מהרם שיק אבן העזר· רבי משה שיק
תשובה יט
מימי חורפו
שאלה. כהן שהכרחו הרופאין לפתוח בטנו אצל אשכיו ובהיותו פתוח רופא נכרי חתך לו ביצה השמאלית ויש לו אשה ובנים והוא עני ואביון מה דינו לענין פצוע דכא ומאי דינו לענין קדושת כהונה:
הנה החלקת מחוקק באה"ע סי' ה' סק"א כ' דלענין כל הדברים אין לו קדושת כהונה ומותר לטמא למת ואינו נושא כפיו והקשה על הרמב"ם בפ"ז מביאת מקדש דפסק דאוכל בקדשי קדשים דכל בע"מ אפי' כרות שפכה כו' ואמאי כיון דאינו בקדושתו לענין דמותרת לו זונה דהיינו גיורת ה"ה בכל דברים דלא שנא ע"ש ולי נראה לדייק מדברי הרמב"ם שם יותר דאם ניקבו בציו כהאי דחרזי סילוא בביציו ונפיק מיני' כחוט דמוגלא (בפרק הערל) ולא ניכר אח"כ מבחוץ דמותר אפילו לעבוד עבודה במקדש אע"ג דהוא פצ"ד גמור וניתק וכרות פוסל באברי זרע רק אם הוא ניכר מצד תורת מום וממילא לא גרע משאר מום אבל מצד פצ"ד לא משתמט בשום מקום למתני דנפסל מעבודה ועוד דאמרינן בגיטין דף נ"ט דכהן אחר כהן לא יקרא משום פגם דב"ג וב"ח וכן בסוט' דף ל"ח בכהן שאינו עולה לדוכן דחוששין משום ב"ג ולא חששו לפצ"ד וכרות שפכה דנפ"מ לכל הפחות אפילו דהוחזק דאמו אינה גרושה שכ' במג"א סימן קל"ה בשם הב"ח דאין חשש פגם והא איכא מצד הנ"ל:
ועוד דבתורת כהנים פרשת אמור תניא אלו נאמר לאביו ולא נאמר לאמו הייתי אומר מה אביו שאינו מתחלל אף אמו שאינה מתחללת אמו שמתחללת מנין כו' ואי נימא כהן פצוע דכה מתחלל גם אצל אביו אפשר דמשכחת לה שמתחלל ותו דאמרינן בקדושין דף ס"ו דרע"ק מדמה מקוה לבע"מ שפסולו בגופו ביחיד אבל לא לב"ג ואי נימא דפצ"ד איננו בקדושתו נראה בוודאי דלא גרע מב"ג אם הוא פצ"ד שאינו ניכר דשפיר קרינן בי' הנני נותן לו את בריתי שלום דאינו חסר וא"כ לרבא דנאמונתו ביחיד מצד שתיקתו א"כ אי אמר לי' ע"א שהוא פצ"ד נאמן לפסלו מהכהונה ואכתי אמאי לא מדמה רע"ק לפצ"ד. מכל אלה נראה דכהן פצ"ד בקדושתו של אהרן קיים. וא"כ נראה דבכל מצות וזכיות המיוחדים לבני אהרן מכולם לא יצא פצ"ד כהן דגם הוא בן אהרן מקרי. ורק לענין פסולי יוחסין יצא מקדושתו:
והסברא לחלק נראה דהנה הטור באה"ע סי' ה' כ' דהא דשרי בנתינה יליף לה מקרא דבקהל ה' הוא דלא יבוא הא באחרינא יבוא וכוונתו נראה שכיון דבמתניתין דף ע"ו ביבמות דתנן ואינן אסורין אלא מלבוא בקהל שנאמר כו' בקהל ה' ובגמרא שם ע"ב אמרינן על הא דאינן אסורין אלא מלבוא בקהל אבל בנתינה שרי ועל זה מביא מתני' בקהל ה' ע"כ הכוונה לפי סברת הש"ס ההוא דנתינה מה"ת אסור ויליף לה מדיוק בקהל אחר יבוא וא"כ ה"ה ממזרת עיי"ש:
ובסברת הטור הנ"ל א"ש דחשיב בקדושין דף ע"ג חמשה קהלי ופרש"י ז"ל שם דהאי דפצוע לא קחשיב ולסברת הטור הטעם משום דבאחרינא ממילא אפילו אי כתיב לא יבוא בכם ידעי דמותרין לבוא זה בזה דלא אסר רק לבוא בהם וממילא זה בזה שרי ונתינים או דהם מדרבנן או דיליף כל פסולי יוחסין מאהדדי כמ"ש הר"ן ריש עשרה יוחסין אבל פצ"ד דקודם שנעשה פצ"ד נאסר בכל איסורי יוחסין ועתה שניתוסף בו איסור מ"מ איסור הא' לא פקע ולא נפקע מקדושתו וכן משמע בכל הסוגיא דנדרים דף כ"ט דקדושה לא פקעי בכדי בשום ענין שהי' בו כבר ולכך אצטרך בקהל ה' לדייק דבאחרינא יבוא להפקיע ולהתיר אותו בדבר האסור לו עד עתה:
אבל אי אמרינן בקדושתי' קאי ובאמת אסור בכל מה שנאסר עליו קודם היותו פצוע צריך לומר באמת כמ"ש הריטב"א בשם הראב"ד שם דקהל דפצוע הוא בכלל הנך ה'. קהלי ופרש"י האי דפצוע לדייק הא בקהל ספק יבוא אע"ג דהוא ממנ"פ אסור' עליו או משום ממזרת דבקדושתי' קאי או משום ישראלית רק הואיל דעד עתה לא נאסר מספיקא דספק ממזר יבוא רק עתה יתחדש איסור משום פצ"ד אמרה התורה דבספק ישראלית יבוא דאינו קהל כלל וכפירוש מהרי"ט בחיו"ד סי' א'. ולפי"ז כיון דבעיין לא איפשטא לפי דעת הרמב"ם דפסק כרבא קודם חזרה וא"כ אפשר אי אמרינן דלאו בקדושתי' קיימא ואיצטרך הך קהל דפצוע לית לן קרא על קהל וודאי הוא דלא יבוא ואיכ"ל דספק אסור בוודאי מה"ת ככל ספק דאורייתא להרמב"ם מדרבנן. ולדעת הרשב"א מה"ת אסור:
ובזה י"ל קצת דברי ההמ"ג המובאים בב"ש סי' ד' ס"ק נ"ט וס"ק נ"ד ובשעה"מ בפט"ו מ"ה איסורי ביאה וגם קושית הב"ש באהע"ז סק"ב סי' ה' דמ"ש ממזר דאסור בספק וי"ל לפי הנ"ל דלהרמב"ם ס"ל דהאי קרא דאתי לדייק דבקהל ספק יבוא היינו קרא דפצוע כדמוכח ממתני' דהערל דלפסק הרמב"ם דסובר דבקדושתי' קאי ואסור בקהל אחרינא ע"כ בא להתיר מתניתן מהאי קרא רק ספק וא"כ איכ"ל כמ"ש הטו"ז ושאר האחרונים בכמה דוכתי כיון דהתיר הכתוב בפירוש לא גזרו בדרבנן איסור משא"כ ממזר בשתוקי לא התיר הכתוב בפירוש אלא בפצ"ד התיר הכתוב פצוע בספק קהל ולכך שפיר יכלו לגזור שם וכן שתוקי בישראל באמת פריך הגמרא בקדושין דף ע"ג מ"ט גזר ופי' הפנ"י דכוונת הש"ס להקשות הואיל והתיר הכתוב בפירוש ומשני משום דמעלה עשו ביוחסין:
אמנם הרמב"ם דפוסק דבקדושתי' קאי לחומרא לענין ממזרת ולענין גירות פוסק להקל אע"ג דאידי ואידי דאורייתא נינהו נראה דיליף לה כי היכא דלא תיהוי דיוקא דמתני' סותרין אהדדי דלקמן פריך מדיוק דרישא מוכח דבנתינה אסור כדפריך הש"ס ביבמות דף ע"ו ע"ב ולכאורה מאי פריך דלמא הפי' במתני' דפצ"ד מותר בגיורת אפילו לכהן פצ"ד דמתני' אזלא על משנה דהערל דמיירי בפצ"ד כהן וכ"ש דמותר בנתינה וצ"ל דקושית הש"ס הוא לל"ב דרבא דנתינה מה"ת אסור ואיכא לחלק כמו שחילק הרמב"ם בין שוה בכל או שאינו מפורש ופריך שפיר וא"כ כיון שיש לחלק פירש הרמב"ם למתניתן דאפילו בפצ"ד כהן מותר בגיורת וכמ"ש ההמ"ג וי"ל דהרמב"ם יליף לה כיון דהא דגיורת אסור פירשה יחזקאל בקרא דכ"א בתולות מזרע ישראל בהנך דמותרין בזרע ישראל אבל הנך דאסורין בזרע ישראל לא בעינן כי אם בתולות מזרע ישראל ומכל הנ"ל עכ"פ מבואר דלכל הדברים כהן פצוע בקדושתי' קיימא רק לענין פסולי יוחסין:
אכן כל זה אי חשוב נידון פצוע דכה אבל באמת כבר מבואר בנימוק"י בהערל דף ע"ה דעות הפוסקים בזה ורמ"א באה"ע סי' ה' סעי' ז' כ' שראה מקילין אבל טוב לחוש באיסור דאורייתא לדברי המחמירין והם רוב בנין ומנין וכאן שהוא כדי להוציא אשה מבעלה לכל הפחות דיש לסמוך על ר"ת לענין שלא להוציא אשה מבעלה ומותרת לדור עמו כן משמע מלשון הנוב"י מהדו"ק בחאה"ע סי' ו' וביש"ש האריך בזה וספר יש"ש אין כעת בנמצא פה. ולא באתי רק לחדש מה שנראה בירושלמי אשר עליהם סמך ר"ת וסייעתו דהנה הירושלמי פסק כר"י בנו של ריב"ב וסובר דאינו מוליד והרא"ש הוכיח מדאינו מוליד אמאי שרינין לי' אלא וודאי דמיירי בי"ש: ולפי ענ"ד אפשר דהנה לקמן דף ע"ו אמרינן ניקב פסול נסתם כשר כו' וקשה לי דהרי תנן לקמן דף ע"ט ע"ב דסריס אדם אין לו רפואה ומשמע שם במשנה דכללא לעולם הוא. והרא"ם בס' יראים סי' ר' הביא זאת מספרי ולא ידעתי אמאי לא הביא מלקמן ונראה דאפשר לומר כמ"ש הר"ן בחולין בפרק אלו טרפות בשמעתין דתרתי אוני הסמוכין וסריכי להדדי כו' שאין כל הנקבים שווין ונקב הראוי שיעלה עליו סירכא לא ניטרף מעולם, אלא שיש נקב שאין ראוי שתעלה בו סירכא:
וא"כ גם כאן י"ל כן דאין כל הנקבים ראויים להסתם ולכך ניקב פסול מצד כרות שפכה שאין אנו יודעין אם ראוי לעלות בו סתימה ואם נסתם באמת איגלאי מילתא שלא הי' פסול לעולם וזהו פסול שחוזר להכשירו דעד השתא החזקנו אותו בפסול ולכך ממעטינן רק קרום שעלה מחמת מכה בריאה שיש ג"כ לומר סברא זו והוי דדמי לי' קאמ"ל ולכך לא נקט רק גוונא זה ולא שאר דברים וכמו שהקשה בנוב"י שם דנימא דאתא למעוטי פצ"ד אם נפצע ביצה ואח"כ ניטל דאינו חוזר להכשירו:
ולהנ"ל א"ש ממנ"פ אי הי' חוזר להכשירו א"כ הוי ידעינן רפוא' לפצוע ולא הי' נפצע פסול כלל וא"כ אינו ממועט מלשון זה דזה הוא כו' ולפי"ז נרא' דהירושלמי דסובר כר"י בנו של ריב"ב סובר דאפילו נפצע כשר אלא שאינו מוליד ואפ"ה כשר הואיל ואפשר ליטול ועי"ז יוליד לפעמים ובזה מחלק הירושלמי גם מ"ש הרא"ש וגם קשה לי על דברי הרא"ש שכתב דאין לו ראי' מהירושלמי דהרי מבואר לפי מאן דאמר ובלבד שלמין בין לגירסא של ימין ובין לגירסא שלמין ע"כ מוכח דלא מפרש לר"י בנו של ריב"ב בי"ש דבי"ש אין חילוק בין אחת לשתים וראיתי בס' קרבן נתנאל שעמד בזה ותי' דבאמת הנך סוברים דמיירי בידי אדם וא"כ לא ידעתי אמאי כ' הרא"ש דלענין פסק הלכה אין לו ראי' מהירושלמי הרי יש לו ראי' מכל הנך האמוראים דפסקו כר"י וסוברים דמיירי בידי אדם:
ומה שרצה הירושלמי לאוקמי פלוגתייהו דבי"ש בפלוגתא דר"י ורבנן י"ל דגם לפי ס"ד ס"ל דמיירי בנפצע בידי אדם ובזה פליגי רק דס"ל לפי ס"ד דש"ס ירושלמי לפי הנרא' מדברי ר"ת בס' הישר דרבנן פסלו בנפצע אחת מצד שהסוף לעלות הכריתה בכולו מדנקטו רבנן. פצוע שנפצעו בציו ואח"כ אמרו דאפילו אחת ואחת משום שתים פסלו להו וכיון דהטעם הוא מצד סופו ס"ל להש"ס הא אפי' תינטל בסוף יהא בי"ש וע"כ דסברו רבנן דבי"ש פוסל פצוע ומשני דכולה רבנן והרי שעלתה חטטין כו'. הרי הוא כידי אדם ולפירוש הרא"ש משני דחולי הוי כבידי אדם ואם יהי' סופו ליטול הרי הוא כבידי אדם אבל הברייתא דמיירי בי"ש ממש גם רבנן מודו דכשר ולפי' הרמב"ם אפשר דמסיק דשאני חולה שעלתה חטטין דמי מחכך בה ר"ל שלא עשה אדם בה מעשה אבל בנפצע שהאדם התחיל החולה דמיא לממזר דתחילתו בי"א וסופו בי"ש ופסול:
ועוד על דברי הרמב"ם פט"ז מאי"ב נראה לומר דנמי סובר דאיפשט בעיין דלאו בקדושתו קאי ומקרא דבקהל אחר יבוא כמ"ש הטור רק דסובר מכח ראיות שהביא הה"מ ומכח דיוקא דמתני' כדי לתרץ דיוקא דמתניתין דבממזרת אסור מדרבנן כיון דעד השת' נאסרת עליו מה"ת ולא יהי' סובר דבא מקדושה חמורה לקלה אבל בספיקות דעד השתא לא נאסרו רק מדרבנן דהמ"ת שתוקי מותר בישראל: (חסר: