"ז סי' ה' דלענין שבת לא אמרינין שליחו של אדם כמותו משום דשביתה הוי כמעשה בגוף וכמ"ש התוס' רי"ד בריש פרק האיש מקדש דעל מעשה שבגופו לא שייך שליחות וא"כ א"ש לענין נר חנוכה דעל מצות נר חנוכה הוי שליחו כמותו אפילו לאחר שקיבל שבת עליו ולא הוי תרתי דסתרי דלענין שביתה לא שייך שליחות דהוי מעשה שבגוף אע"ג דהשליח לא שבת מ"מ הוא שבת כנ"ל:
ומטעם זה קשה לי זה שנים רבות על הא דאמרי' ב"ק דף ק"י דכהן טמא דאית לי' קרבן להקריבו לעצמו לא מצי משוי שליח וצריך ליתן הקרבן לאנשי משמר. משום דמאי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי ואמאי והא טומאה הוא פסול הגוף והוא דבר נפרד והוא ב' ענינים עם השליחות ולא שייך בי' מילתא דאיהו לא מצי עביד ומטעם זה אמרי' דערל וטמא משלחין קרבנותיהן אע"ג דבשחיטה לא אמרי' דשלוחי דרחמנא נינהו ואפילו בפסח שוחטין וזורקין על טבול יום למ"ד כו' וצ"ע. וכן הוכחתי מהא דאמרי' דחצי' עבד וחציו ב"ח דלא מצי לתקוע או לקרוא את המגילה וכיוצא בעצמו אבל יוצא אם שומע מאחרים ואמאי נימא כל מילתא דאיהו לא מצי עביד כו' וע"כ כסברא הנ"ל ותמהני על הפמ"ג דנראה דלא ס"ל סברא זו וצ"ע וכעת לא אוכל להאריך טפי ואחתום בברכה וד' יברך אותו ואת ביתו כאות נפשו ונפש ידידו הדו"ש הק' משה שיק מברעזאווע: