אור ברסלב

מהרם שיק אבן העזר· רבי משה שיק

תשובה מט

תשובה מח

לבאר במאי חיישינן לשאלה

הנה דעת הב"י המובא בב"ש בסימן י"ז ס"ק ס"ט דאפילו בכיס וארנקי וכיוצא בהן חיישינן לשאלה וטעמא דמלתא הובא בתשובת הב"ח סי' פ"ז דס"ל דלמ"ד סימנים דרבנן לא קשה כלל קושית הש"ס דמצאו קשור ניחוש לשאלה משום דלמ"ד זה הברייתא מיירי במצאו השליח בעצמו דיש לו מיגו ונאמן לומר דלא השאיל לשום אדם וממילא לא מוכח כלל הך דינא דכיס וטבעת לא משאלי אינשי ולכך לא הביאו הרי"ף והרמב"ם הך דינא ע"ש והב"ש שם כ' ליתן טעם ותבלין לדבריו דלמ"ד סימנים דרבנן יש לחוש טפי לשאלה משום דכמו דחיישינן דאתרמויי אתרמי סי' כסימן למ"ד זה. ה"נ חיישינן דאתרמי דלמא השאיל אף דבר שאין דרך להשאיל ועיין בנוב"י מהדו"ת סימן ס' בתקע"ג ביאורו בארוכות ואע"ג שהב"י בעצמו כ' טעם אחר הואיל ולהאי מ"ד לא אצטריך תי' הש"ס דכיס וארנקי לא משאלי מ"מ קשיא לי' לב"ש על דברי הב"י כיון דלמ"ד סימנין דאורייתא הוכרח הש"ס לתרץ כן מהיכא תיתי דאידך מ"ד פליג עלי' הלא הסוגיא בש"ס דבמידי דלא חזינן פלוגתא ובאחד מפורש מאי דס"ל אמרי' מסתמא גם אידך ס"ל כן בהא מלתא משום דאפושי פלוגתא לא מפשינן וגם הב"ח בתשובה הנ"ל פקפק על דברי הב"י ע"ש ולזאת אסברי' הב"ש דהוי מלתא בטעמא ושייכא בפלוגתא דסימנים דאורייתא או דרבנן ואין כאן אפושי פלוגתא משום דחדא תליא באידך וא"ש:

אמנם לדעתי הי' מקום להכריח דלא כב"י הנ"ל דהרי הדבר באמת תמוה וכמו שהקשו המהרש"ל והמהרש"א בב"מ דף כ"ז ע"ב בתוס' ד"ה וניחוש לשאלה שכ' דלכך לא הקשו הש"ס דלפשוט מהאי ברייתא סימנים דאורייתא משום דאיכ"ל דמיירי בשליח המוצאו ואיכא מגו א"כ מהאי טעמא גופי' תקשה דמאי פריך וניחוש לשאלה דלמא מיירי בשליח המוצאו דאית לי' מגו ונאמן לומר דלא השאיל ובפרט דפשטא דלישנא דברייתא דמצאו קשור הכי משמע ומ"ש המהרש"ל והמהרש"א אינו מספיק ועוד קשה שם ביותר על דברי רש"י דמפרש שם על מצאו קשור דמיירי בשליח המוצאו וקשה אי מיירי בשליח המוצאו א"כ אין כאן קושיא דאיכ"ל כנ"ל דנאמן שלא השאיל ונהי דאיכ"ל דמיירי שכבר אמר שאבד קודם שנמצא והוי מגו למפרע או שיש עדים שנאבד וכמו שכתב התוס' ביבמות דף ק"ב מ"מ מנ"ל להקשות: .

ואפילו לפי הגירסא שהביא הרמב"ן והרשב"א והר"ן בגיטין דף כ"ז בשמעתין דשיירות מצויות כרש"י במתני' דמצאו בחפיסה ומכירו דס"ל לרש"י דתרתי בעי' משום דס"ל דאפילו באית לי' מגו אין השליח נאמן בטב"ע היינו משום דאיכ"ל דאמר בדדמי ובדדמי לא מהני מגו אבל אם אמר דלא השאיל הכיס והארנקי דעל זה לא שייך בדדמי פשיטא דלכ"ע אם יש לו מגו דנאמן וא"כ עמדה הקושיא על רש"י בב"מ שם ועוד יותר קשה לפי שיטת הרמב"ן בחידושיו לש"ס גיטין דף כ"ז שכ' דאפילו בלא מגו השליח נאמן דאינו חשוד לשקר וכ' הר"ן הטעם משום דע"א נאמן באיסורין ואע"ג דע"ז קשה לכאורה הא הוי דבר שבערוה ובעי' שנים יתבאר לקמן אי"ה וביארתיו ג"כ במקום אחר מ"מ לשיטה זו פשיטא דקשה מאי פריך דלמא מיירי באומר שלא השאיל שכן הוא מסתמא:

ונראה לישב בעזה"י דהרי התוס' ביבמות דף ק"א ע"א בד"ה מצאו כו' סיימו בדבריהם ולהכי נקט כיס וארנקי ע"ש והיינו דקשיא להו איך אפשר לומר דמיירי במצאו השליח ואית לי' מגו ומכיר בטב"ע דא"כ למה נקיט דמצאו קשור בכיס ולפ"ז דקדוק זה קשה לפמ"ש התוס' בשמעתין דב"מ וביבמות שם ד"ה אמר רבא דלמ"ד סדר"ב מוקי לה במכיר בטב"ע וא"כ מ"ש כיס וארנקי דנקט מיהו אי משום הא לא תברא דלעולם דמיירי במכיר בטב"ע והא דלא נקט ואשמעי' כן במצא הגט ומכירו דבא לאשמעי' רבותא דאפי' אם אינו מכיר את הגט רק הדבר שהגט קשור בו והוא אינו יודע אי השאיל לו והו"א דחיישינן לשאלה קמ"ל דבכיס וארנקי לא חיישינן לשאלה וכדמשני:

וא"כ א"ש קושי' הנ"ל דכל זה לפי מאי דמשני אבל לס"ד דאין חילוק בין כיס וארנקי שפיר קשיא להו דניחוש לשאלה ואין לומר שהוא אומר שלא השאיל שהרי התוס' כ' שהמקשן לא הקשה מכאן תפשוט סימני דאורייתא משום דסבר דיש לאוקמי' במצאו בעצמו ומכיר בטב"ע וגם אומר שלא השאיל וא"כ מ"ש כיס וארנקי דנקט וע"כ דלא מיירי באומר שלא השאיל וקמ"ל דלא חיישינן לשאלה ופריך שפיר ומיושב היטב קושית מהרש"ל ומהרש"א הנ"ל ואינך קושיות:

ועפי"ז יש לישב ג"כ מה שדקדק בת"ח והאריך בו בנוב"י מהדו"ק סימן ל"ב בתקע"ג דסוגיין דשמעתא דקאמר אבע"א כלים בחוורי וסומקי ובתר הכי פריך אלא הא דתניא מצאו קשור כו' קשיא לכאורה דהרי קושיא זו קאי על תי' הראשון והוי לי' להש"ס לקבעו קודם ואבע"א כאשר הוא באמת ביבמות דף ק"כ אמנם להנ"ל א"ש דהרי אי אמרינן סימנין דאורייתא אכתי איכא לאוקמ' במצאו השליח ומכיר הגט בסי' קשירת כיס וארנקי ויודע דלא השאיל וכיס וארנקי דנקט להורות דסי' דאורייתא וסמכינן עלייהו וא"כ עדיין לא קשה קושית הש"ס:

אלא דלפ"ז תקשה דתפשט בעיין דמוכח מברייתא זו דסימנין דאורייתא וכמ"ש התוס' וא"כ ממנ"פ קשה וא"כ א"ש ומיושב דקדוק הת"ח הנ"ל דלכך לא הקשו מעיקרא קרא דהרי מעיקרא מסיק דבאמת ס"ל למתני' דיבמות סימ' דאורייתא אלא דחיישינן לשאלה וע"ז לא קשה ברייתא דמצאו קשור אלא דקשיא ליה קושיא בפ"ע דממנ"פ אי תפשוט בעיין דסימנים או דקשיא דניחוש לשאלה וכיון דקושיא בפ"ע היא ולכך מפסיק בנתיים וא"ש דמפסיק להורות ע"י הפסקה זו דכל הקושיא הוא רק בחד צד דאם נתרץ דמיירי במצאו בעצמו קשיא דתפשוט בעיין ואפשר דביבמות כיון דכבר פריך מברייתא זו דמוכח דסי' דאורייתא ועליה סובב והולך כל השקלא וטריא וידעי' דקאי ע"ד ממנ"פ ולכך לא הצריכו להפסיק שם:

ועכ"פ לפי הנ"ל מבואר דגם למ"ד סימנים דרבנן ע"כ קמ"ל ברייתא דבכיס וארנקי לא חיישינן לשאלה וא"כ בעידי מיתה ג"כ אם כליו הן מידי דלא משאלי אינשי ויש בהן סי' מובהק ביותר או טב"ע שפיר סמכינן עלה כן נלפענ"ד מוכרח לדעת רש"י ותוס' הנ"ל וכ"כ השמ"ק בשם הרשב"א בהדיא (ולכאורה יש לדחות הנ"ל ע"פ מ"ש התוס' בב"מ דף כ"ד ע"א ד"ה ומודה דבגט דשייך בי' טב"ע לרשב"א דכלי אנפוריא לית בי' טב"ע ולעולם דמיירי במצאו השליח ומכיר ואומר שלא השאיל והא דלא נקט בגט עצמו משום דל"ש בי' טב"ע ורשב"א הוא מיהו חדא דכל הפוסקים והלכה פסוקה היא בש"ע אהע"ז סי' קל"ב דלא כתוס' הנ"ל אלא דגם בגט שייך בי' טב"ע ולא הוי כמו כלי אנפוריא וכמו שהסביר רש"י בגיטין דף כ"ז וביאורו בנוב"י מהדו"ת סימן ס"ב בתקע"ג דעושכחת בי' טב"ע ואפילו לפי דברי התוס' מ"מ מ"ש כיס וטבעת וארנקי דנקט הוי לי' למינקט סתמא מצאו קשור בכלים אלא ע"כ דנקט בכה"ג או משום דזה סימן ולכך נקט כלים דלא שכיח לקשור בהם וחדא מינייהו נקט והוי סי' בינוני או לס"ד נקט הנך דהם דברים דמשאלי וג"כ חדא מנייהו נקט ולתי' אדרבה נקט הנך דלא מושלי וא"ש כנ"ל):

ואפשר עוד יותר ואפרש שיחתי הנה גבי מצאו קשור בכיס אם נימא דנותן הקשירה עצמה לס' א"כ לא שייך דניחוש לשאלה דהרי זה הסימן הוא מופת ואות דהוא קשרו וממנו נאבד למ"ד סי' דאוריי' ומאי פריך הש"ס דניחוש לשאלה ואפי' נימא כמ"ש לעיל דקושית הש"ס בדרך ממנ"פ ותפשוט בעיין דסי' דאורייתא אכתי קשה דאפי' למ"ד סי' דרבנן וחיישינן דלמא אתרמי דגם לאחר הי' גט קשור בכיס מ"מ חשש שאלה אין כאן אם נודע לן דהאי כיס הוא של המוצא ומכח הסימן ידענו דקשר בי' את הגט ומאי פריך דניחוש לשאלה וע"כ צ"ל כיון דלמ"ד סיד"ר לא סגי בסי' זה וע"כ דמיירי דהוא בעצמו מצאו ולא ידעו כלל מאבידתו וא"כ לא נתן סימן מעולם קודם מציאותו דהרי לא ידעו כלל שנאבד ממנו וא"כ שפיר קשיא כנ"ל ממנ"פ אי אמר ג"כ דיודע שלא השאיל מ"ש כיס וארנקי ואי א"י א"כ באמת ניחוש וזה א"ש לפמ"ש התוספת בשמעתין דמיירי דהשליח מצאו:

ולפמ"ש התוס' ביבמות דף ק"כ ד"ה רבא דמיירי דיש עדים המכירין א"כ שפיר מושכחת לה תרתי דהשליח נתן סימן בקשירה ויש לן עדים שיודעים שהכיס שלו ע"י טב"ע ומאי פריך וצ"ל דהקושיא כיון דסי' דרבנן לאו דוקא משום דחיישינן דאתרמי סימן כסימן אלא ג"כ חיישינן דלמא אתרמי דאמר כסומא בארובה או דמחזי חזי אצל חברו כך וכמ"ש הפנ"י בשמעתין והר"ן בחי' למס' חולין דף ע"ט ריש ע"ב וא"כ אכתי ניחוש לשאלה והא דאמר סימן דקשרו לכיס דלמא ראה זה אצל חברו והוא לא קשר גט מעולם לכיס אלא שנשרף או נתקלקל לו ע"ד אחד ומשום שכרו או תערומות הוא משקר כנלפע"ד דמוכרח לפרש בכוונת קושית הש"ס דהרי בתוס' גיטין דף כ"ז ע"ב ד"ה מצאו קשור מבואר דהקשירה היא סי' וא"כ מוכרח כמ"ש דלמ"ד סי' דאורייתא אין כאן קושיא ואלא למ"ד סי' דרבנן וקשיא לי' על הב"י:

ואין לומר נקוט מיהו פלגא בידך דלמ"ד סימן דאורייתא אין אנו מוכרחין לבוא לתי' הש"ס דכיס וארנקי לא מושלי אינשי וא"כ כיון דמספקא לן אי סי' דאורייתא א"כ לכך לא הביאו ולא סמכו הפוסקים על תי' הש"ס הלזה. זה אינו כיון דלמ"ד סי' דרבנן מוכרח לומר כן ואפ"ה סמכינן ע"ז מכ"ש למ"ד סימנין דאורייתא דלפי מ"ש הב"ש הנ"ל למ"ד סי' דאורייתא יש לסמוך טפי אפי' דכיס וארנקי ועכ"פ צ"ע על הב"י הנ"ל:

מיהו זהו אפשר לישב דס"ל דנהי דמסתבר דאם אמר קשירת הגט בכיס הוי סי' בינוני לכל הפחות מ"מ הברייתא מיירי באומר סי' הזה דהרי נקט מצאו קשור בכיס כו' לשון זה משמע דהוא לא ידע דהי' קשור בכיס דאי נימא דזה הוי לסימן הוי לי' למינקט נאבד קשור בכיס ומצאו דהוי משמע דזה הוי הסימן ובשלמא במתניתין גיטין דף כ"ז מצאו בחפיסה יש מקום לפרש בחפיסה הידוע והב' של בחפיסה הוא בפתח ואפ"ה נראה דרש"י במתני' שם אע"ג דס"ל לרש"י סופ"ק דב"מ דף כ' דחפיסה הוי סי' אפ"ה מפרש דמצאו בו סי' אחר משום דלשון מצאו בחפיסה משמע לי' דהוא לא ידע דנאבד בחפיסה ולא ניתן זה לסימן וא"כ גם הכא לפי מאי דמפרש ביבמות דף ק"כ דטעם הברייתא משום דסי' דאורייתא מפרש לברייתא דהי' לו סי' בכיס דטב"ע לא שכיח כולי האי או משום דנקט סתמא ומשמע בכל סימן וכל הכרה שיש לו בכיס מועיל וגם סי' בינוני בכלל ולכך פריך מיני':

אבל כדמסיק דלכ"ע סי' דרבנן ואין שום הו"א לומר סימן מה"ת אם כן כיון דאין הו"א דמועילין סימנים בינונים סתמא הוי כפירושו דמיירי בהכרה דעדיפא טפי דהיינו בטב"ע כנלפענ"ד בכוונת התוס' יבמות דף ק"כ ד"ה אמר רבא כו' ולפ"ז שייך שפיר קושית הש"ס דשמעתין דניחוש לשאלה ג"כ גם למ"ד סימן דאורייתא ומשום דסתמא קתני ועד"ז יש לישב דברי הב"י הנ"ל אבל למ"ד סי' דרבנן דבלא"ה ברייתא לא מיירי בכל אנפין אלא במכיר בטב"ע ומצאו בעצמו גם שאלה לא קשה ומ"מ קושית מהרש"א הנ"ל נראה לפענ"ד כמ"ש:

והנוב"י מהדו"ק בתקע"ג סי' ל"ב הקשה דלדברי הב"י עמדה הקושיא חמור בסימני אוכף היכא מהדרינן למ"ד סי' דרבנן אפילו בעידי אוכף מ"מ הא לא הוי אוכף רק כמו סימן על החמור דכיון דאפשר דהשאיל לסברת הב"י לא הוי כסימן מובהק דהרי אמרינן דב' אתרמויי אתרמי לי' לא אמרי' ומטעם זה כתב הב"י וסייעתו דב' סימנים בינונים חשובים כסימן מובהק ולפ"ז יש לחלק דבשלמא בכיס וארנקי דלא משאלי המילתא דלא שכיחא היא רק מצד המשאיל אבל מצד השואל אינו מלתא דלא שכיחא אבל אוכף דהוי מלתא דלא שכיחא בין מצד השואל ובין מצד המשאיל וכדנקט הש"ס לא שאילי אינשי אוכפא א"כ דנימא דאתרמי דשואל ומשאיל שניהם עשו מילתא דלא שכיחא ב' אתרמויי לא אמרי' והוי שפיר כסימן מובהק ביותר ומועילון עדי אוכף לחמור גם לדעת הב"ש אליבא דהב"י:

ועפ"י האמור תסתיים שמעתתא דאפילו לסברת הב"י הנ"ל מ"מ אם יש סימן בינוני בגוף וסימן מובהק ביותר בבגדים דלא מושלי מעידין להתיר. דנתי דמצד זה דלא מושלי לחודא לא מהני דחיישינן אולי אתרמי דשאל מ"מ הוי לי' כסימן בינוני וכיון דגם בגוף יש סימן בינוני ותרי פעמים אתרמויי אתרמי לא אמרי' וכדעת המ"ב הנ"ל:

והשתא דאתית להכי יש לישב בלא"ה קושית הנוב"י הנ"ל מחמור בסימני או בעדי אוכף דהרי לפי הנ"ל קשה על הש"ס מאי פריך מחמור דלמא מיירי דיש על החמור ג"כ סי' בינוני מיהו זה אינו מצד ב' טעמים א' דהרי כיון דנקט בסי' אוכף ע"כ ס"ל סי' דאורייתא ואי הוי על החמור סי' בינוני למה צריך סימני אוכף ותו אפי' אי הגירסא בקושית הש"ס מחמור בעדי אוכף וכמו שהביא בשמ"ק מ"מ לפי ס"ד דלא ידע דאוכף לא משאלי אינשי והוי חשש דשאלה מידי דשכיחא וגרע מסי' בינוני והוי רק כסימן ארוך וגוץ א"כ אפי' הרבה לא מצטרפין אבל לבתר דמשני דאוכף לא משאלי אינשי וא"כ לא שכיחא אלא דמ"מ הוי כסי' בינוני שוב שפיר מצטרף לסי' בינוני דחמור ושפיר גילה לן קרא דמהדרי' חמור בעדי אוכף אפי' למ"ד סי' דרבנן ומיושב קושית הנוב"י הנ"ל:

ואין להקשות דאפילו למ"ד סי' דרבנן הוי מצי להניח הלשון סימני אוכף וכדי לצרף אבל זה אינו דאי הוי רק סי' בינוני וגם חשש שאלה שוב גרע מסי' בינוני והוי רק כסימן גרוע ולא מצטרפין וכ"ת דאכתי הו"מ לאוקמי' בסי' מובהק ביותר זה בלא"ה קשה. ולפענ"ד הדבר נכון מאוד מה שדיבר בזה הפנ"י דאי אמרינן סימן דרבנן וחיישינן יישינן דאתרמויי אתרמי דחיישינן למחזי חזי ולא אבד שום דבר אלא ראה ושמע זה מחברו וכמ"ש הר"ן בחולין דף ע"ט רע"ב ואי חזא זה אצל חברו אין נפ"מ בין סי' מובהק ביותר לסי' בינוני דדוקא גבי המעידין על מת דלא שייך למחזי חזא אלא חשש איתרמויי אתרמי יש חילוק דבמובהק ביותר לא חיישינן לאתרמויי אתרמי אבל גבי אבידה דיש עוד חשש דמחזי חזא למ"ד סי' דרבנן לא מהני סי' מובהק ביותר אבל אם יש עדים שוב מועיל סי' מובהק:

ועפי"ז יש לקיים גם דברי הב"י שהתחלנו בו שכ' דלמ"ד סי' דרבנן מוקמי' הברייתא בגוונא אחרינא ולא מוכח דמועיל סברא דכיס לא מושלי אינשי דאיכ"ל דמיירי דיש סי' בינוני בגט וגם סימן בכיס וארנקי וכיון דלא מושלי אינשי הוי לי' כסימן בינוני ומצטרף (ולפי דעת רש"י המובא ברמב"ן וברשב"א בגיטין דף כ"ז דתרתי בעי' טב"ע וסי' בינוני ואמרתי דרש"י סובר דאפי' יש לו מיגו מ"מ אמרי' דאמר בדדמי ול"ש מיגו וכיון דלכל הפחות יש לו טב"ע קצת דאל"כ לא שייך לומר דאמר בדדמי ומקצת טב"ע לא גרע מסי' בינוני ומצטרף עם סי' בינוני דכיס):

ויש להמתיק הדברים ביותר די"ל דסברת הנוב"י הנ"ל דמצטרפין ב' סימנים לסי' מובהק שורשו מדברי רבא בלישנא בתרא דס"ל דפליגו אי שומא הוי סי' מובהק וטעם ר"א מהבאי דחשיב לי' לסי' מובהק נראה כמ"ש רש"י דכיון דפרט הסימן באיזה אבר ומקום הוי ג"כ סי' והוי כב' סימנים ות"ק סובר דוקא אם צמצם המקום הוי סי' מובהק דאז חשיב כסימן מקום וגם סי' השומא וכיון דרבא חידש ואשמועינן זה לכך לדידי' לא קשה מברייתא משום דמוקמינן לי' בכה"ג בצירוף ב' דברים לאהדדי וכדלעיל כן יש לפרש דברי הב"י:

והנה הב"ש שם הקשה על דעת הב"י הנ"ל דהב"י בעצמו לא פסק כן בסי' קל"ב וסמך על הא דלא מושלי אינשי ותי' דהתם כיון שהוא בפנינו ולא אמר ש"מ לא משאיל אלא דלפ"ז קשה מאי פריך הש"ס וכן הקשה הבית מאיר וכ' שזה כוונת הב"ש ולפענ"ד דכבר כ' הב"ש בסי' קל"ב סק"ז בשם הב"ח דאם לא אמר שיודע שלא השאיל לא סמכינן עלי' והטעם ע"כ משום דאמרינן דשכח ושמא שכח חיישינן והנה כל מלתא דתמוה מדכר דכירי וסמכי' ע"ז ביו"ד סי' ד' ולכך בדבר דלא מושלי אם נימא דתרוייהו אתרמי דהשואל מ"מ הו"ל מילתא דתמוה ומדכר דכירי ול"ח שמא שכח א"כ י"ל דזה כוונת הש"ס וכוונת הש"ע בסי' קל"ב משא"כ לענין מת שפיר חיישינן דשמא השאיל זה איכ"ל בכוונת הב"ש:

אמנם קושית הב"ש נלפענ"ד לישב בדרך אחר דהרי החכ"צ בתשובה סימן קל"ד כתב כדעת המהר"ל מפראג ולא מטעמי' אלא משום דהו"ל שאלה דיחיד והקשה ע"ז דא"כ מאי פריך הש"ס מגט התם שאני דהוי שאלה דיחיד ולא חיישינן ותי' דבגט אפשר חיישינן וזה התי' קשה והבית מאיר פקפק עליו עוד דדוקא בנפילה דנ"ש ומזהיר זהיר אמרינן דלנפילה דחד לא חיישינן משא"כ בשאלה וא"כ במידי דלא מושלי אינשי ולא שכיח נהי דלמ"ד סימנים דרבנן חיישינן דלמא אתרמי ושאל מ"מ כיון דהוי מלתא דלא שכיחא ושוב אמרי' לשאלה דחד ל"ח לכ"ע:

וא"כ א"ש דברי הב"י דלקמן בסי' קל"ב דהוי שאלה דחד ולכך שפיר סמכי' על סברא דלא מושלי אינשי ועי"ז אמרי' דלא חיישינן לכהפ"ח לנפילה דחד משא"כ בסי' י"ז דהוי נפילה ושאלה דרבים י"ל דאפילו במידי דלא מושלי אינשי חיישינן וא"ש ועד"ז יש לישב ג"כ סברת החכ"צ הנ"ל ויתבאר לקמן בסמוך אי"ה ועכ"פ נהי דתרצנו וישבנו דעת הב"י וסייעתו מ"מ פשטות הסוגיא לא משמע כן וכדלעיל ומסתבר כדעת הפוסקים דבמידי דלא משאלי סמכינן אטב"ע וסימן מובהק דכלים:

והנה דעת התוס' ביבמות דף ק"כ דלתי' בתרא דכלים בחוורי וסומקי אמרי' דלא חיישינן לשאלה ומזה דן ופסק המהר"ל מפראג הובא בב"ש הנ"ל דהה"ד למ"ד דרבנן דאינו מוכרח דחיישינן לשאלה לא חיישינן לשאלה לדידי' ולפענ"ד קשה הדבר דנראה לפענ"ד לכאורה מוכרח דגם לתי' אבע"א דכליו בחוורי וסומקי חיישי' לשאלה וכמ"ש והכריח הב"ח בתשובה ס' פ"ו בדברים מוכרחים מהש"ס דב"מ דף כ"ז דהגירסא שם קושיא אלא הא דתניא מצאו קשור בכיס וארנקי פריך לבתר דתירץ ואבע"א כליו בחוורי וסומקי ע"ש:

ולפענ"ד עוד הכרח דלכאורה גם לשון הש"ס ואי ס"ד חיישינן לשאלה ניחוש לשאלה מאי אי ס"ד דנקט הרי האמת כן ולכך נלפענ"ד עפמ"ש הנוב"י מהדו"ק חאהע"ז סי' ל"ב מהא דאצטריך קרא דמהדרי' חמור בסימני אוכף מוכח ע"כ דלולא דגלי קרא הו"א דלא מהדרינן משום דחיישינן לשאלה וא"כ נהי דגלי קרא דמהדרינן ול"ח לשאלה דרשי' ורבינין רק מאי דמסתבר טפי דהיינו חמור בסי' אוכף דהוי מידי דלא משאלי אינשי וא"כ מידי דמשאלי אינשי נשאר הסברא החיצונה דחיישינן לשאלה וזה כוונת הש"ס דאע"ג דמשני ואבע"א דכלים בחוורי וסומקי ואינו מוכח דחיישי' לשאלה אדרבה י"ל דהרי לפי תי' הש"ס הזה הוא זו ואצ"ל זו דכיון דאשמעי' בגוף לא מהני סימן גרוע מכ"ש בכלים ולמה לי' דנקט כלים וע"כ דבא לאשמעי' כלים דומיא דגוף בסימנים גרועים לא מהני אבל סימני טבעיים ובינונים מהני לכל הפחות בכלים דלא משאלי:

ויותר פשוט דקמ"ל דכלים דומיא דגוף דסימנים בינונים לעולם מהנים בכלים דל"ח לשאלה וכמ"ש התוס' ביבמות דף ק"כ ומ"מ מוכח מדאצטריך חמור גבי אבידה דמחזירין אבידה בסי' אוכף דל"ח לשאלה משום דלא משאלי אינשי ומינה דבמידי דמשאלי נשאר הסברא החיצונה דחיישינן לשאלה דכיון דבא הקרא לסתור הסברא חיצונה לא אמרינן דוקא לגמרי אלא במה דמסתבר לן טפי וא"כ זה הוא כוונת הש"ס ואי ס"ד דחיישינן לשאלה אפילו במה דלא משאלי אינשי כגון אוכף אצטריך קרא וממילא בעלמא נשאר הסברא החיצונה דחיישינן לשאלה וקשיא מקשור בכיס וא"ש:

ועפי"ז יש לישב ב' הסוגיות והשינוי שביניהם דבשלמא כאן בסוגיא דב"מ דמביא מעיקרא דרש דרבא דהתורה כתבה חמור לגלות זה ומינה מוכח דבעלמא חיישינן לשאלה מדדרש רבא חמור עם סימני אוכף וא"כ לרבא קשה אפילו אי תי' ואבע"א דכליו בחוורי וסומקי מ"מ מוכח מיני' דס"ל חיישינן לשאלה ולכך אע"ג דמביא מעיקרא חי' ואבע"א יש להקשות כן אבל ביבמות דלא מייתי ממרא דרבא ולא הביא דאצטריך קרא ע"ז וא"כ לאבע"א שוב אינו מוכרח דחיישי' לשאלה במתני' דאין מעידין על סימני הגוף וכלים וגם מברייתא דחמור בסימני אוכף מהדרינן כיון דאינו מבואר דאצטרך קרא ע"ז ואיכ"ל דמסברא אמר כן וקרא אצטריך דמהדרינן חמור בסימני מרדעת ואפי' במידי דמשאלי נמי אין חוששין ולהאריך ולהביא דברי רבא דשמעתין לא הוי ניחא לש"ס ולכך לפי תי' הואבע"א לא קשה והוכרח להביא הקושיא של מצאו קשור קודם האבע"א משא"כ בשמעתין דכבר הביא דבריו ומיני' קא סליק ואזיל דאצטרך קרא לחמור בסי' אוכף וממילא מוכח דחמור בסי' מרדעת מה"ת חיישינן לשאלה ופריך שפיר אלא הא דתניא מצאו קשור בכיס ואי ס"ד דאצטריך חמור דמחזירין בסי' אוכף א"כ בעלמא נשאר סברא החיצונה וא"כ ניחוש לשאלה:

ועפ"י האמור נראה לי לקיים שיטת המהר"ל מפראג וסייעתו הנ"ל דלכאורה קשה עלי' איך פסק דלתי' האבע"א ל"ח לשאלה הרי הוכחות הב"ח הנ"ל הוא כראי מוצק דמש"ס דב"מ מוכח דאפי' להאבע"א חיישינן לשאלה וכמו שהוכחתי לעיל מקרא דחמור בסימני אוכף והנראה לפענ"ד לישב דבריו ולא מטעמי' אלא דכך הוא הסגנון דמש"ס דיבמות מוכח דאם אינו מוכרח לומר דחיישי' לשאלה בודאי ל"ח ומינה דאפילו אם מוכרח מכח חמור דחיישינן לשאלה מ"מ אמרינן רק מאי דהוכרח וממילא אמרי' למ"ד סימנין דאוריית' אי אפ"ה חוששין לשאלה, ע"כ דשאלה הוי מלתא דשכיחא וממילא דאפי' לשאלה דיחיד חיישינן וכמ"ש לעיל בשם הב"מ:

אבל אי סימנים דרבנן אמרי' נהי דמוכח דחיישינן לשאלה מכח חמור מ"מ אמרי' דהוי כמו סי' בינוני אלא דאין זה מועיל וחיישי' אולי אתרמויי אתרמי דשאל וא"כ איכ"ל דל"ש להשאיל דהרי בשאלה לא אמרי' טפי ממאי דמוכח וא"כ כיון דסגי אם נימא דשאלה הוי מלתא דלא שכיחא לא אמרינן טפי וכיון שכן דשאלה לא שכיח ל"ח לשאלה דיחיד וא"כ אם יש סי' בינוני בגוף וסי' מובהק בבגדיו אי חיישינן לשאלה מוכרחין לומר דלאיש דאית לי' ג"כ סימן זה דהוי שאלה ליחיד ול"ח וא"ש דינו דמהר"ל ולא מטעמי' אלא מטעם החכ"צ הנ"ל:

וכן יש לקיים דברי המהר"ל מפראג הנ"ל ע"פ דברי המ"ב הנ"ל דמצרפין ב' סימנים בינונים וגם כן ע"ד הנ"ל דאי סימנים דאורייתא ואפ"ה חיישינן לשאלה ע"כ דשאלה לא הוי כסי' בינוני וא"כ אפי' הוי תרי לא מצטרפין משא"כ למ"ד סי' דרבנן הוי שאלה רק כסי' בינוני ומצטרף והכל ע"ד הנ"ל וא"ש:

ועפי"ז יש לישב ג"כ קושית החכ"צ דמאי פריך ממצאו קשור דהא התם הוי שאלה דיחיד דאיכ"ל דקושית הש"ס לפמ"ש לעיל לדעת הב"י קאי למ"ד סי' דאורייתא והוי שאלה חשש גמור וגרע מסימן והוי שכיח ואז אפילו לשאלה דיחיד חיישינן אבל החכ"צ קאי לדינא דסי' דרבנן ואיכ"ל דל"ח לשאלה אלא דהוי כסי' בינוני ואתרמויי אתרמי א"כ שאלה לא שכיחא ושוב יש לחלק בין שאלה דיחיד לשאלה דרבים וא"ש:

ועפי"ז הדעת נוטה לפענ"ד כדעת המהר"ל מפראג דאם יש סימנים בינונים בגופו וסי' מובהק בבגדיו יש להתיר וע"פ האמור עכ"פ אפשר לקיים דברי הב"י הנ"ל דס"ל למ"ד סי' דרבנן איכ"ל דלא מועיל אפילו מידי דלא משאלי אנשי והא דמצאו קשור בכיס מהני היינו משום דהוי שאלה דיחיד ולמ"ד סי' דרבנן כבר אמרנו דלדידי' שאלה לא שכיחא ואז לא אמרינן שאלה דיחיד אמנם י"ל דמסברא איכ"ל ק"ו דאם סימנים דאורייתא דאז שאלה שכיחא ואפ"ה מידי דלא מושלי אנשי מועיל מכ"ש למ"ד סי' דרבנן דאז איכ"ל דשאלה לא שכיחא ואפ"ה אמרי' דחוששין אבל אם נצטרף עם זה עוד דהוי מידי דלא מושלי אינשי והוי תרי לא שכיחו נראה דמועיל ובפרט דיש ראי' מאוכף הנ"ל:

והנה החמח"ק בסימן י"ז ס"ק כתב כשם דחיישינן לשאלה הה"ד דחיישינן למכירה ולנפילה ולאבדה והנוב"י בתקע"ג ח"א סימן ל"ב כ' דה"ה דיש לחוש מטעם זה לגנבה והנפ"מ דלפי טעם שאלה כ' המהרי"ט הובא בתקע"ג דאם נמצאו כל בגדיו אמרינן דמסתמא כל בגדיו לא מושלי אנשי אבל אם נימא דחיישינן לגנבה אדרבה החשש הוא על כל בגדיו ע"ש ולפ"ז קשיא מהש"ס דעמדה קושית הש"ס על חמור בסימני אוכף, דלמא נגנב ממנו או מכר וכן הא דקאמר מצאו קשור בכיס דמהדרינן עמדה הקושיא דנהי דלא מושלי דלמא נגנב ומכח זה כתב הנודע ביהודה באמת דהחמח"ק כתב כן רק לפי שיטת הבית יוסף הנ"ל דלמאן דאמר סימ' דרבנן אפילו במידי דל"ש חיישינן ואפי' במידי דלא מושלי לא סמכי' הואיל וסימ' דרבנן והה"ד דחיישינן לנפילה ולמכירה ולגגבה:

והנה לכאורה גוף הקושיא לא קשה מידי דהנה כבר הקשה כן בשמ"ק דניחוש למכירה ותי' דא"כ איך ידע המוכר דנאבד ללוקח אותו דבר ובשלמא המשאיל יודע מסתמא מה דנאבד להשואל דהשואל מודיע לו או שכבר נשבע לו שנאבד אבל המוכר או השואל וה"ה הנגנב מנא ידע דנאבד הדבר ולכך אין לחוש לזה וכ"ז שייך גבי אבדה אבל גבי אדם שנמצא מת שפיר יש לחוש למכירה ולגנבה:

אמנם לכאורה עדיין קשה דזה ניחא אי גרסי' חמור בסימני אוכף אבל אי גרסי' חמור בעידי אוכף א"כ מיירי אפילו בראה אצל חברו חמור עם אוכפו ומביא עדים המעידים על זה שהוא שלו בעדות האוכף וא"כ קשיא ניחוש למכירה או לגנבה וראה עתה שחמור זה מלובש באוכפו ואומר על שניהם שהם שלו ומייתי עדים שמעידים על האוכף ואמאי נהדר חמור בסימני אוכף וצ"ל דהמוצא האבדה אינו רשאי לגלות את האבדה על פני חוצות משום דדלמא יתרמי עי"ז שיתרבו רמאין ויהיו יודעין סמנים וא"כ האומר שנאבד לו חמור עם אוכף פלוני אומר כן קודם שראה האבדה ומהיכן ידע זה וכמ"ש השמ"ק הנ"ל וע"כ שבאמת נאבד לו אבדה כזאת ע"ש:

תוכן העניינים

מהרם שיק אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה