אור ברסלב

מהרם שיק אבן העזר· רבי משה שיק

סימן עז

סימן עו

כלל

ג בדין דבעי' תנאי קודם למעשה

בגיטין דף ע"ה מבואר שם מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מב"ג כו' מה התם תנאי קודם למעשה אף כל כו' ודעת רוב המפורשים דהיינו באמירה צריך שיקדים לומר התנאי למשל אם תתני לי מאתים זוז יהיה גט ולכך הקשו התוס' בקדושין א"כ בסוטה שפי' רש"י שאמר הנקי ואת כי שטית א"כ הוי מעשה קודם לתנאי ועיין במל"מ שכתב די"ל דרש"י סבירא לי' כיון דבחלק ראשון מהתנאי אמר תנאי קודם למעשה שוב אין קפידא וכבר כתבתי לעיל (בסי' ע"ה דין ב' ודין ג') לישב בזה שיטת רש"י או עפ"י דברי הראב"ד המובא ברמב"ן במלחמות בביצה דף כ' או ע"פ סברת המל"מ דבתנאי דלשעבר ל"ב דיני תנאים והש"ס דס"ל דבסוטה בעינן לר"מ ד"ח היינו לפי מ"ש הרמב"ן בחידושיו דבאמת בקדושין שם הוי ס"ד דאפי' באיסור ל"ל לר"מ מכלל לאו אש"ה וא"כ לענין כפילות אין סברא לחלק בין לעבר או להבא כיון דלא נשמע כלל מכלל דבריו ופריך שפיר אבל לענין שאר דיני תנאים שפיר יש לחלק בין עבר ובין להבא וגם למסקנא דס"פ שבועות העדות דגם ר"מ ס"ל באיסורא מלאש"ה א"כ שוב יש לחלק גם לענין כפילות בין תנאי לשעבר לתנאי דלהבא:

והנה להבין מנ"ל לר"מ דבעינן תנאי קודם למעשה נראה דהיינו מצד הסברא כיון דאלים המעשה שפתח בו תחלה א"א לתנאי לבטלו וכמ"ש הר"ן ולר"מ דסובר לשון ראשון עיקר פשיטא דיש לומר הכי אמנם לדידן דאמרינן בגמר דבריו אדם נתפס והוא העיקר קשה טעמא מאי ואפשר להבין בזה דעת הרמב"ם דסובר דלא בעינן תנאי קל"מ באמירה אלא דוקא שלא יהי' המעשה מקודם בפועל והקשו עליו מש"ס גיטין דף ע"ה דאמר מכדי כל תנאי מה"ג מתנאי ב"ג מה התם תנאי קלמ"ע כו' והרי התם על אמירה קאי. ולהנ"ל י"ל דהרמב"ם לא פסק כן אלא לדידן דאמרי' בגמר דבריו אדם נתפס וא"כ לית לן טעמא שלא יקדים מעשה לתנאי אבל אליבא דר"מ גם הרמב"ם מודה דבעינן תנאי קודם למעשה זהו מה שי"ל בדעת הרמב"ם:

אבל לדעת רוב הפוסקים דבעינן שלא יקדים תעשה לתנאי גם באמירה צריך טעמא והר"ן כתב דילפינן לה מכח שינוי דקרא דהרי בני גד ובני ראובן הקדימו המעשה ומשה רבינו עש"ה שינה והקדים התנאי קודם למעשה מזה ילפינן דבעינן תנאי קודם למעשה ונראה עוד דודאי יש סברא לומר דאם אומר התנאי קודם למעשה מסתבר יותר דהמעשה רק על תנאי נאמר ונותן ואפי' למאן דסבירא לי' בג"ד אדם נתפס מ"מ הרי גם הגמר רק על התנאי נאמר משא"כ אם מזכיר המעשה תחילה יש מקום לדון ולומר הרי לולא התנאי היה המעשה החלטיית וא"כ התנאי שמזכיר אחר כך הרי הוא בא לבטל דיבור המעשה ולכך צריך להזכיר התנאי מקודם המעשה וא"ש טעמא דרש"י דפי' דכשהמעשה נאמר תחלה אלים המעשה:

אמנם לכאורה אכתי לר"מ דסובר דבעינן ת"כ ולית לי' מכלל הן אתה שומע לאו א"כ אפי' אומר המעשה לבסוף מכל מקום כיון דאינו נשמע מכלל הן הלאו א"כ שוב הוי כאומר מעשה קודם לתנאי. אך כבר כתבתי לעיל (בסי' ע"ה דין ה') דגם ר"מ מודה דאמרינן מכלל הן אתה שומע לאו אלא דס"ל דלא אלים המכלל לבטל המעשה. והראי' דהרי באיסורא סובר ר"מ דאמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ולפי"ז באמת לפי הס"ד בקדושין דהוי סבירא ליה דאפי' באיסורא לא אמרינן מכלל איכ"ל דבאמת לא בעינן לר' מאיר תנאי קודם למעשה. ויש לישב בזה דברי רש"י שפירש הנקי כתיב דהכוונה הנקי ואת כי שטית דאיכ"ל דכתב כן רק להס"ד. דבס"ד הוי סבירא ליה דלרבי מאיר לא בעינן תנאי קודם למעשה:

והנה כבר הבאתי לעיל דהרמב"ם סובר דלא בעינן תנאי קודם למעשה באמירה אלא דבעינן שלא יהיה המעשה מקודם בפועל וקשיא דקדוק הר"ן מלבד הקושיא שהקשו עליו. והנה מה שהקשו על הרמב"ם מהא דגיטין דף ע"ה דאתקין שמואל בגיטא דשכ"מ לומר אם לא אמות לא יהא גט וקאמר הטעם משום דבעי' שיהא התנאי קודם למעשה אלמא גם באמירה בעינן שיזכיר התנאי קודם המעשה אפשר לישב ולומר דהרמב"ם לטעמי' דסבירא ליה דאפי' לר"ג דסבירא ליה לעיל בר"פ השולח דאם ביטל חוזר ומגרש בו היינו מסתמא אמרינן דדעתי' רק לבטל השליחות אבל אם ביטל הגט עצמו אינו חוזר ומגרש בו ולפי"ז באומר לא יהיה גט אם לא ימית לשון לא יהא גט הוא לשון ביטול הגט ממש והוי מעשה בפועל ולכך שפיר מוכרח לומר אם לא ימות לא יהא גט וא"כ אין משם קושיא על הרמב"ם. אבל עדיין קשה עליו שאר הקושיות וגם הדקדוק שדקדקנו עליו קשיא דלמה שינה משרע"ה הלשון ממה שאמרו ב"ג וב"ר וכמו שהבאתי בשם הר"ן לעיל:

ואמרתי לישב דהרמב"ם סבירא לי' דהוכחת הר"ן אינו דכיון דכבר ביררנו דמצד הסברא עדיף אם אומר התנאי קודם למעשה ולכן כיון דמשה רבינו בא ללמדינו דבעינן ת"כ ולכך נקט נמי התנאי באופן היותר טוב ללמדינו דאפי' בתנאי היותר טוב ואמרו בלישנא מעליא אפ"ה בעי' ת"כ דאם לא הקדים משה רבינו התנאי היה מקום לומר דדוקא באומר המעשה קודם לתנאי אז דוקא בעינן תנאי כפול אבל בהקדים התנאי דהוא לישנא היותר מבואר ומועיל הוי אמינא דלא בעינן כפילא ולכך אשמועינן דאפי' בהקדים התנאי מכל מקום בעינן כפילא ואם כן י"ל דלעולם לא בעינן תנאי קודם למעשה דאין שום הכרח משינוי דקרא דיהא צריכין תנאי קודם למעשה ומצד הסברא גם כן לא ס"ל דנהי דסברא יש אם אין לן לימוד על זה לא ממעטינן מעשה קודם לתנאי דאידי ואידי אסוקי מילתא הוא וכדמסיק בסוף פרק מצות חליצה בכיוצא בזה:

אמנם כל זה לר"מ דסובר דבעינן תנאי כפול אבל לרחב"ג דסובר דהוצרך הכתוב לאמרו ולא בעינן ת"כ וא"כ לדידי' שפיר קשיא שינוי דקרא וכמ"ש הר"ן וא"כ מוכרח באמת לומר דאפי' בדיבור בעינן שיקדים התנאי קודם המעשה ולפי זה מיושב קושית התוספת על רש"י דפי' דרחב"ג מודה דבעינן תנאי קודם למעשה והקשו דהא בסוף השוכר את הפועל תנן כל תנאי שיש בו מעשה בתחילתו התנאי בטל ומסיק מאן תנא דאית לי' הכי ר"מ ולפרש"י דלמא רחב"ג הוא ולהנ"ל יש לישב דהרי המ"מ כתב דלשון כל תנאי שיש מעשה בתחילתו משמע כהרמב"ם דעל מעשה בפועל קאמר וא"כ ע"ז שפיר אמר מאן שמעת לי' האי סברא דהיינו דתליא במעשה בפועל ר' מאיר דלרחב"ג צריך שיקדים התנאי למעשה אפי' בדיבור וכנ"ל:

ובזה נמי מיושב הקושיא על הרמב"ם דהרמב"ם קאי לדידי' לפי מאי דפסק כר"מ דבעינן כפילא ולדידי' אין מוכרח משינוי הקרא ולכך שפיר סובר דלא בעי' בדיבור תנאי קודם למעשה אבל בש"ס י"ל דהכי קאמר רבא לאביי למה צריך לאוקמי משום דלא כפלי לתנאיה וכר"מ נוקי משום דלא הוי תנאי קודם למעשה ובאמת נוקי כרחב"ג וכן מה שהקשו משמואל דאתקין בגט שכ"מ גם בדיבור תנאי קודם למעשה גם כן א"ש די"ל דשמואל אתקין כן כדי לחוש גם לדברי רחב"ג וכמו שכתבו הרשב"ם והרי"ף לשיטתייהו דשמואל תיקון כפילות התנאי כדי לחוש לדברי ר"מ ה"נ י"ל להרמב"ם לענין תנאי קודם למעשה ובפרט דמשמואל בלא"ה ניחא כמ"ש למעלה וא"ש לפענ"ד:

תוכן העניינים

מהרם שיק אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה