מהרם שיק אבן העזר· רבי משה שיק
תשובה עט
בדין חרש שאינו שומע ואינו מדבר ולמד לדבר
נשאלתי בחרש שאינו שומע ואינו מדבר, ורק אחרי כך נתחנך בבית חינוך הנקרא (שטוממען לעהר אנשטאלט) ונתחנך לדבר בקושי ויכול להשיב על כל מה שנשאל וגם מבין הטיב קרוצות ותנועות שפתים של המדבר עמו מאי דינו אם יש לו דין חרש המדבר ואינו שומע או דהוא נשאר על דין אינו שומע ואינו מדבר דיש לומר כי דיבורו הוי רק כמו שמרנילין עופות שידברו כמו פאפעגייא וכיוצא בו והנה הדין הזה לא ראיתי ולא מצאתי רמז ממנו בפוסקים וגם לא בתשובות האחרונים ואמרתי לחוות דעתי בעזה"י את הנראה לפענ"ד ולא למעשה אלא להעיר את המעיין ובראשונה נחקר על גוף דין החרש שנחלק לד' חלקים:
א) חרש שאינו שומע ואינו מדבר מלידה ומבטן נולד כך כתב הרמב"ם בפירוש המשנה פ"ק דתרומות מ"ב דאף על גב דאינו מדבר וזה נקרא בלשונינו אלם מ"מ קראוהו חרש הואיל שבסיבת החרשות הוא אלם דהואיל ונתחדש חרשות בעובר ולא ישמע מה שמדברין לו ועל חרש כזה שנולד חרש אמרו חכמינו ז"ל בכמה דוכתי דהוי דומיא דשוטה דלאו בר דיעה הוא ורש"י בחגיגה דף ב' ע"ב פירש דכך קים להו לרבנן דאינו שומע ואינו מדבר אינו בר דיעה ואפי' להקל אמרו כן דאין תרומתו תרומה ואין הקדישו הקדש ואין מעריכין כדאיתא ריש עירוכין ומשמע דאפי' מיעוט ליכא דאפי' לר"מ לא חייש עלי' בערוכין דף ה' ואפי' חזינן דהחרש ההוא מבין חרוץ וחריף להבין לא חילקו וכמו שכתב נמי בתשובת צמח צדק סימן ע"ז דאפי' הוא פיקח ביותר אין לחלק בין החרשים ואין קידושיו קדושין מן התורה. (וכן מוכח בגיטין דף ע"א דאפי' יוכל לדבר מתוך הכתב אינו בר דיעה ומדייק שם מדתנן נתחרש לא יוציא עולמית ובכלל זה נמי אפי' הוא פיקח והטעם כמ"ש בקטן בגיטין דף פ"ט ע"ב דעדיין לא הגיע לפלגות ראובן כו' וע"ש בראש בשם ר"ח דמשמע דאפשר דהוי בר דעת אלא שאין אנו יכולין להבחין זה וכן איכ"ל בחרש ועי' בתשובת מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחאהע"ז ח"ב סי' ב') ורק לשמואל ולר' אלעזר סבירא לי' דחרש הוי ספק וקדושיו ספק אולי דעתי' צלותא או עתים חלים הוא כדקא מבעי' לי' ביבמות קי"ג וכתב התוספת בשבת דף קנ"ג ע"ב ד"ה כי תבעי דמשמע התם דלא קי"ל כר"א וכן פסקו כל הפוסקים דאין קדושיו קדושין דדיעה קלישותא אית לי' אבל אינה צלותא ואין כוונתו כוונה וכן אמרו בחולין דף י"ג דמחשבה אין להם מעשה המוכיח יש להם ומחשבתו הניכרת מתוך מעשיו דהיינו שאינו מוכח כל כך או לפרש"י שלא פירש אז מעשה כזה יש להם רק מדרבנן אבל מעשה המוכיח ולפרש"י מיירי דפירש אז בודאי יש להם אפי' מה"ת:
ולפי"ז באמת קשה יהיה מעשה קדושין וגט מעשה דהוא מעשה המוכיח ויהי' חרש שוטה וקטן יכול לקדש ולגרש וכבר הביאו תוספת בחולין שם ירושלמי לישב תרומה דעיקרו במחשבה וכתיב כו' זה חושב וזה מגרש אינו מועיל אבל בגט דידי' עדיין לא שמענו תירץ וכן הקשה באמת בירושלמי שם בריש פ"ק דתרומות וכן בקדושין דידי' קשיא ועל כרחך צ"ל דגם קדושין וגירושין תליא במחשבה דקנין בעי כוונה ובקדושין צריך לכוין לקנותה וכיון דאין לו קנין בשום דבר דהוא בחזקת שאין לו דעת וכוונה לקנות בתורת קנין ולזה אינה יכול לקנות אשה לעצמה ואינה יכול להקנותה לעצמה ע"י גירושין:
ויש לבאר יותר דיש ב' בחינות אחד בחינת רצון או מחשבה: והבחינה הב' היא כוונה והחילוק ביניהם הוא דרצון ומחשבה מקרי כשהוא רוצה ומחשב לעשות המעשה ההיא ורוצה במעשה ההיא שלא לשום תכלית או שלא לתכלית הנרצה ממנו ומכל מקום הוא רוצה במעשיו אבל כוונה היינו אם רוצה בדבר לשום תכלית או לתכלית הנרצה ולכך לענין הכשר דבעינן רק שיהיה רוצה באותו דבר בכהאי גוונא אמרינן מעשה יש להם המוכיח על רצונו ומחשבתו אבל לענין קדושין וגיטין דלא סגי אם רוצה במעשה הקדושין אפי' לשם זנות או כשמרגשה מביתו הוא רוצה במעשיו אבל אין זה כוונת קדושין אלא בעינן בקדושין כוונת קנין וצריך להבין כל ענין קדושין וגירושין (דהיינו שהיא קנין עולם ואין אישות לחצאין וכן בגירושין צריך שידע שאינו לחצאין וצריך דבר הכורת בינו לבינה ובכיוצא בזה וכן בקנין צריך לידע ענין הקנין) ועל כל זה אין המעשה מוכיח וכן גבי קנין המעשה מוכיח שרוצה באותו דבר אבל אינו מוכיח שרוצה בו לקנות שיהיו מעתה כנכסיו ולכך לא מקרי מעשיו מוכיחין ולא שייך גבי' לומר מעשה יש להם:
אמנם כל זה אם אין גדול עומד על גבו אבל אם גדול עומד על גבו ומלמדו ומזהירו לפי דעת ר"ה בגיטין דף כ"ג ע"א לפי חד פי' בתוס' שם דף כ"ב ע"ב ד"ה הא לאו בני דיעה כו' וכן דעת הרבה פוסקים אז הם בני כוונה ובני מחשבה ואפי' בלי מעשה וא"כ בכהאי גוונא כשגדול עומד על גבו יהי' תרומתו תרומה ואם קידש או גירש אשה וגדול עומד על גבו יהי' מועיל ומעשיו יהיו קיימים ותוס' בחולין דף י"ג ע"א באמת הקשו כן לפי מאי שפי' המהרש"ל שם בכוונתם דיהי' מועיל בתרומה גדול עע"ג ולפי מאי שהסברתי גם בגיטין שייכת קושיא זו:
ולפענ"ד נראה להסביר דבודאי הגדול העומד על גבו מלמדו ומזהירו ועל ידי זה הוא יודע אותו דבר מה שלמדו וכאלו מונח בקופסי' דמי שצייר לו במוחו אותן המושגים והן בפניו אבל הגדול העומד ע"ג אינו יכול לעשותו שיהא החרש מבין מעצמו להוציא דבר מדבר ולגזור על דבר שכך הוא ראו' ושיהא דעת החרש רוצה בקיומן של אותן הדברים וא"כ הדעת ההיא אינו שלו אלא של אחרים הוא וכאלו אחרים נתנו לו זה במוחו והוא כאנוס בו: (ועל זה נראה שכוונו חכמינו ז"ל בגיטין דף פ"ט ע"ב גבי קטן שלא הגיע לפלגות כו' שיהא לו דעת עצמו) ולכך גבי כתיבת הגט דבעי' שיהא נכתב לשמה ולא בעינן דוקא שיהא דעת עצמו בבחירתו אלא שיהא נעשה לשמה בין על ידו ובין על ידי אחרים מועיל אבל עומד על גבו גבי גיטין וקדושין שצריך שיעשה זה בעצמו ובבחירתו ולכך אינו מועיל גדול עומד על גבו וכן גבי תרומה דהוי כמו נדר בודאי בעינן נדבת עצמו בבחירתו כמו נדר ונדבה ולזה אינו מועיל עומד על גבו ור"י בירושלמי שם נראה דפליג וס"ל דגם בכתיבת הגט בעי' שיהא דעת הכותב דפריך שם על תי' ר"פ בכתיבת חשו"ק דגדול עומד ע"ג הקשה הא בעי' וכתב לה לשמה והיינו דבעינן דעת הכותב:
ובזה מובנים דברי הירושלמי בתרומות פרק קמא שם דקאמר על הא דר"י ועל מה שאמר עוד שם ר"י דתרומות חרש שוטה וקטן ליש חולקים מהני גדול עומד על גבו והיינו ר"י בנו של ריב"ב דס"ל גבי קדושין אם אחרים עומדים על גבו מועיל ואמר בירושלמי דר"י לענין גיטין סבירא ליה כרבנן דאפי' לענין כתיבה אינו מועיל עע"ג ובעינן דעת עצמו ולענין תרומה סבירא לי' כר' ישמעאל דסגי בעע"ג ומתמה בזה על ר' יוחנן. על כל פנים לפי סוגיא דידן סבירא לי' לענין כתיבה לא בעינן שיכוון לשמה מדעת הכותב בעצמו ובחירתו אבל קדושין וגיטין ותרומה בודאי בעינן שיהי' זה בבחירתו ולכך אינו מועיל עע"ג וכן הסכים בבית מאיר בסי' קכ"א סעי' ו' והשיג על הנוב"י ע"ש אלא שלא ביאר הדברים:
ומטעם הנ"ל יש לומר גם כן חלוצה שאני ואפי' לדעת הפוסקים דגבי חלוצת חרש מועיל עע"ג שיהא לכל הפחות חלוצה פסולה וכדעת י"א באהע"ז סימן קס"ט סעיף מ"ג משום דבית דין מלמדים אותו ועע"ג היינו משום דגבי חלוצה חלוצה מוטעת כשרה וכמו שכתב שם בבית מאיר אבל לגבי קדושין וגיטין אינו מועיל ולולא שהירושלמי יליף מר' ישמעאל לגיטין הוי אמינא דטעמא דר"י הוא משום דזכין לאדם שלא בפניו ואחרים העומדים על גבו הם זכין להם וכמ"ד דיש זכי' להם וכדעת הר"י ברזילי המובא במל"מ בפ"ו מה' גירושין לענין קטן ובנוב"י מהדו"ק חאהע"ז סי' ס"א וס"ב וס"ג האריך בדברי הר"י ברזילי:
ולפענ"ד זה דעת ר"י בנו של ריב"ב ואפשר לכוון זה גם בירושלמי דבאמת זה טעמא דר"י ואין דבריו סותרין אלא דסבירא לי' דגם בתרומה שייך לפעמים זכי' עיין ברמב"ן ורשב"א גיטין דף נ"ב דאפטרופסים תורמין להאכיל משום זכי' עיין שם (ולכך סבירא לי' דההעע"ג הם הזוכים עבורם כמו דאיתא באבן העזר סימן ל"ז סעיף ז' לענין קטנה דכשאביה עומד אצלה הוי כאלו קיבל הוא הקדושין וחרש ושוטה אפשר נמי דאית להו זכי' ומקרי אתו לכלל זכי' כמ"ש התוס' בגיטין דף כ"ב ע"ב ד"ה והא לאו בני דיעה דחרש ושוטה מקרו בני כריתות עיין שם) כן נראה לפי עניית דעתי ובזה מיושב תמיהת בית מאיר ועל כל פנים היוצא לנו מזה דגט דחרש שוטה וקטן אינו כלום ועל פי הסברא הנ"ל דעע"ג אינו מועיל דאינו דעת עצמו יש להבין מאי דממעטינן בגיטין דף ע"ב ע"א מברייתא דעד שישמעו את קולו חרש שיוכל לדבר מתוך הכתב ואינו מובן מה ענינו להתם ולהנ"ל כיון דאפי' בעומד על גבו אינו מועיל דבעי' דוקא קולו ומשום דמיירי התם באומר אמרו דבעינן דוקא שישמעו ממנו ממש קמ"ל שוב דגם צריך שיהיה השמיעה ממנו מדעת עצמו:
ב) השני הוא בנולד שומע ומדבר ואחר כך נתחרש ונתאלם ואינו שומע ואינו מדבר והנה מדברי הרמב"ם והרע"ב בפירוש המשנה פ"א דתרומות מ"ב משמע דבכהאי גוונא אין דינו בכלל חרש ובב"ח ביורה דעה סימן א' ובש"ך שם סקכ"ב איתא דהה"ד אם נתחרש אחר כך וכדמוכח בגיטין דף ע"א דגם בנתחרש אחר כך דינו כשוטה ובפרי מגדים שם ובפתיחה כוללת לאורח חיים חלק ב' כתב דאיכ"ל דהוי ספק שוטה והנה לכאורה מסברא אינו מובן למה נתחרש אחר כך יהיה בכלל שוטה כיון דשומע ואינו מדבר וכן מדבר ואינו שומע הם דינם כפקחים. ואם כן למה בהצטרף בו ב' ריעתות יהיה כשוטה דבשלמא בנולד כך אינו שומע ועי"ז אינו מדבר ולא היה לו מעולם ההתייחסות ושייכות עם אדם שפיר איכ"ל דעתא שגישתא אית לי' וכסברת הרע"ב שהביא הפמ"ג הנ"ל שלא היה לו ממי ללמוד אבל בנתחרש אח"כ אינו מובן לכאורה:
ומכל מקום הדין דין אמת וכדאיתא בגיטין דף ע"א ולדידן אפי' יכול לדבר מתוך הכתב וא"כ יש לו איזה התיחסות לאדם ונוכל לשאל ולישא וליתן עמו אפי' הכי אינו מועיל וע"כ משום דקים לן שנתערב דעתו ומדלא מועיל בדיקה נראה דודאי כשוטה נחשב דאי רק כספק היה עכ"פ ראוי להיות מועיל בדיקה אמנם לרב ורשב"ג בגיטין דף ע"א שם דסבירא לי' ביכול לדבר מתוך שכתב מהני ע"כ לא סבירא לי' דבכהאי גוונא ודאי כשוטה הוא אלא ספק ואם יכול לדבר מתוך הכתב הרי נתברר דדעתי' צילותא יש לו (אלא דלרשב"ג הי' אפשר לומר דבעי' דוקא שיכתוב בעצמו קמ"ל רב דאפי' ברק כותב לסופר לכתוב יכול הסופר לכתוב אע"ג דתנן שם דצריך שיאמר לסופר כתוב אמירה מתוך הכתב חשיב כדיבור לרב):
ובזה מובנים דברי התוס' שם בגיטין דף ע"א ע"א ד"ה אמר ר"ז שכתב בשם י"מ דמוקי לברייתא דאם לא יגיד פרט לאלם באלם שאינו שומע דהיינו חרש. ותמה הפנ"י דאם כן גם לרב לא פריך דדלמא מיירי הברייתא בנולד אינו שומע ואינו מדבר) וזה יש לישב בלאו הכי דבכהאי גוונא לא אלם מקרי כמו שכתוב הרמב"ם בפרק א' דתרומות מ"ב אבל נתחרש אח"כ יש לקרותו אלם) ועוד הקשה בפנ"י הא חרש כהאי גווני אינו בר דעת ולא אצטריך למעוטי מאם לא יגיד אמנם להנ"ל קושיא חדא מתורץ באידך בחרש שנולד כך אינו שומע ואינו מדבר דקים לן דהוי שוטה ואפי' מדבר מתוך הכתב לא מהני דהוא בחזקת שוטה לא אצטריך למעוטי' מאם לא יגיד אבל בנעשה חרש אח"כ דהוי רק ספק ואם יכול לדבר מתוך הכתב הוי כודאי בר דעת שפיר אצטריך למעוטי מקרא דאם לא יגיד דמ"מ הרי אינו בר הגדה אבל לרב דסבירא לי' חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו וס"ל דיבור מתוך הכתב חשיב כדיבור ממש קשיא דלקרי נמי הגדה כיון דלרב הוא בכלל מדבר ואינו שומע יהי' נמי בכלל הגדה:
וכל זה לרשב"ג ולרב אבל לדידן דמסיק שם בגמרא דפליגו רבנן על רשב"ג וסבירא לי' נתחרש לא יוציא עולמית משמע דבודאי אינו בר דעת הוא לעולם וכן הסוגיא דעלמא דסתם חרש ומשמע לא שייך חרש מבטן. או נתחרש אח"כ שהוא נקרא ג"כ חרש כדמוכח ש"ס גיטין דף ע"א ומשמע דדינם שוה וכן ביבמות דף קי"ג לא מוקי הא דשמואל דפרש אשתו ספק והיינו בנתחרש אח"כ. משמע דאין חילוק:
ג) השלישי הוא חרש שאינו שומע אבל מדבר דהיינו שאינו שומע כלל ומבואר בש"ס גיטין דף ע"א ובכמה מקומות דאינו שומע אבל מדבר דינו כפקפין לכל דבריהם אמנם הרמב"ם פ' כ"ט מהלכות מכירה דין ב' כתב חרש שאינו שומע כלום אבל מדבר דינו כחרש שאינו שומע ואינו מדבר לענין שמכירתו ברמיזה מועיל רק במטלטלין עיין שם ובאלם כתב שם דמוכר אפי' בקרקע מבואר דסבירא לי' דאינו שומע ומדבר אינו כפקח וכבר הקשה הכ"מ שם מש"ס גיטין הנ"ל, וכתב הדרישה בח"מ סימן רל"ה לישב דכיון דלא מצא הרמב"ם זה. דזה וזה כפקחין בברייתא (ובתוספתא) לכך פי' דלאו לישנא דברייתא הוא אלא ר' זירא הוא דאמר לה כן בגיטין וקאי זה וזה על אלם ועל נשתתק אבל בחרש אין דינו כפקח וכבר תמה עליו בספר קדושת ישראל בגיטין שם דאיך נעלם עהררישה ש"ס דחגיגה דף ב' דמפורש שם בהדיא בברייתא זה וזה כפקחין על חרש ואלם ע"ש וגם לי קשה שכ' שלא מצא בתוספתא דהרי בתוספתא ריש תרומות מפורש כן בהדיא מיהו משמע שם דלישנא דרשב"ג הוא ע"ש:
והנה רש"י בחגיגה דף ב' ע"ב פי' חרש המדבר ואינו שומע היינו שנתחרש אחר כך וכוונתו דבנתחרש מבטן מסתמא אינו יכול לדבר וא"כ לרשב"ג דסבירא לי' בנתחרש אחר כך אפי' אינו שומע ואינו מדבר אם יכול לדבר מתוך הכתב הוי כפקח א"כ לדידי' פשיטא דאם יכול לדבר ממש דהוי כפקח וע"כ דהרמב"ם כתב כן לדידן דלא קי"ל כרשב"ג אלא אפי' יכול לדבר מתוך הכתב אע"ג דנתחרש ונתאלם אחר כך אמרינן דהוי כשוטה ואע"ג דאילם לחודא הוי כפקח ואם גם חרש לחודא הוי כבר דעת גם אם יש לו תרתי לריעותא הי' לנו לומר דהוי כבר דעת ודוחק לומר דמשום דאית ביה תרתי לריעותא ודאי דאית לי' דעתא שנושתא ומכח זה יש לדון ולומר דבאמת העיקר תלוי' בחרישות ואפי' במדבר ואינו שומע לרבנן אין לו דעת צילותא וא"כ הא דתניא בברייתא דחרש המדבר ואינו שומע ואלם דזה וזה הוי כפקחין דוקא רבן שמעון בן גמליאל קתני לה וע"ז כתב הדרישה דלא מצא הרמב"ם מפורש בתוספתא היינו שלא מצא כן אליבא דרבנן והש"ס בחגיגה שם איכ"ל דמביא באמת לישנא דרבן שמעון בן גמליאל מיהו כאן ש"ס גיטין דקאמר רבי זירא לדחות דברי רבי יוסף דמייתי ראי' ממתניתין כרב כהנא א"רב דסבירא לי' כרשב"ג וא"כ מוכח דזה הוא הלכה פסוקה דזה וזה הוי כפקחין וא"כ מכאן קשיא על הרמב"ם ועל זה שפיר תירץ הדרישה דהפי' בדר' זירא הוא דזה וזה אאלם וזה נשתתק ונכונים דבריו ואם כי לפענ"ד הדבר דחוק מ"מ עדיפא לומר כן משנאמר דנשתמט מהדרישה סוגיא ערוכה:
אמנם יותר מסתבר תירץ הכ"מ דבש"ס מיירי דשומע קצת אלא שקשה לו השמיעה אבל באינו שומע כלל ס"ל לרמב"ם דדינו כחרש שאינו מדבר מיהו גם על זה תמה הקדושת ישראל מסוגיא מפורשת ברכות דף ט"ו ומגילה דף י"ט דאמרינן מאן תנא חרש דבדיעבד נמי לא דלא כר"י ואי ס"ד דחרש שאינו שומע כלל דינו כשוטה הא לכ"ע בכהאי גוונא פסול לקרוא את המגילה. ובאמת גם זולת הקושיא הנ"ל קשה לי דדברי הרמב"ם סותרין אהדדי שהרי בפרק ב' מה' אישות דין כ"ו כתב בהדיא מי שמדבר ואינו שומע (וע"כ היינו באינו שומע כלל דומיא דאינו שומע ואינו מדבר) הרי הוא ככל אדם ולכך לולא דברי הכ"מ ושאר מפורשים הוי אמינא דוקא אם אינו מדבר, אלא מרמז דבכהאי גוני מיירי הרמב"ם שכתב מי שאינו שומע ואינו מדבר מוכר או לוקח מטלטלין ברמיזה וכבר דקדק המשנה למלך בפרק ב' מהלכות גיטין דין ט"ז למה מועיל רמיזה כיון דיכול לדבר ודייק מזה דאם כתב כתבו גט לאשתי אפי' בפיקח שיכול לדבר מועיל ולפענ"ד אין מהתם ראיה ואדרבה יש לומר דזה הוא גופי' טעמי' דהרמב"ם כיון שלא דיבר אלא רמז ולכך אינו מועיל אלא במטלטלין דלא גרע מחרש שאינו שומע ואינו מדבר אבל אם הוא מדבר בדבר שהוא מדבר איכא למימר דמודה הרמב"ם דדינו כפקח לכל דבר:
ואך אמנם אפי' נימא דהרמב"ם סובר כן מ"מ הג"א בפרק קמא דחולין בשם הא"ז כתב בהדיא דחרש המדבר ואינו עע"ג דגמיר לא אכלינן משחיטתו והביא בס' גט פשוט באבן העזר סימן ק"כ דלדידי' גם לענין גיטין אין דינו כפקח וא"כ עמדה הקושיא מש"ס ברכות ט"ו ומגילה י"ט הנ"ל מיהו גם זה נראה לישב דהא דחרש שאינו שומע ומדבר לא אכלינן משחיטתו לדעת הא"ז היינו רק מספיקא משום דהוי ספק דעת שגושתא וכמו שכתב נמי הר"ן בסוף פרק התקבל אלא דלהר"ן מועיל בדיקה ולהא"ז איכ"ל דלא סמכינן על הבדיקה בדאורייתא כיון דאינו בחזקת פיקח ומכל מקום בודאי טפי מספק לא הוי, וא"כ לענין קריאת מגילה לכל הפחות ספק יצא ספק לא יצא דהוי ספק דרבנן ולר' מאיר בפ"ב דמקוואות אפי' באתחזק ספק דרבנן להקל ואם כן אע"ג דהוא בחזקת חיוב איכ"ל דיצא בדיעבד ולכל הפחות מידי ספק לא יצא ולזה פריך מאן תנא דחרש דינו לגמרי כשוטה ואפי' בדיעבד לא יצא ולפי"ז י"ל דגם הרמב"ם ס"ל כן אלא שכבר כתבתי דדבריו סותרין למ"ש בפ"ב מאישות וצ"ע:
ד) הרביעי הוא החרש שאנו דנין עליו היינו שנולד אינו שומע ואינו מדבר ורק אחר כך נתחנך על ידי לימוד והרגל לדבר אבל אינו שומע והנה לפי דעת הא"ז וכן לדעת המפורשים בדברי הרמב"ם בפרק כ"ט ממכי' ובסימן רל"ה בפו"מ הנ"ל לא קא מבעי' לן כיון דאפי' בנולד שומע ואינו מדבר ולפי מה שביארתי לעיל לשיטתא הוי ספק בר דעת וא"כ האי דידן ודאי דלא עדיף מיני' כי קא מבעי' לן לדעת רוב הפוסקים דסבירא ליה בחרש מדבר ואינו שומע דדינו כפקח אם גם בלמד על ידי חינוך והרגל נמי מועיל להיות כפקח ולכאורה יש להביא ראיה מש"ס מגילה הנ"ל דאי ס"ד דבכה"ג לא הוי כבר דעת הוי ליה להש"ס לומר דמתניתין מיירי בכהאי גוונא מיהו זהו אינו הרי כבר כתבתי דמשם אין ראיה דאכתי י"ל ספק הוי ובלאו הכי אין להביא ראי' מזה דקרוב לודאי דבזמן הש"ס ואפי' בימי הרמב"ם לא היה נודע אפשרות הזה שיהא אפשר ללמוד לדבר למי שנולד אינו שומע ואינו מדבר וחכמי הש"ס איירי בזמנם ולא דברו אלא בהוה ואין לנו שום ראי' לא' מן הצדדים משם:
ומכל מקום נראה לפי ענ"ד ראי' גדולה דבכהאי גוונא אינו מועיל דהרי לרב כהנא אמר רב בגיטין ע"א סבירא לי' דביכול לדבר מתוך הכתב דיבור מעליא הוא דהרי אפי' לענין הגדת העדות לולי דכתיב מפיהם דדרשינן ולא מפי כתבם הי' מועיל ואף על פי כן מודה שם רב כהנא דזה דוקא בנתחרש אחר כך הוא דמועיל יכול לדבר מתוך הכתב אבל בנולד חרש אינו מועיל יכול לדבר מתוך הכתב אף על דכתב דיבור מעליא הוא לרב כהנא מ"מ אינו מועיל בחרש מעיקרו ה"נ ודאי דאינו מועיל הדיבור שהרגילו אותו וכמעשה קוף בעלמא הוא:
עוד יש להביא ראיה מכח מה שתמה הפני יהושע בגיטין ע"ב על הפוסקים דכלם פסקו דלא כרב כהנא משום דשם אמרי' הא דתניא בברייתא עד שישמעו את קולו לאפוקי מדרב כהנא ותמה הפני יהושע הא מהאי עד שישמעו ממעטינן גם כן אומר אמרו ואפי' הכי לדעת הרבה פוסקים קיימא לן כשמואל דאומר אמרו כשר וא"כ דלמא גם בזה לא קיימא לן כהברייתא. דהברייתא אתיא כרבנן דרבן שמעון בן גמליאל בדף ע"א שם. ולהנ"ל יש לומר אי סלקא דעתך דאתיא כרבנן דרשב"ג אפי' שמעו קולו ממש לא מהני משום דלאו בר דעת הוא גבי חרש גמור ואפי' היה באפשרות לחנכו וללמוד לו לדבר לא הוי מועיל. וע"כ דהברייתא מיירי בחרש שהוא בר דיעה והיינו כרשב"ג ויכול לדבר מתוך הכתב ואפי' הכי אמרינן דלא מהני אם כתב שיכתבו גט לאשתו וא"כ מוכח דכתיבה אינה כדיבור ממש ודלא כדרב כהנא ולית לי' לרב תנא דמסעי' לי' ולכך לא קי"ל כוותי':
ועכ"פ לפי הנ"ל ואפי' יכול לדבר לא הוי כבר דעת והטעם י"ל לפי מאי דכבר בררנו למעלה דגדול עומד על גבו אינו מועיל לענין גט של עצמו של חרש משום דלאו דעת עצמו הוא אלא דעת אחרים הוא וזה אינו מועיל בגט ואם כן הכי נמי זה שהורגל על ידי אחרים לא הוי רק כאלו גדול עומד על גבו דכל כך נפעל בו כח המלמדו להיות כאלו עדיין עומד על גבו אבל דעת עצמו ודאי דאין בו להבין חלקי הדברים ודברים הסותרין (ועיין בדברי מרן הגאון בחתם סופר חלק אבן העזר חלק ב' סימן ב') ואין לו דעת צלולה מעצמו בשום דבר אלא כפי מה שנקבע ונטבע בו מההרגל והלימוד ואין לו בחירה ודיעה חפשיית ואפשר מה שכתב הרמב"ם בפרק כ"ט ממכי' דין ב' דחרש שאינו שומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע כלום היינו בכהאי גוונא שנתחנך אבל נולד אינו שומע ואינו מדבר ואף על גב דלפי הנראה מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה ריש פרק א' דתרומות דלא נודע עדיין החינוך הזה, מ"מ אפשר שכתב אם יזדמן כן דבכהאי גוונא נשאר עדיין על חזקתו דקים לן דאינו בר דיעה וההרגל אינו מועיל בזה מטעם הנ"ל:
ועוד יש לומר כיון דאינו שומע אפי' אם הוא מדבר כתב הר"ן סוף פרק התקבל דהוי ספק דעת שגושתא אלא דמועיל בדיקה והיינו אם לא נולד אינו שומע ואינו מדבר אבל אם נולד אינו שומע ואינו מדבר דקים לן והוחזק אצלינו דאינו בר דעת אפי' אם אחר כך נעשה מדבר ואינו שומע כיון דאכתי ספק הוא מוקמינן לי' אחזקה דמעיקרא והוי כודאי ונגד ודאי אינו מועיל בדיקה ולכך סבירא ליה דבכהאי גוונא הוי כאלם ובכהאי גוונא מיירי הרמב"ם בפרק כ"ט ממכירה ולפי זה דבריו אינם סותרין למ"ש בפרק ב' מאישות ועכ"פ נראה דחרש שהורגל לדבר בבית חינוך עדיין לא יצא מידי ספק אינו בר דיעה לכל הפחות ואין לצרפו למנין ולהניח להוציא עצמו ע"י חרש כזה ואין אוכלין משחיטתו כנלפענ"ד: הק' משה שיק מברעזאווע: