מהרם שיק אבן העזר· רבי משה שיק
תשובה לה
לברר דין מי שהלכה אשתו וגיסו למדינת הים ובאו ואמרו לנו שמתו ונשא אחותה אשת גיסו ואח"כ באו אשתו וגיסו ממדינת הים מאי דין אשתו ודין אשת גיסו.
הנה דין זה הוא הלכה פסוקה בטוש"ע אהע"ז סי' ט"ו סעי' נ דאשת גיסו צריכה ממנו גט אפילו ניסת עפ"י ב' עדים ואשתו אסורה לו וזה כדעת הרמב"ן שהסכים עמו הרא"ש והטוש"ע ולא באתי אלא לפי שראיתי בעלי שצ"ה מכתב ס"ד שהביא שם בשם הרב מהר"א האבדק"ק מינסט"ר להכריע להלכה ולמעשה דלא כרמב"ן אלא כהראב"ד ואנכי לא להכריע באתי כי ידעתי את מך. ערכי ומה אנחנו ומה שכלינו נגד מאורי אור אנו כבל חזו שמש והלא קטנה עבה ממתנינו וכל הש"ס וכל דברי הגאונים היו לפניהם סדורים ומאירים ואנחנו כעורים מגששים באפילה ואלמנה הם אנו כמי שלא באלו לעולם ולא באתי אלא לברר שחבל הגדולים והגאונים מעא הרמב"ן עד עתה לא הכריעו בזה נגד דבריו וטוב ויפה עשו כי עיקר צורת השמעתתא כדבריו ואען ואומר:
הנה ביבמות דף צ"ד ע"ב מוכרח אליבא דרב ושמואל אי פסקינן כר' יוסי וכפירוש ר' אמי ע"כ טעמי' דר"י משום דחיישינן דיאמרו גירש זה ונשא זה וכפרש"י שם בד"ה דלמא אדר"א וא"ל גם בנישאת בעדים יש לחוש לזה והראב"ד לטעמי' כ' דבעדים החשש רק משום אתו לאחלופי בשאר נשים שהלכו בעליהן למדה"י וכבר הקשה היש"ש והובא בק"נ דא"כ דחיישינן לאחלופי גם באשת אחיו תאסר ולמה סובר רב ושמואל דאם נשאה אחיו שהיא מותרת ומאי טעם אמר יבמה אינה כא"א. ומ"ש שם בשצ"ה דבאשת גיסו גזרינין משום אתו לאחלופי הואיל ושייך חשש גירש זה ונשא זה דבריו הם בלתי מובנים אי שייך חשש זה א"כ אצ"ל משום אחלופי ותו לדבריו דלא חיישינן לאחלופי כי אם היכא דיש לחוש לגירש זה א"כ, ע"כ גם בעדים שכ' הראב"ד דחיישינן לאחלופי יש בו לחוש חשש גירש זה וא"כ פשיטא דגם אשתו אסורה כמו בע"א כיון שהוי כאחות גרושת ועוד דהרי מבואר בראב"ד עצמו המובא בדברי הרא"ש בהיפוך דבאשת גיסו לא שייך חשש גירש זה:
אלא נראה דטעמו של הראב"ד הוא משום דס"ל דבאמת לפי' ר"ה איכ"ל דגם בעדים אסור אבל הראב"ד פסק כתי' השני כא"נ דרב ושמואל פליגו בדרב המנונא או אי קדושין תופסין ביבמה ולדידהו סובר הראב"ד דלכ"ע באחות אשתו ל"ש גירש זה ונשא זה ואפי"ה אסורה משום אחלופא וכדאמרינן ביבמות צ"ג ע"ב ובהזורק דף פ' ע"ב ביבמה לזר דפסולה ליבם רק משום אחלופי ולכך סובר דבעדים מותר לכ"ע. ובאמת דגם הרי"ף המובא ברא"ש בפרק האשה שהלכה א' דסובר דעיקר גזירת איסור אשה לאישה הראשון הוא משום קנס ע"כ סובר כאידך תירוצים כא"נ דפליגי ביבמה בדר' המנונא או בקדושין אי תופסין ולכך פוסק באמת אפילו היכא דליכא חשש גירש זה אסורה לבעלה הראשון משום קנס דמחזי כפשיעותא. והרא"ש שם הקשה עליו ובאמת לק"מ לדעתי:
והרא"ש לטעמי' דסובר וכ' כן בהלכה ו' דהנך תירוצים לאו עיקר דהעיקר כתי' הראשון וכפירש ר"ה אבל אין דבר זה מוכרח להקשות ולכך באמת לדעת הרי"ף אפילו באשת אחיו שנחיבמה בטעות אסורה לאחיו וכמ"ש הב"ש בסי' ט"ו ס"ק כ"ג וא"כ נהי שהרי"ף החמיר ולחומרא שפיר י"ל דאפילו היכא דליכא חשש גירש זה ונשא זה יש לאסור דלל"ב אין קולא זו מוכרחת ובכה"ג אפשר באמת בעדים כשר אבל באחות אשתו כיון דלפי איקומתא דר"ה הא דרב ושמואל מוכרח ע"כ דבכה"ג שייך בי' חשש גירש זה ונשא זה. ולפי"ז אפילו בעדים מסתבר לאסור וכמ"ש הרמב"ן וכ"כ התוס' דף פ"ח ד"ה אי הכא וכו' דאם החשש משום גירש זה גם בעדים אסור וא"כ מנ"ל דאידך תירוצים פליגו על זה ונהי די"ל דפליגו להחמיר דאפילו בליכא חשש גירש זה נמי חיישינן וכשיטת הרי"ף אבל מנ"ל דפליג על סברא המוכרחח לפי איקומתא דר"ה ואמרינן אפושי פלוגתא מפשינין:
ואדרבה לפי"ז מיושב ביבמות שם דקארי לי' מאי קארי ומה עלה על דעת ר' יוסף להקשות ומי אמר שמואל הכי וכו' וכי לא ידע דאיכ"ל דשמואל על פי' ר"א קאי אבל להנ"ל א"ש דס"ל כיון דמשמואל מוכח דווקא היכא דיש לחוש משום גירש זה אסרינן ולפי טעם זה מסתבר דגם בב' עדים אסור ודלא כר"ש וא"כ ליכא לפרש הלכה כר"י אליבא דר"א ולכך משני לי' אביי דלעולם קאמר הלכה כר"י אדר"א והיינו במאי דפליגו בפוסל אבל לא באינו פוסל וכמ"ש הרמב"ן ודברי הרמב"ן מוכרחים ועולין שפיר לפי הסוגיא:
ואמנם בגוף הטעם שפסלו באשה שהלכה בעלה למדה"י שתצא מזה ומזה כבר כ' שהרי"ף סובר שהטעם הוא משום קנס אסרו והצריכו גט כדי לברר איסורו ומשום שמא יאמרו כו' וסובר דלר' אמי אפי' לר"י אין הטעם משום שמא יאמרו גירש זה והיינו אי אמרי' כא"נ דרב ושמואל פליגי בדר"ה וכיון דמספקא לן אי פסקינן כרב אמי אליבא דר"י ולכך פסק דאיסור אשה שהלך בעלה וניסת בטעות משום קנס הוא ולדבריו אפילו יבמה נאסרה על בעלה וכמ"ש הב"ש הנ"ל וסובר דהעיקר כא"נ דאיקומתא דר"ה הוא ר"ה לטעמי' דסובר לעיל דף פ"ח דהטעם משום גירש זה כו' אמנם הרא"ש סובר בהיפוך דהעיקר כאיקומתא דר"ה וא"כ ע"כ עיקר האיסור משום שמא גירש זה והיינו משום קנסא חיישינן שמא גירש זה:
וראיתי בק"נ לעיל ר"פ האשה רבה שהקשה לדידן דקי"ל כרע"ק דיש תנאי באירוסין א"כ למה לא חיישינן אפילו בלא קנס לגירש זה כו' ועמדה קושית התוס' לעיל דף פ"ט ע"א ד"ה אמרו קדושי טעות כו' ותי' התוס' דל"ש תנאי בקדושין וראייתם מרבנן. ולפי"ז לדידן דקי"ל כרע"ק עמדה הקושיא דבאמת נימא הטעם משום גירש זה כו' אמנם בגוף קושית התוס' והק"נ הנ"ל פלא הלא הסוגיא מפורשת בגיטין דף פ"ט ע"ב וברש"י שם ד"ה אמר לי' רב כהנא לר"פ ואת לא תסברא כו' שמבואר משם דאפילו הי' תנאי בקידושין לא גרע מקול וחוששין ודוקא אם נימא קדשה ע"ת אם לא יחזיר בעלה לזה יש מקום אמתלא ומבטל הקול אבל לתנאי שאני כהן שכ' התוס' אין כאן מקום אמתלא וחוששין לקלא וצ"ע:
והנה לפי המבואר בש"ס בגיטין שם ולפמ"ש הפנ"י בביאורו דחשש זה שמא גירש זה ונשא זה הוא רק כקלא בעלמא ואע"ג שהמעשה אמת שקידש מ"מ זה לא גירש ולפ"ז כיון דאנן ידעינן שהקול קדושין שקר למ"ד מבטלין קלא אין לחוש לזה וא"כ הרא"ש לטעמי' שפסק בגיטין שם דמבטלין קלא ה"נ כיון דידעינן דמעשה הקדושין הי' כאלו לא הי' מבטלין קלא ואין לחוש לשמא יאמרו גירש זה ולכך כתב הרא"ש דרק מטעם קנס מדעבדו איסורא קנסו וחששו לשמא גירש זה ומיושב קושית הק"נ. ובזה תתישב נמי קושית התוס' ד"ה אמרו כו' על פרש"י וזה גופי' כונת הסוגיא דאי בנתקדשה מותרת משום דאמרינן תנאי הי' אע"ג דלא גרע מקלא וע"כ ס"ל דמבטלין קלא א"כ גם בנשואין אין לחוש לשמא יאמרו גירש כו' דהא מבטלין קלא וא"ש:
אמנם הרמב"ם בפ"י מה' גירושין דין ד' באמת כ' הטעם משום דחיישינן שמא גירש זה ואע"ג שכבר הוכחתי דזה הוי רק כקלא הרמב"ם לטעמי' שפסק לפמ"ש הב"י בסי' מ"ו באהע"ז בכוונתו דס"ל דלא מבטלין קלא ובנתקדשה כ' שם דשרי' משום דתליא בתנאי עיין בלח"מ שם דין ו' ובנוב"י סי' ס"ה בחאהע"ז והעיקר כתי' מוה' פייוויש ז"ל שם דהוי מקום אמתלא ואפילו בגט עיין בפנ"י דתלינן דגירשה על תנאי וממילא גם הקדושין הי' על תנאי ואע"ג דלא יצא לאלתר הרמב"ם לטעמי' דפסק בפ"ט מאישות דין כ"ד דהיכא דנרא' אמתלא אמת לא בעינן יצא לאלתר ופי' כן בכוונת רב זביד בגיטין שם מקום אמתלא והכריח להרמב"ם זה לדידן דקיי"ל דלא כר"ש דאפילו בנישאת בעדים תצא ולמה לן למיקנסה וע"כ דחיישי שמא יאמרו שגירש זה ונשא זה ונהי דמטעם זה הי' לן למימר רק תצא אבל שאר דרכים שהחמירו הם רק קנס לכ"ע וע"כ צ"ל כיון דלענין דין תצא שוה לאשה הנישאת בע"א שוב הצרכו למימר גם כל הדרכים בה דאל"כ אתי לאחלופי וזה דעת הראב"ד הנ"ל:
ובזה מיושב דאיכ"ל דגם לר' אמי ת"ק ור"י איכ"ל דס"ל כהלכתא דגם בעדים כל הדרכים בה אלא דאשת גיסו ס"ל דל"ש גזירה וחשש זה שמא יאמרו גירש זה ונהי דבע"א אפ"ה ראוי לקונסה דלא דייקא וגם דצריכה גט מזה ומזה כי היכא דלא אתי לאחלופה כיון דבמקצת דינים שוה לשאר א"א צריכין שתהא שוה בכולן דאל"כ שייך אחלופי אבל בעדים באשת גיסו אין חשש כלל למקנה אינו ראוי וגם גט לא בעי' וא"כ לא שייך אחלופי ולפי דבריו באמת ביבמה שנישאת בטעות בע"א ראוי למיקנסה ואיכ"ל דגם גט צריכא דלא ליתי לאחלופי ולפ"ז ע"כ לא קי"ל כאיקומתא דר"ה אליבא דרב ושמואל וכמ"ש לעיל:
אבל הרמב"ן סובר כמ"ש הרא"ש דהעיקר כהאי איקומתא וא"כ ע"כ מוכח דלא קנסו אלא משום שמא גירש זה ולפ"ז ע"כ באשת גיסו נמי שייך האי חששא וגם מוכח דאין זה חשש גמור דאל"כ אפילו בנתקדשה תהא אסורה אליבא דשמואל דסובר דאין תנאי באירוסין וע"כ כתי' הש"ס לעיל דף פ"ט ע"א וכפי' הרא"ש דמשום קנס חששו לשמא יאמרו גירש וא"כ כיון דגם בב' עדים קי"ל דלא כר"ש ע"כ דגם בב' עדים קנסו למיחוש גירש זה וא"כ ע"כ הא דפוסק שמואל כר' יוסי אם כוונתו כר"י כפי' ר"א ע"כ אפילו בב' עדים ס"ל שפוסל על אחרים ופוסל על עצמו ופסק הלכה הוא רק על כל שפוסל וכיון דהש"ס מביא הפסק הלכה של שמואל בלי חולק להלכה פסוקה וא"כ כיון דמספקא לן כוונת שמואל והרי"ף פסק דקיימא לן לחומרא גם בב' עדים צריכין להחמיר ושפיר עביד הטוש"ע בסי' ט"ו שסתמו כדברי הרמב"ן: