מהרם שיק אבן העזר· רבי משה שיק
סימן סד
בעזה"י יערגין תרל"ט לפ"ק
הנה בש"ע אהע"ז סימן כ"ח סעיף כ"א מבואר במקדש באיסורי הנאה דבר תורה דאין חוששין לקדושיו וכדתנן נמי במתניתין בקדושין דף נ"ו דהמקדש בערלה וכ"כ ובשאר איסורי הנאה אינה מקודשת וע"כ דאפי' חשש קדושין לית בהו כיון דסתם ואמר אינה מקודשת וכדמוכח נמי מדברי רב גידל א"ר בפסחים דף ז' אמנם התוס' בקדושין שם הקשו אמאי אינה מקודשת הא יכולה ליהנות שלא כדה"נ ובע"ז ר"פ השוכר את הפועל הקשו ג"כ שיכולה ליהנות מן האפר אלא שהתוס' בע"ז העמידו קושיתם. על הסיפא דתנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת משמע באיסורי הנאה עצמו אינה מקודשת לפי שאינם שוים כלום והקשו ואמאי הא יכולה ליהנות שלא כדה"נ או מאפה וכבר תמה בלחם סתרים אמאי שבקו התו' רישא מפורשת והקשו מדיוקא דסיפא וע' בשעה"מ בפ"ה מה' אישות מ"ש בזה:
והנראה לפענ"ד לישב בעזה"ית דהנה גוף קושית התוס' דמשמע מדבריהם דאיסור הנאה יש לו בעלים כבר הקשו האחרונים הא בכמה דוכתי מוכח דאיסור הנאה לא מקרי שלו והוא כהפקר וכמ"ש הר"ן בנדרים דף פ"ה וכמבואר בפסחים דף ו' דאמר ר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו וחדא מינייהו חמץ מו' שעות ולמעלה ובב"ק דף מ"ה אמרי' דשור הנסקל אם הקדישו אותו אינו קדוש ובב"ק דף ע"ב איתא דאי חולין בעזרה דאורייתא כיון דשחט בה פורתא דלאו דמרא קטבח ובש"ע או"ח סימן תרמ"ט סעיף ב' בהגה"ה קי"ל דאפ' אם אסר אתרוג על עצמו בהנאה שוב לא מקרי לכם ועוד בכמה מקומות:
וביותר יש לתמוה על הר"ן והרמב"ן והרשב"א והריטב"א שהם הביאו ירושלמי דאיסור הנאה אין לו דמים ומטעם זה חלופין מותרין ואפ"ה הקשו כקושית התוס' מיהו על הרמב"ן והריטב"א י"ל דהיינו לפי האמת שתי' דהאפר אינו של בעלים וליהנות שלא כדה"נ הרי אסור מדרבנן ולכך איסוה"נ אין לו שייכות להיות מותר ולכך אין לו דמים מדרבנן מיהו על דברות א"א לומר כן דהרי הר"ן כתב דמיירי דבהאפר לית בי' שו"פ וא"כ אם הי' בו שו"פ מושכחת לה לאיפוה"נ שיש לו דמים ואיך כ' הר"ן בשם הירושלמי שאין לו דמים ומרן הגאון זצ"ל בחת"ס חאו"ח סימן ק"פ כתב דאיסוה"נ יש לו בעלים ומקרי שלו וחמץ שאני ע"ש והביא דברי המג"א בסי' תרמ"ט ס"ק כ' ודברי הרמב"ם בפי' המשנה בפרק לולב הגזול דף ל"ד ע"ב דאתרוג האסור בהנאה ממעטינן רק משום דלא מקרי פרי אבל לכם קרינן בי' ע"ש ויוכל להקדישו ולא ביאר דא"כ צ"ע דברי הש"ס ב"ק דף מ"ה דאיתא שם דאין יכול להקדיש לשור הנסקל וגם הא דאמרינן ב"ק דף ע"ב דבאיה"נ דאורייתא לאו דמרא קא טבח:
ובכפת תמרים סוכה דף ל"ה הקסה ג"כ על שיטת התוס' מהא דאמרי' שם דאתרוג של ערלה לא מקרי לכם עיי"ש וגם בפסחי' דף ז' דאמרי' דאחר שש לא מצי לבטל דאפילו הוא חמץ גדול בכמות דאית בי' שו"פ משמע דאל"כ לא מקשה הש"ס מהא דהי' יושב בביהמ"ד, והצל"ח ספ"ק דפסחים בליקוטים עמד ג"כ בזה וכ' דכוונת התוס' בקדושין דף נ"ו דנהי דאיסוה"נ לית בי' דמים ולית לי' בעלים מ"מ כיון דבא לידה דבר שתוכל ליהנות על ידה שלא כדה"נ לא גרע מע"מ שאדבר עליך לשלטון יעוי"ש ולפי ענ"ד זה ליתא דהרי התוס' בקדושין דף נ"ב ע"ב ד"ה המקדש בחלקו כתבו לחלק דהיכא דהדין דאינו רשאי ליקח דמים בשביל הנאה זו לא דמי לע"מ שאדבר עליך לשלטון דשם רשאי ליקח ממון בשביל זה עיי"ש:
ולפי ענ"ד נראה לישב דהתוס' ג"כ מודים דאיסוה"נ אין לו בעלים. מיהו זה לאו כללא דלפעמים יש לו בעלים דהנה כבר הקשה הב"ש בסי' כ"ח סעי' כ"ב דאיך אפשר לומר דבתרי דרבנן תהא מקודשת הא אין לה הנאה ממה שנתן לה ואינה יכולה ליהנות שום דבר. ונראה דזה לא קשה דהרי לפי רוב המפורשים לכתחלה בוודאי אסור לקדש באיה"נ ואפי"ה הוא מקדש וע"כ בעוברי עבירה מיירי ומסתמא גם היא בת זוגו ורוצית ג"כ ליהנות וע"ז אנו דנין אי מקרי כה"ג קדושין אם שניהם רוצים ליהנות בעבירה:
והנה אם אנו רואין לאדם שרוצה לעבור עבירה ואפשר לנו להפרישו מן העבירה החיוב עלינו להפריש ואמרי' ב"ק דף כ"ח ע"א דרשאין לייסר ולהלקות להפרישו מן העבירה. וא"כ אם אנו רואין שאחד רוצה ליהנות מאיה"נ שלו בוודאי אנו מוזהרין ומחוייבין לחטוף האיסור ממנו ולהשליכו לאיבוד ואין לו רשות ליהנות מאיסורו באופן שאסור עליו ואם ירצה ליהנות ממנו באיסור ע"ז הוא אינו שלו וכל הרואה מחוייב לחטפו ממנו והוי כעין שאמרו ב"ק דף צ"ח ע"ב בחמץ שהכל מחוייבין עליו לבערו והיינו להצילו מאיסור וכ"ש כשרואין שרוצה לעבור על איסור בקום ועשה ובאופן כזה אמרו דאיה"נ לא הוי כשלו. אבל אם הוא רוצה ליהנות ממנו באופן שמותר לו בוודאי הוא נשאר כשלו ואין לאחר רשות ליטלו ולגזלו ממנו. ונהי שאפשר שמסתמא כל הנאות השייכים ומושכחת לה ליהנות מאיה"נ באופן היתר כגון שלא כדה"נ או אפר או לצורך מצוה וכיוצא הם מילתא דל"ש ואין דרך להקפיד עליהם מסתמא וא"כ אפשר דגם מסתמא הם הפקר ורשאי כל אדם ליקח אותם:
וכן משמע ומוכח בכריתות דף כ"ד ע"א דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו משום דהוא הפקר אע"ג דשור הנסקל שלא כדה"נ מותר ואפי"ה מסתמא הוא הפקר וע"כ משום דלא קפיד ע"ז ואינה חשיבה הנאה מ"מ היינו מסתמא אבל אם גילה דרצונו ליהנות ממנו באופן המותר בוודאי יש לו זכות בו והדין עם הבעלים והוא שלהם מצד זכות ההוא ואין אדם רשאי לקחת מידם. ולא זו בלבד אלא אפשר אפילו אם רק גילה דעתו שרצונו ליהנות ממנו מסתמא להחזיקו ברשיעי לא מחזיקינן אם אפשר לו ליהנות ממנו באופן ודרך היתר ותלינן דדעתו וודאי ליהנות ממנו בדרך ואופן ההיתר. וממילא שוב אין אדם אחר רשאי ליטלו ואינו הפקר:
וא"כ עפי"ז א"ש כל המקומות דמוכח ומשמע דאיה"נ לא חשיב כשלו היינו אם אנו רואין שרוצה ליהנות ממנו באיסור או בהיפוך שאין אנו רואין בו שרוצה ליהנות ממנו כלל. אז אמרי' דהוא הפקר ולאו דמרא ולכך שפיר קאמר הירושלמי דלכך מכרן וקידש בדמיהן מקודשת לפי שאינם דמיהן דכיון דהוא מכרן באיסור ורשאי כל אדם לחטוף את האיסור ממנו א"כ אין האיסור שלו ואין הלוקח צריך ליתן לו בעבור האיסור דמים ולכך שפיר הוי גזל בידו בלא הכיר בו הלוקח. ואם הכיר בו הלוקח שוב הוי המעות רק מתנה:
ובזה מיושב לפי ענ"ד קושית הב"ש בסי' כ"ח ס"ק נ"ח שהקשה למה יהי' המעות מתנה מ"ש ממכר לו שדה שאינו שלו והכיר בו דהמעות פקדון. ולהנ"ל לא קשה דכאן שאני דהואיל ורואה שחברו רוצה ליהנות ממנו באיסור הרשות וחיוב הוא עליו ליקח החפץ ממנו וכאלו אינו בעליו וכנותן מעות לאחר שבוודאי המעות מתנה משא"כ בהכיר בו שאינו שלו מ"מ אין לו רשות ליקח ולחטוח ממנו לולא שיתן לו הדמים. ועכ"פ לפי הנ"ל יש חילוק בין המקדש לאשה המתקדשת דהמקדש דקידש האשה באיה"נ עכ"פ רוצה ליהנות מאיה"נ באיסור לפי דעת רוב המפורשים דלכתחילה בוודאי אסור לקדש באיה"נ דהוי כקונה קנין וכמוכר איה"נ כדי שיהנה ויקנה לו אשה על ידם א"כ הוא רוצה ליהנות באיסור ואין לו דמים ואין זה ממון דידי' אבל אצל האשה כיון דקיבלה איה"נ ומסתמא אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן אמרי' דוודאי הוא רוצה ליהנות מן האיסור באופן המותר וא"כ הוא דמים וא"כ בא דמים לידה אם מושכחת לפניה אופן שתוכל ליהנות מן האיסור בהיתר. וזה כוונת קושית התוס' דאמאי אינה מקודשת הא תוכל ליהנות הימנה שלא כדה"נ ונימא דמסתמא רוצה ליהנות בהיתר וא"כ הוי ממון ובא לידה בגרמתו ותהא מקודשת וא"ש קושית התוס' ושאר הראשונים:
אלא דזה גופא קשה מנ"ל דאם הבעל לא נתן לה ממון אלא שלידה בא ממון תהא מקודשת. אכן זה הוכיח המל"מ רפ"ה מה' אישות מסיפא מהא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת דלפי' רש"י החלופין אסורין להמחליף ואינם שווים אצלו כלום ואפי"ה אם נתנם לה הואיל ואצלה שוה קצת מקודשת ומזה הוכיח דלא אזלינן בתר דידי' אלא בתר דידה וא"כ מיושב היטב דברי התוס' בע"ז ר"פ השוכר את הפועל דעל הרישא לחודי' לא קשה דדלמא לא אזלינן בתר דידה אלא בתר דידי' והרי הוא לא נתן לה דמים כלל כמו שביארתי לעיל אבל מסיפא דמוכח דאזלינן בתר דידה שפיר הקשו התוס' ומיושב היטיב:
ועפ"י הדברים הנ"ל מיושב ומובן תי' התוס' בשמעתין דקדושין שתי' דמיירי דאינו שו"פ ליהנות ממנו שלא כדה"נ והקשו האחרונים הא ס"ל לשמואל לעיל בפ"ק דחוששין שמא שו"פ במדי ולהנ"ל יש לישב היטיב דהנה כבר אמרנו דהא דאצלה חשיב ממון היינו שאנו רואין שהוא רוצה להתקדש וליהנות ממנו ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן ואמרינן דהיא רוצה ליהנות באופן המותר. וכל זה אם יש בה שו"פ וא"כ אינה מקודשת אלא בהנאת שו"פ שלא כדה"נ אבל אם אין בה שו"פ א"כ אינה מקודשת ואפילו חיישינן שמא שו"פ במדי מ"מ לא הוי אלא ס' קדושין ואנן חזינין שהיא מרוצית להתקדש אליו וודאי קדושין וע"כ דהיא רוצית ליהנות מן האיסור באופן האסור ושוב אין לו דמים ולאו ממון דידה הוי ולכך אינה מקודשת:
ובזה א"ש גם תי' השני של תו' שכ' דמיירי דהיא לא ידעה דמקדשה באיה"נ ולא סמכה דעתה להתקדש בשלכה"נ והוי קדושי טעות והקשו ע"ז דא"כ גם באיסורי אכילה נמי וע"ר כיון דרוצה להתקדש אינה מקפדת על שיווי החפץ וא"כ גם כאן ל"ש אמנם להנ"ל א"ש דכבר אמרנו והוכחנו דהנאת האפר או שלא כדה"נ הוא מלתא דלא שכיחא ומסתמא לא קפדו אינשי על הנאה כזו הואיל ולא סמכה דעתה שיארע דבר שתצטרך ליהנות מהם שלא כדה"נ ולכך הוי הפקר אלא דבאשה אי ידעה הוכחנו דע"כ היא אינה מפקרת הנאה זו אבל אי לא ידעה שוב הוי אצלה כמו סתמא דעלמא ומסתמא אינו חשיב אצלה הנאה כזו לשו"פ ולכך אינה מקודשת ונכונים ומיושבים שפיר כל דברי התוס':
ועכ"פ לשיטת התוס' בשמעתין נראה דב' תירוצי התוס' לא פליגו ואם לא ידעה שקידשה באיסוה"נ לעולם אינה מקודשת באיסוה"נ אבל אם ידעה שהם איסוה"נ, והאיסוה"נ היא מהדברים שאינם אסורים שלא כדה"נ ואית בי' שו"פ בשלכדה"נ הרי היא מקודשת. מיהו היינו לל"ב דמר ברי' דרבינא בפסחים דף כ"ד לפי מה שמפרש השעה"מ בפ"ה מה' אישות בכוונת התוס' דס"ל לתוס' דאמר מידי דה"נ קא עבידנא מותר שלכדה"נ אפילו מדרבנן וא"כ לפי"ז לא קיי"ל כתי' הזה. אמנם בכפת תמרים בסוכה דף ל"ה ע"א כ' בכוונת התוס' דקושייתם אם היא חולה דאז שלכה"נ שריא אפילו מדרבנן א"כ בכה"ג מושכחת לה לדברי התוס' לדינא. אבל אם שלכדה"נ אינה שו"פ אפילו אם היא מהנשרפין דעפרן מותר ואית בי' שו"פ נראה דהתוס' בשמעתין ס"ל כחד תי' בתוס' פסחים דף כ"ט סוף ע"א בד"ה אין פודין כיון דהשתא לית בי' שיווי כלום לא חשיב ממון עיי"ש וסמכו התוס' עצמם בשמעתין על מאי שכ' בפסחים שהיא קודם קדושין ולכך לא הקשו רק משום שלכדה"נ:
אמנם טעמא דתוס' דלמה אינו מועיל האפר לעשותו שו"פ אינו מבואר או שכוונו על דברי הריטב"א בשמעתין דפנים חדשות הוא ואין האפר של הבעלים וכל הקודם בה זכה ואפשר שכוונו על דברי הרשב"א משום דהוי כדבר שלב"ל עיי"ש ולפי תי' בתרא אי אמר לכשיהי' אפר היא מקודשת ולכאורה קשיא דאפילו כשלא אמר לכשיהי' מ"מ כבר אמרנו דכל עיקר הטעם דיש לו דמים משום דתלינן דוודאי היא רוצה ליהנות ממנו בהיתר שלכדה"נ או ע"י אפר וא"כ אע"ג דהוא לא אמר לכשיהי' ואצלו הוא כאלו אין לו דמים הרי בלא"ה אמרנו למעלה שאצלו אין לו שיווי דמים אבל היא קבלה דמים וה"נ כיון דמסתמא דעתה על לכשיהי' אפר כדי ליהנות בהיתר וא"כ הוי כאלו אמר לה לכשיהי' אפר:
והנה הרשב"א עצמו פסק לקמן גבי פטר חמור כתי' הש"ס בכורות דף ט' ע"ב גבי פ"ח דאם שוה יותר משקל מתקדשה במאי דביני ביני וצ"ל דהרשב"א לא ס"ל כמ"ש דמסתמא דעתה על התירא אלא הרשב"א ס"ל כמו שצדדתי לעיל לומר לרשב"א וסייעתו הא דאמרי' דאיה"נ אין לו דמים היינו לפי האמת דלא מושכחת לה שום הנאה באיה"נ הואיל ואפרן אינו בעולם ושלא כדה"נ הא אסור לכהפ"ח מדרבנן ולדבריו קשיא הא דאמר ר"א בפסחים דף ו' דשני דברים אינן ברשותו ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו דקאי על התורה ומה"ת הא מותר שלא כדה"נ וצ"ל דגבי חמץ לר"י דס"ל דאב"ח אלא שריפה ויליף מנותר וילפינן מהתם ג"כ לאסור אף שלכדה"נ מן התורה ק"ו ממעשר הקל וכדאיתא בשבת דף כ"ה וכמו שהארכתי בזה בקונטרס לסוגיא דזוז"ג. או דס"ל כמו שאביא לקמן אי"ה בשם הרמב"ן בליקוטיו על מס' פסחים דהאי דשני דברים אינם ברשותו א"ש אפילו לריה"ג וא"כ איכ"ל דהרשב"א ס"ל גבי אפר ושלכדה"נ דנהי דהיא רשאי ליהנות ממנו באופן זה מ"מ כיון דאינה רשאי למכור ולקדש על ידיהם וחזינין דהיא עבדה באיסור והיא עברה על לפני עור שוב לא מחזיקינן דדעתה על האפר ולכשיהי' אפר:
ויותר נכון לומר דכוונת הרשב"א משום דאפילו אם נימא דכוונתו על לכשיהי' אפר, מ"מ כיון דלא אמר שתתקדש לכשיהי' אפר וא"כ דעתו לקדשה מיד והשתא אינו שו"פ גם לדידה וע"כ אי נימא שתתקדש היינו לאחר שיהי' אפר על אותה שעה לא קדשה וא"כ עתה לא מועיל הקדושין ועל לאחר זמן לא קידשה אבל בפט"ח היא מקודשת מיד דס"ל לרשב"א כדעת הטוש"ע ביו"ד סי' שכ"א דרשאי למכור פט"ח על האי רווחא דבין פט"ח לפדיון השה וכיון דרשאין למכור זה א"כ הרי הוא מיד ממון ויוכל לקדש ומטעם זה אפשר לומר שהוא הטעם שהרמב"ם לא פסק האי דין דפט"ח ובס' בית מאיר באה"ע סי' כ"ח עמד בזה ולהנ"ל נראה דס"ל להרמב"ם דאסור למכור פט"ח בטוה"נ כדי ליהנות מאי דביני וביני דטוה"נ אינו מקרי ממון והוי לי' כאלו נהנה מפט"ח דילפינן דאסור בהנאה. והש"ס אפשר דס"ל טובת הנאה ממון ויש לו רשות למכור טוה"נ וכן לקדש בו בטוה"נ והש"ך בחו"מ סי' כ' דהוי ספיקא דדינא ולכך א"י לקדש עתה בטוה"נ שתוכל לפדות בשה ויהי' רווחא ביני וביני וע"כ שמקדשה לכשיבוא לעולם דהיינו לאחר פדיון וזה אינו עוד בעולם כמו אפר לרשב"א ולכך לא הביא הרמב"ם דין זה:
ועכ"פ לפי תי' זה אם מקדשה באפר לכשיהי' הרי היא מקודשת. אמנם הריטב"א בשם רבו כ' דהאפר הוא פנים חדשו' והוא הפקר וכל הקודם זכה וא"כ אפילו אם קידש באפר לכשיהי' ג"כ אינה מקודשת. ולפי האמור למעלה לכל שיטו' הנ"ל איה"נ באופן שיוכל ליהנות ממנו בהיתר אם הוא רוצה ומקפיד בכך הרי הוא שלו. אמנם התוס' בע"ז ר"פ השוכר את הפועל תי' על קושיא הנ"ל הואיל ואסור לקדש בו אשה לא הוי כממון ולא דמיא לקיחה קיחה משדה עפרון ובס' אבני מלואים סי' כ"ח כ' לפרש בכוונת התוס' הואיל ואסור לקדש בו אשה וכשם שאם מכר אמרינן שאין החלופין דמיהן ה"נ אין האשה דמיו עיי"ש. ולפי ענ"ד אין הנידון דומה דנהי דאין החלופין דמיהן של האיסור מ"מ באו לו בגרמת האיסור אלא שגרם הנאה אינו אסור ואדרבה שזה באמת הכרח וראיות הש"ס ר"פ השוכר את הפועל לפי' הרמב"ן שם דגרם הנאה אינו אסור וכמו שביארתי זה בחידושי ע"ז שם. וכל זה באיסור הנאה:
אבל בקדושין דאפילו אם לא בא הממון מידו לידה אלא שבא לידה בגרמתו כגון שאחר נתן המעות הרי אמרו בקדושין דף ו' דמקודשת מדין עבד עברי וה"נ הרי באו לה בגרמתו וא"כ אכתי אי ס"ד דיש בהנאת אפר ושלא כדה"נ שו"פ הבא לידה בהגרמתו דתהי' מקודשת ועמדה קושית התוס'. ואדרבה בזה אמרתי דיש לישב מה שדקדקו על התוס' דפ' השוכר שהעמידו הקושיא על הסיפא דמוכרן וכמו שהבאתי לעיל ואמרתי דלפי הנ"ל י"ל דהרי הש"ס בע"ז שם הוכיחו דהנאה הבאה בגרם איסור אינו אסור וע"כ דס"ל דגבי מוכרן חשיב בא בגרמתו וכדדייק נמי לישנא דקידש בדמיהן וכיון דחשיב בגרמתו א"כ תהי' מקודשת וא"כ עכ"פ לפי"ז מבואר דתי' התוס' בע"ז אין כוונתם לפי הנראה לפי ענ"ד כפי' האבני מלואים וע"כ דכוונתם כיון דהנאה זו המגיע לה מן האפר או משלא כדה"נ אינה יכולה למכור. ההנאה שאינה יכולה למכור לא חשיב ממון לקנות ע"י דהוי כדבר שאינו בעין וכמלוה שא"י לקנות או לקדש במלוה וכעין שכ' התוס' בקדושין דף נ"ב ע"ב ד"ה המקדש בחלקו דע"מ שאדבר עליך לשלטון מועיל דווקא אם יכול ליקח ממון בשביל זה והיינו כנ"ל ויליף לה מקיחה דשדה עפרון דבעי ממון בעין ממש. ולפי תי' זה אפשר דס"ל דשום איה"נ אינו כשלו מטעם הנ"ל כיון דא"י למכור או דס"ל ג"כ כנ"ל דאם רוצה ליהנות באופן המותר חשיב כשלו כיון דיש מקום זכות לו ומ"מ כיון דא"י למכור אינו בעין וכדלעיל:
ולפי סברת התוס' בע"ז ולפי מאי שהסברתי לפי"ז אפשר לומר דחמץ בע"פ אפילו לר"ש נהי דמותר בהנאה לפי' שי' התוס' בפסחים דף כ"ח ע"ב ד"ה משעה מ"מ נראה מדברי התוס' שם דהיינו דווקא הנאה בשעת ביעורו אבל למכור או ליתן לאחר אסור כיון דמצות תשביתו עליו אם מכרו הוא. הרי מבטל מצות תשביתו ואפילו לריה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה משמע מדברי התוס' שם דרק בשעת ביעורו מותר ליהנות אבל למכור לאחר אסיר משום מצות תשביתו וא"כ לפי סברת התוס' בע"ז ר"פ השוכר הנ"ל אינו יכול לקדש בו אשה, וא"כ א"ש דברי רב גידל אפילו לר"ש ואפילו לר"י הגלילי אין חוששין לקדושיו ואפשר שלזה כיוון הר"ן בפ"ק דפסחים דף ו', ע"ב בשמעתין דרב גידל שכ' דגם אליבא דר"ש אסור בהנאה והקשו עליו מש"ס דפסחים דף כ"ח ע"ב דאיתא שם משעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק ולהנ"ל י"ל דהר"ן כיון דנהי דלר"ש מותר בהנאה בשעת ביעורו ול"ש משעה שאסור באכילה אסור בהנאה מ"מ כיון דהנאת מכירה ונתינה אסור שפיר כ' הר"ן דגם לר"ש אינה מקודשת כן אפשר לומר בכוונת הר"ן:
אלא שלפי"ז דבריו סותרין שהרי בקדושין דף נ"ז כ' הר"ן כשיטת התוס' בקדושין דאם האפר הוא שלא כדה"נ שו"פ מקודשת וצ"ל דוודאי הא לא פסיקא לי' להר"ן כסברת התוס' בפרק השוכר את הפועל דהתוס' עצמם לא כ' כן אלא למ"ד דיליף קיחה קיחה משדה עפרון אבל לרב דיליף, פ"ק דקדושין מיצאה חנם אין כסף איכ"ל דיכול לקדש בהנאה כזה וכמ"ש באבני מלואים סי' כ"ח וא"כ לרב צ"ל כתי' הר"ן בקדושין אבל שם גבי רב גידל לרב לשיטתו בלא"ה א"ש דהא פסק כר' יהודא ולדידן איכ"ל דילפינן קיחה קיחה:
ועכ"פ לפי' התוס' יש ד' שיטות דתוס' בע"ז ר"פ השוכר אפילו יש הנאה שו"פ באפר או בשלא כדה"נ ע"מ אינה מקודשת. ולדעת התוס' בפסחים דף כ"ט יש שיטה ב' וכן לדעת הר"ן בקדושין אם יש באפר או בשלא כדה"נ שו"פ מקודשת מיד. ולדעת חד תי' לתוס' בפסחים דף כ"ט וכן נראה כוונת התוס' בקדושין דוודאי אם יש בשלא כדה"נ הנאה שו"פ באופן שהיא מותר אם היתה חולה או אם הוי תרי דרבנן לתו' מקודשת אבל אם בשלא כדה"נ אינו שו"פ אפי' אם באפר הוי שו"פ ואינו מועיל כיון שאינה בעולם וזהו שיטה ג'. אמנם להרשב"א שיטה ד' דוודאי אם מקדשה מעכשיו אינה מקודשת אפילו יש באפר שו"פ. אבל אם מקדשה לכשיבוא לעולם ויהי' אפר היא מקודשת ולכל אלו השיטות י"ל דאיה"נ חשיב כשלו וכאית לי' בעלים וכמו שהסברתי דברי התוס' לעיל. אמנם דברי הריטב"א צ"ע כי המה סותרין זא"ז מיני' ובי' בתחילה. (כאן חסר ולא מצאתים הדברים להעתיקן):