אור ברסלב

מהרם שיק אבן העזר· רבי משה שיק

סימן סה

סימן סד

ג"כ לסוגיא הנ"ל יערגין יום א' י"ג ניסן תרי"ט לפ"ק.

הנה לשיטת רש"י דפי' דברי רב גידל במקדש בחמץ אפילו בשעות דרבנן וגם חמץ דרבנן אפי"ה אין חוששין על קדושיו הקשו התוס' בקדושין דף נ"ח ע"א מסוגיא דהתם דמפורש אליבי' דר"ש דסובר דהמקדש בחולין שנשחטו בעזרה דמקודשת אלמא דס"ל שב"ע לאו דאורייתא משמע דאי לאו דאורייתא מקודשת וקשיא מהא דר"ג ותי' התוס' דלפ"י ס"ד זו באמת לא ס"ל כר"ג וקשיא לי' דאי ס"ד דלא כר"ג א"כ עמדה קושית הרמב"ן ושאר הראשונים דגם באיסוה"נ תהא מקודשת הואיל ויכולה ליהנות שלכדה"נ ותי' הרמב"ן והרשב"א והריטב"א דבאמת שלכדה"נ ג"כ אסיר מדרבנן ולא ניחא להו בתי' התוס' דלית בי' שו"פ דמשמעות המתני' אפילו באית בי' טובא וא"כ לפי ס"ד דלית להו כר"ג עמדה הקושיא:

וביותר קשה לפמ"ש הכפ"ת בסוכה דף ל"ה דגם הרמב"ן במלחמות ע"כ ס"ל כשיטת רש"י והרמב"ם דאין חילוק בין תרי דרבנן לחד דרבנן, וא"כ לפי מאי דמשמע מדברי התוס' דה"נ אין חילוק בין עיקרו דרבנן לעיקרו דאורייתא וא"כ הרמב"ן לשיטתו אכתי קשה כנ"ל והנה דברי רש"י אמרתי לישב עפמ"ש בסי' הקדום לישב דברי התוס' דכל איה"נ אם רוצה ליהנות ממנו כדה"נ אז לא הוי כשלו שהרי כל אדם מצוה עליו כשרואה אותו שרוצה ליהנות ממנו לתקפו ממנו ולקפתה מידו בחזקה. אמנם אם רוצה ליהנות ממנו באופן המותר אז הוא שלו וא"כ הוא שמקדש בו אשה שהיא אופן האיסור היא עצמה מחוייבת לחטוף אותו ממנו ואינו כשלו אמנם מ"מ היא כיון שאנו רואין שהיא רוצה להתקדש לו ואחזוקי אינש ברשיעי לא מחזיקינן בודאי היא רוצית ליהנות באופן המותר וא"כ היא שלה וקבלה שו"פ:

וכבר כתב המל"מ להסתפק אם היא קבלה פרוטה ואצלו לא היה שו"פ אי מועיל והוכיח דמועיל מסיפא דמתני' דתנן אם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אע"ג דלשיטת רש"י החלופין אסורין מדרבנן למחליף עצמו ואפ"ה מקודשת א"כ מוכח אע"ג דהוא לא נתן ממון כיון שהיא קיבלה ממון על ידו היא מקודשת וא"כ קשיא כנ"ל הא היא יכולה ליהנות שלא כדה"נ ומסתמא היא רוצית בכך וכיון דכל עיקר קושית התוס' מכח הסיפא לכך שפיר העמידו התוס' בע"ז קושייתם על הסיפא וכבר הארכתי בזה מיהו כ"ז מוכרח דוקא אם אמרינן דאיסוה"נ דרבנן מיחשב אותו כאלו אינו שלו וא"כ כיון דחלופין אסורין למחליף מדרבנן א"כ אינם כשלו ואפ"ה מקודשת וע"כ משום דהיא קבלה דאצלה הם מותרין וכמ"ש המל"מ בפ"ה מאישות ושפיר מוכח כנ"ל וקשיא קושית התוס' וצריכין לתירץ הרמב"ן והריטב"א לשיטתם:

אבל לפי ס"ד זו דלא ס"ל כרב גידל וס"ל ע"כ דאיסור דרבנן חשיב כשלו ואם כן אינו מוכח מהא דמכרן וקידש בדמיהן דמקודשת דמועיל אם היא רק אצלה דמים אלא איכ"ל דבעינן שיתן לה דמים וממילא איה"נ דאורייתא דהוא עומד רק לכדה"נ וזה אסור אצלו ואצלה ואין דמים שלו וכמו שהארכתי וביארתי בביאור בסימן הקדום דכיון דהיא רוצית ליהנות ממנו כדרך הנאתן דהרי לקדש בהם אשה היא כמו מכירה דמקרי כדה"נ ואינה שלו ולכך אינה מקודשת ולק"מ קושית התוס' ולא צריכין לתי' הרמב"ן:

אמנם זה ניחא לשיטת רש"י אבל לדעת הרמב"ן וסייעתו דס"ל דחליפי איסוה"נ גם למחליף מותרין וא"כ אינו מוכח מסיפא דסגי אם היא רק אצלה דמים ואפ"ה הקשה כקושית התוס' על מתני' וקשה ומאי קושיא וכדלעיל וצ"ל דהקשה כן לשיטת רש"י. והנה לרש"י יש עוד קושיא שם בסוגיא דרש"י מפרש מה שאמרו שם אלמא חשנב"ע לאו דאורייתא היינו דגם השחיטה מדרבנן וכתב המהר"ם לובלין דרש"י הכריח זה משום דס"ל דהא דאמר ר"ש וכן חיה שנשחטה בעזרה ישרפו אינו מוכח רק דאיסור שחיט' ואכיל' בחולין שנב"ע דאור' ואי נימ' דגם מר"ש דאמר דמקודש' בחשנב"ע אינו מוכח רק דאיסוה"נ אינו אלא מדרבנן וא"כ לא קשה קושית הש"ס כלל ולכך הכריח רש"י לומר בכוונת אלמא לאו דאורייתא היינו אפי' השחיטה והאכילה ל"ד אלא דזה גופי' תקשה מנ"ל למקשן כן וכתב המהר"ם דאי הוי השחיטה והאכילה מה"ת אפי' אי הוי האיסור הנאה מדרבנן הוי עיקרו דאורייתא ולא היתה מקודשת ע"ש:

וזה ניחא לשיטת ר"ת וסייעתו דס"ל כן אבל לרש"י דסובר דאפי' בתרי דרבנן אינה מקודשת וה"ה בדבר שעיקרו מדאורייתא מקודשת וא"כ מנ"ל לש"ס להקשות דלמא באמת ס"ל דרק איה"נ מדרבנן ואפ"ה מקודשת כיון דלרש"י אין חילוק בין עיקרו דאורייתא או עיקרו מדרבנן:

ונ"ל בעזה"י דהנה העצמות יוסף הקשה עוד ע"ד רש"י בב"ק דף ע"ב דמפרש על הא דאמרינן שם אלמא קסבר חולין שנב"ע ל"ד ופרש"י ובקדושין פליגי בה. והרי בקדושין לפי המסקנא אין פלוגתא ותו קשה דהרי רש"י בפסחים דף כ"ב ע"א פירש שם דלר"י דחשב"ע ל"ד היינו רק ההנאה לאו דאורייתא והתוס' שם באמת פליגי על רש"י והוכיחו דהפירוש חשנב"ע ל"ד היינו אפילו האיסור שחיטה ל"ד ע"ש וכוונתם ביאר בצל"ח שם דתוס' ס"ל דאי השחיטה והאכילה הי' אסור מה"ת הי' מסתבר לומר דאותו דכתיב גבי טריפה קאי על חשנב"ע דאסור בהנאה דמסתבר טפי דהוי פסיל מחיצה וכפרש"י שם בפסחים ממה דנאמר דקאי על כל איסורין שבתורה ע"ש:

אמנם נראה דסברא זו שייכות אי גם בטריפה יש דין דחשנב"ע אבל אי אמרינן כדמסיק אליבי' דר"ש דבטריפה חשנב"ע אינו אסור מסתבר דאותו לאו למעוטי חשנב"ע אתיא דהרי הקרא קאי על ובשר בשדה טריפה ונהי דנכלל בו גם שאר פסולי מחיצה אבל הרי עכ"פ בטריפה קאי ואי אותו קאי בהנך פסיל מחיצה תשליך לכלב אבל בפסיל מחיצה של חשנב"ע אסור להשליך לכלב ע"כ משמע אפי' אם היא טריפה וכיון דאם היא טריפה לית בי' חולין שנבע"ז מסתבר דאותו לא קאי עלה ואפי' אי בעלמא חשנב"ע אסור בשחיטה ואכילה מה"ת אפ"ה מותר בהנאה מה"ת ולכך שפיר פרש"י לפירוש המסקנא בשמעתין תליא בפלוגתא אם אפשר לומר דשחיטה ואכילה אסור מה"ת ואיסוה"נ הוא רק מדרבנן:

והיינו אי חשנב"ע אינו שייך בטריפה אז לא דרשינן אותו על חשנב"ע כיון דפשטא דקרא מיירי בטריפה וא"כ איכ"ל דחשנב"ע אסור מה"ת בשחיטה ואכילה ומותר בהנאה מה"ת אבל לת"ק דר"ש דס"ל דגם בטריפה איכא משום חשנב"ע משום דשחיטה שא"ר שמה שחיטה א"כ ע"כ אי חשנב"ע אינו אסור בהנאה מה"ת ע"כ גם השחיטה והאכילה אינו אסור מה"ת ובהיפוך אם השחיטה והאכילה אסור מה"ת ע"כ גם ההנאה אסור מה"ת מקרא דאותו דמסתבר דעלה קאי אותו ואתי שפיר דברי רש"י לס"ד דלא ידע דר"ש סובר דאין איסור חשנב"פ בטריפה ע"כ אי ס"ל חשנב"ע לענין הנאה ל"ד גם לענין אכילה ושחיטה ל"ד וא"ש לשון רש"י:

ועפי"ז יש לישב מאי דקשה לי לפי המסקנא דמישב הברייתא דאמר ר"ש דהמקדש באיסוה"נ היינו בנמצאת טריפה וקשה כמו דר"ש גזר דחי' ג"כ בשריפה אטו בהמה וה"נ יהיו חשבע"ז בטריפה בשריפה משום דאתי לאחלופי אטו קדשים ולכאורה אמרתי לישב בשלמא חי' אסור מה"ת בשחיטה ואכילה בחושנבע"ז ולכך אי נחלק בין חי' לבהמה לענין שריפה יש לחוש דגם כן יחלקו לענין שחיטה ואכילה בין חי' לבהמה לענין חשנבע"ז משא"כ אם נמצאת טריפה דבאמת מותר מה"ת בין לענין שחיטה ואכילה ובין לענין הנאה:

אמנם זה התי' אינו מספיק לפי' פי' ותי' התוס' בחולין שכ' דר"ש סובר דחי' לגמרי דרבנן ואפ"ה גזרו ומ"ש טריפה דלא גזרו ותו דלאו משום גזירה אטו בהמה קשיא לן אלא כמו דגבי בע"מ אע"ג שהוא בגלוי אמרו שהיא בשריפה בחשנב"ע משום אתי לאחלופי אטו קדשים כ"ש בנמצאת טריפה יש לחוש דאתא לאחלופי אטו קדשים אמנם לפמ"ש למעלה באמת איכ"ל דלמסקנא גם בטריפה אסור מדרבנן ואפ"ה מקודשת דס"ל לר"ש דבאיסוה"נ מדרבנן מקודשת כמו דהוי ס"ד אליבא דר"ש אלא דלפ"ז עמדה קושית התוס' דקשיא מדר"ג ואין לתרץ דס"ל כת"ק דהרי ת"ק לא פליג עלי' אלא משום דס"ל חולין שנבע"ז דאורייתא אבל הא דנימא דתתקדש עם איסוה"נ דרבנן לא מצינו חולק עליו וא"כ ר"ג כמאן:

ונראה לישב דאיכ"ל דאפי' אי אמרינן דאיסור הנאה דרבנן חשיב דמרא כדמוכח נמי מב"ק דף ע"ב דאמר אם חולין בעזרה דאורייתא לאו דמרא כו' מבואר דאם אסור רק מדרבנן עדיין חשיב דמרא קמא ואינו מפקירו אע"ג שאין רשאי ליהנות ממנו מ"מ מניחו ברשותו ורוצה בקיומו שאולי יזדמן חולה שא"ב סכנה לפי דעת י"א שהביא הר"ן בפסחים דף כ"ד דכל איסורי דרבנן הם מותרין לחולה שא"ב סכנה ואמרינן הואיל וחזי לחולה שא"ב סכנה דהתוס' בסוגיא דהואיל תרצו רק דחולה שיש בו סכנה ל"ש כו' או דמשהה ליה אולי יתערב ויהי' רשאי להוסיף עליו ונהי דכל זמן שלא נתערב אפי' באיסור דרבנן אינו רשאי להרבות עליו ולבטלו אבל אם יתערב יכול להוסיף ולבטל באיסור דרבנן לדעת הרמב"ן וסייעתו שרי:

וכל זה בדבר שרשאי להשהות אבל באיסור דצריך לבערו מן העולם כגון חמץ דאית בי' מצות ביעור ואינו רשאי להשהות ולהיות רוצה בקיומו וגם עתה אין לו חולה שא"ב סכנה וגם עדיין לא נתערב אז כיון דאיכא מצות ביעור לא הוי כשלו ולכך גבי חמץ איכ"ל דכ"ע מודים לר"נ דאפילו בדרבנן אין חוששין לקדושיו כיון דאין רשאי להשהות ולית בי' צורך כלל כנלפענ"ד:

ועפי"ז יש לישב דעת הש"ע באהע"ז סי' כא סעי' כב דפסק דבחמץ דרבנן ושעות דאורייתא הוי ספק קדושין והקשו הא בזה לכ"ע אין חוששין ולהנ"ל איכ"ל דהרי הטור באו"ח סי' תמ"ב פסק דאיסור דרבנן א"צ לבער ומותר להשהותו ופסק בש"ע סוס"י תמ"ז דנוקשה דרבנן ועיין במג"א רס"י תמ"ב סק"א וא"כ קשיא להנ"ל דאמרתי דטעם ר"ג משום מצות ביעור וצ"ל דר"ג ס"ל כמ"ש הרא"ש בר"פ כל שעה דביו"ט נוקשה דאורייתא ורק קודם זמנו הוא רק מדרבנן וממילא כיון דביו"ט יהי' מה"ת אסור להשהותו וצריך ביעור:

אבל לדינא למאן דס"ל דנוקשה לגמרי מדרבנן ורשאין להשהותו א"כ יהי' דמרא ויהי' חוששין לקדושיו ולכך חייש הש"ע אהאי שיטה ופסק דהוי ספק מקודשת ולפי מה שחלקתי באיסור דרבנן בין שייך בי' מצות ביעור ללית בי' מצות ביעור מובנים דברי התוס' בב"ק דף עב ע"ב הנ"ל שכ' דנהי דחשנב"ע אי לאו דאורייתא חשיב דמרא מ"מ בתקרובת ע"ז אפי' אי הוי רק איסור דרבנן לא חשיב דמרא משום חומרא דע"ז ואינו מובן לכאורה אבל להנ"ל א"ש הואיל ומצות ביעור עליו ואתי להשהותו עד שיזדמן אופן שיהי' מותר וכנ"ל:

תוכן העניינים

מהרם שיק אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה