אור ברסלב
מהרם לובלין שאלה קלט

מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין

שאלה קלט

שאלה קלז

אדברה נא שלום אל אהו' מחותני ר"ג ור"מ נ"י פ"ה האלוף המרומם מהר"ר אבא הלוי יצ"ו. ולכל המסתופפים בצל מעלתו שלום. על דבר אשר נדרשתי ממכ"ת על המעשה שהיה כך היה שנער אחד כבן ט"ו שנים ויותר היה לו טבעת אחת בידו והיה אומר מי זה אשר יחפוץ הטבעת. והיתה שם נערה אחת כבת י"ב שנים ושני חדשים ואמרה תן אותו לי ודחף הטבעת באצבעה ואמר הרי את מקודשת לי. והלכה לה והיה שם שני נערים ואמרו לה מה את עושה הרי את מקודשת לו אז החזירה לו הטבעת. ובעת ההיא לא היה אביה ואמה בבית ונשאל כ"ת על זה אם היא צריכה גט או לא. ואמר כ"ת שלפי הנראה אין ממש בקדושין אלו מטעם שהרי ברור בגמ' שאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים אחר שיולדו בה הסימנים וצוה כ"ת לבדוק הנערה אם יש לה סימנים. ונבדקה ע"פ נשים ולא נמצא לה שום סימן ולא גומא. ואמר כ"ת שנראה לך שאשה נאמנת בבדיקה זו דהלכה כת"ק בין לקולא בין לחומרא וכמדומה שכ"כ הרמב"ם כשבודקים הבת בודקים ע"פ נשים עכ"ל כ"ת:

תשובה הנה אהו' הגם שלעת עתה קלני מראשי קלני מזרועי שחולשת הקדחת ל"ע גברה עלי. מ"מ לאהבת כ"ת נתאזרתי להשיב על דברי כ"ת אך לא באריכות כאשר הורגלתי כי אם בקוצר מופלג. ואומר שהנראה לע"ד שחוששני לנערה זו שהיא צריכה גט. שמה שכתב כ"ת שנבדקה עפ"י נשים ולא מצאו לה סימנין וא"כ דעת כ"ת נוטה שיש לסמוך עליהם להחזיק' בקטנה שאין ממש בקידושיה. (ביאור שיטות ההלכה דפ' בא סימן כל הנבדקת נבדקת ע"פ נשים וכו') לא כן מחשבותי כי המעיין בשיטת ההלכה דפרק בא סימן דף מ"ח בברייתא ובגמרא בפלוגתא דת"ק ור"י ור"ש ימצא דלא פליגי שם אלא בבדיקה דתוך הפרק דת"ק קאמר סתמא כל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים וכו' ר' יהודה אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותן תוך הפרק אין נשים בודקות אותן שאין משיאין ספקות על פי נשים ר"ש אומר אף תוך הפרק נשים בודקות אותן. ונאמנת אשה להחמיר ולא להקל כיצד גדולה היא שלא תמאן קטנה היא שלא תחלוץ. אבל אינה נאמנת לומר קטנה היא שתמאן וגדולה היא שתחלוץ. ופריך בגמרא אמר מר ר"י אומר לפני הפרק ואחר הפרק נשים בודקות בשלמא לפני הפרק בעי בדיקה דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו. אלא לאחר הפרק למה לי בדיקה והאמר רבא קטנה שהגיע לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין כי אמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה. תוך הפרק אין הנשים בודקות אותן קסבר תוך הפרק כלאחר הפרק ולאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא סמכינן אנשים ובדקי. תוך הפרק דליכא חזקה דרבא לא סמכינן אנשים ולא בדקי. ופרש"י בדברי ר"י לפני הפרק קודם עונת נדרים שאפילו הביא שומא נינהו וקטנה היא. נשים. בודקות אותן. דבין אמרו איתינהו ובין אמרו ליתינהו בקטנה מחזיקין להו ולאו עלייהו סמכינן ובדיקתן מהני דאי משתכחי הנהו גופייהו לאחר הפרק שומא נינהו וכו' ולאחר הפרק נמי אי אמרי איתינהו מהימני וחלצה דהא אורחא הוי למיהוי לה ואי אמרי ליתינהו לא ממאנת דחיישינן שמא נשרו הלכך אנשים לא סמכינן. ר"ל ולכך נשים בודקות דליכא למיחש למידי דהא לאו עלייהו סמכינן תוך הפרק דמסתמא לאו גדולה היא ואי משתכחי מחזקינן לה בגדולה אין נשים בודקות אותן שאין נשים כדאי לסמוך להשיא ספקות על פיהן ולומר גדולה היא שתחלוץ דס"ל לר' יהודה הביא סימנין תוך הפרק סימן הוא כלאחר הפרק והלכך לא מהימנן והכי מפרשים לה לקמן ובגמרא פי' ג"כ רש"י כי אמרינן חזקה למיאון להחמיר שלא תמאן אבל לחליצה בעי בדיקה ואשה נאמנת עליהם הואיל ואחר הפרק הוה ואורחא למיהוי לה כדאמרי' לקמן דאיכא חזקה דרבא סמכינן אנשים. תוך הפרק כלאחר הפרק דמי להכי לא מהימני דקסבר ר"י דתוך הפרק אם הביאה אמרינן סימנין הם וגדולה היא ואתו למשרי דלאו אורחא על פי נשים דלא כהלכתא דאע"ג דנאמנות הן לאחר הפרק התם הוא דאיכא חזקה דרבא וכו' ור' שמעון סבר תוך הפרק כלפני הפרק ושומא נינהו הלכך בודקות דלאו עלייהו סמכינן לומר גדולה היא או קטנה היא ולהכי הוא דמהני דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו עכ"ל רש"י. והארכתי להעתיק לשונו כדי שיתבאר בהדיא שאליבא דכ"ע אין הנשים נאמנות בבדיקתן לסמוך עלייהו להקל אלא היכי דאיכא חזקה דרבא ולכך אנן סומכים עלייהו כשבודקות ואומרות שיש להם סימנים אבל לסמוך עלייהו במקום שאין לנו חזקה ליכא למ"ד ולא פליגי ר"י ור"ש אלא שר"י סבר דאם נמצא להם סימנין תוך הפרק ע"י עדים כשרים מחזקינן לה בגדולה. ולכך אין הנשים בודקו' תוך הפרק פן יבאו לטעות לסמוך עלייהו כשיאמרו שיש לה סימנים ותחלוץ על פיהן. ור"ש ס"ל דתוך הפרק אפי' נמצא להם סימנין ע"י כשרים שומא נינהו ואין בודקות אותן תוך הפרק אלא כדי להחמיר שאם ימצאו אותן סימנין לאחר הפרק שומא הן ולכך סבירא ליה לר"ש דמה בכך אם נשים בודקות תוך הפרק כיון דליכא למיחש שיבאו לסמוך עליהן להקל. ובלאחר הפרק לא פליגי ת"ק ור"י דנשים בודקות אותן דאם יאמרו יש לה סימנין שפיר יש לנו לסמוך עליהו אפילו להקל משום חזקה דרבא. ואם יאמרו דאין לה סימנין לא נסמוך עליהן בשום דבר להקל שאם תבא למאן חיישינן שמא נשרו. דהא אפילו כשהיתה נבדקת על ידי כשרים ואמרו שאין לה סימנין אין מחזיקין אותה בקטנה להקל שתמאן דקיימא לן כמ"ד דחיישינן שמא נשרו בפדק יוצא דופן דף מ"ו. אלא דבזה מחלק הרי"ף והרא"ש דאם נתקדשה בקטנות דהיינו תוך הפרק ולא בעל לאחר זמן דהוי קדושין דרבנן לא חיישינן שמא נשרו וסמכינן אבדיקותיהן שתמאן כשלא ימצאו לה סימנים אפילו לאחר הפרק והיינו הא דקיימא לן כרב נחמן דבודקין למיאונין. אבל אם בעל לאחר זמן דאז הוו קדושין דאורייתא אם הוו לה סימנין אפילו נבדקה ולא מצאו לה סימנין לא תמאן דחיישינן שמא נשרו דחזקה שהביאה סימנין. זהו העולה מדברי הרי"ף והרא"ש. כלל העולה דלא סמכינן אבדיקת נשים כלל להקל אלא היכי דאית לן חזקה דהיינו לאחר י"ב שנה אז נאמנות לומר שיש לה סימנין לחלוץ משום דחזקה דהביאה סימנין ואף בזה לחד שינוייא בגמרא פליג על זה רבי שמעון דלא סבירא ליה חזקה דרבא והא דקתני ונאמנת אשה להחמיר ולא להקל כיצד וכו' ר"ש קאמר לה ובלאחר הפרק דאפי' בלאחר הפרק לית ליה חזקה דרבא ולא סמכינן אנשים להקל לחלוץ כשאמרו הנשים דיש לה סימנין. אלא שבזה פסקו הרי"ף והרא"ש דבהא קיימא לן כר' יהודה ואית לן חזקה דרבא. דר' יהודה ור' שמעון הלכה כרבי יהודה ולכך סמכינן אנשים כשבודקות לאחר הפרק ואומרות שיש לה סימנין משום חזקה דרבא אבל בתוך הפרק אין הלכה כר' יהודה אלא כר"ש דקיימא לן תוך הפרק כלפני הפרק. א"כ לא אשכחן לפי שיטת ההלכה דסמכינן אנשים אלא כשאומרות שהביאה סימנין לאחר י"ב אז סומכין עליהן אפילו להקל דהיינו לחלוץ אבל כשאומרות לא הביאה לא סמכינן עליהן להקל דהיינו למאן במקום שיש חשש קדושין דאורייתא. ועל כרחך צריך לפרש דהא דקתני רישא דברייתא כל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים. לא איירי אלא כשהן בודקות אותה לאחר י"ב ואומרות שיש לה סימנין אז סומכין על הנשים ומחזיקין אותה לגדולה לחלוץ משום חזקה דרבא וגם לענין שלא ובזה לא פליג ר' יהודה אלא ר"ש פליג עלה לחד לישנא דבגמרא ולא סבירא ליה חזקה דרבא ולדידיה אף לאחר הפרק אין הנשים נאמנות להקל ולומר יש לה סימנין גדולה היא לחלוץ כי אם גדולה היא שלא תמאן. (ביאור דברי הרי"ף דפרק ב"ש ביבמות שפסק בקדושי נערה כר"י דלאחר הפרק נשים בודקות אותה) וכן כתב הרי"ף בפרק ב"ש ביבמות בההוא פיסקא דפסק דהלכה כר' יהודה דאית לן חזקה דרבא כתב וז"ל וכיון דרבי יהודה אית ליה חזקה דרבא הלכתא היא דר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה וכל שכן דסתם מתניתין ור"א ור' ישמעאל ור' יהודה כולהו קיימי בחדא שיטתא וס"ל דלאחר הפרק נשים בודקות אותן דאיכא חזקה דרבא והוי ליה ר"ש יחיד אצל רבים וכו' עכ"ל ע"ש. וכל זה לא כתב הרי"ף אלא אליבא דלישנא בתרא דגמרא דאמרה דסיפא דברייתא דקתני נשים נאמנות להחמיר ולא להקל ר"ש קתני לה ואלאחר הפרק אבל ללישנא קמא דאמר דקאי אתוך הפרק ור' יהודה קתני לה בלאחר הפרק מודה ר"ש דנשים נאמנות להקל כשהן אומרות שיש לה סימנין ואתיא רישא דברייתא ככ"ע. אבל אי אפשר לפרש דת"ק סבירא ליה דבלאחר הפרק כשאומרות שאין לה סימנין נאמנות הנשים להקל להחזיקה לקטנה למיאון דהא ליכא למ"ד דהא אפילו בעדים כשרים לא סמכינן עלייהו דהא איפסקא הלכתא דחיישינן שמא נשרו וכן פסק הרי"ף וכל הפוסקים כשיש חשש קדושין דאורייתא כדלעיל ואחר שכתבתי זה מצאתי שכתב ג"כ הסמ"ג עשין י' בשם רבי אלחנן דהא דאמר בפרק בא סימן לאחר הפרק נשים בודקות אותה היינו להחזיקה בגדולה אבל להחזיקה בקטנה להקל אינן נאמנות דכיון שהגיע לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין ולא תמאן עכ"ל. ולא ידעתי למה הוצרך לכתוב זה בשם ר' אלחנן דהא מבואר הוא בהדיא מתוך הסוגיא כמו שכתבתי. (ביאור על דברי הרמב"ם בפ"ב דהל' אישות בת"ש כשבודקין הבת וכו') וא"כ הא דנמצא שכתב הרמב"ם בפרק ב' דהלכות אישות וז"ל כשבודקין הבת בין בתוך הזמן שהוא כל שנת י"ב בין קודם זמן זה בין לאחר הזמן בודקין ע"פ נשים כשרות ונאמנות ואפי' אשה אחת בודקה ושומעין לה אם הביאה ואם לא הביאה עכ"ל. א"א לפרש דבריו אלא בענין שכתבתי דאחר הפרק דהיינו י"ב שנים ויום אחד דאיכא חזקה נאמנות כשאומרות הביאה אפי' להקל דהיינו לחלוץ ואם אומרות לא הביאה אין לפרש דבריו שפסק שיהיו נאמנות לאחר הפרק להקל להחזיקה בקטנה למיאון הא קי"ל דחיישינן שמא נשרו והרמב"ם גופיה סבירא ליה כן שהרי כתב בפרק י"א מהלכות גירושין וז"ל הרי שנבדקה ולא מצאו לה סימנין הואיל ונבעלה אחר שהגיע' לזמן לסימנין חוששין שמא הביאה ונשרו וכו' עכ"ל ואפשר להיכי שלא נבעלה קאמר דנאמנות שלא הביאה וגם לענין חליצה להחמיר שלא תחלוץ גם בתוך הפרק או קודם הפרק לא אשכחן שיהיו נאמנות לומר הביאה להקל להחזיקה בגדולה לענין חליצה דהא קיימא לן דשומא נינהו אפי' בתוך הזמן דק"ל תוך הזמן כלפני הזמן ואפי' לר' יהודה דאמר תוך הפרק הוי סימנין הא ס"ל דאין נשים בודקות אותה וגם לענין מיאון אין נפקותא בבדיקה דהא בלאו הכי מחזקינן אותה בקטנה. אם לא שנפרש דבריו אליבא דר' יהודה לענין להחזיקה בגדולה כשאומרות שהביאה בתוך הפרק ולהחמיר עליה שלא תמאן ולרבי שמעון להחמיר באם חזינן סימנין אלו לאחר הפרק אמרינן שומא נינהו. על הדרך הזה צריכים אנו לפרש דברי הרמב"ם (תפיסה על הרב המגיד במ"ם על דברי הרמב"ם והרי"ף הנ"ל). ומזה יתבאר לך שמה שכתב הרב המגיד על דברי הרמב"ם וז"ל בפרק בא סימן ת"ר וכו' ר"א אומר כל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים וכו' וכן היה ר"א מוסר לאשתו ורבי ישמעאל מוסר לאמו ופסק רבינו הלכה כמותו ויש תנאים אחרים חולקין בברייתא וכפסק זה נראה מן ההלכות וכו' עכ"ל אינו מדוקדק' שהוא הבין שת"ק דברייתא ס"ל דנשים נאמנות בכל ענין וזה אינו. גם מה שכתב וכפסק זה נראה מן ההלכות דר"ל הלכות הרי"ף גם זה אינו מדוקדקת. (תפיסה על הכ"מ בביאור דברי הרמב"ם הנ"ק) גם מה שכתב שם הכסף משנה על דברי הרמבים וז"ל כתב הרמ"ך לא נהירא שיהיו הנשים נאמנות תוך הזמן דרבי יהודה ור"ש הלכה כרבי יהודה דהתורה לא האמינה אשה לעדות אבל לאחר זמן כיון דמסייע חזקה דרבא חזקה הביאה סימנין האשה נאמנת וכן פסק הרי"ף וצריך עיון מה שפסק בזה הרב עכ"ל. לא ירדתי לסוף דעתו דמשמע מדבריו שהוא מפרש דהרמב"ם פוסק הלכה כר"ש שנאמנת אשה אפי' בתוך הזמן דליכא חזקה אפי' הכי נאמנת לומר שהביאה סימנין וזה דבר שלא נמצא כלל בגמרא אלא דאדרבא דר"ש מחמיר טפי דסבירא ליה דבתוך הזמן אפילו נמצא לה סימנין על ידי עדים כשרים שומא נינהו ורבי יהודה סבירא ליה דאם נמצאו לה סימנין ע"י כשרים הוו סימנין אבל נשים אין נאמנות כיון דאין כאן חזקה כדאיתא בהדיא בגמרא. וא"כ יצא לנו מכל זה פסק ההלכה כיון שהוכחנו וביררנו שאליבא דכ"ע אין הנשים נאמנות כשבודקות לאחר הפרק לומר שאין לה סימנין לסמוך עליהן להחזיקה בקטנה כדי שתמאן היכי דאיכא חשש קדושין דאורייתא כגון שבא עליה לאחר י"ב שנים ולא מבעיא דאין סומכין על נשים אלא אפילו אם עדים כשרים לא מצאו לה סימנין חיישינן שמא נשרו ולא מחזקינן אותה בקטנה וא"כ הוא הדין דלענין קדושין נמי אם נערה בת י"ב שנים ויום אחד קבלה קדושין דאיכא חשש קדושין דאורייתא ונבדקה ע"י נשים נאמנות לומר שהביאה סימנין משום דהא לא להקל אתו אלא להחמיר. ועוד דשפיר דנאמנות דהא איכא גם כן חזקה דרבא ונאמנות לומר גדולה היא להצריכה גט. אבל כשבדקוה לאחר י"ב שנים ויום אחד ואומרות שלא הביאה אי אפשר להאמינן נגד החזקה ולהקל להחזיקה בקטנה ושלא יהא ממש בקדושיה לפוטרה מן הגט או כדי שתוכל למאן דהא בזה ליכא למ"ד ואפילו אם אמרו עדים כשרים כן אין סומכין עליהם להקל דק"ל דחיישינן שמא נשרו. (טעם על הפוסקים שפסקו בדיני חליצה דעל השנים של החליצה צריכים עדים כשרים ועל הסימנין אפילו נשים נאמנות לומר שהביאה סימנין) ומטעם זה הוא מבואר בפוסקים בדיני חליצה דעל השני' של החליצה צריכים עדים כשרים ועל הסימנין נאמנות הנשים לומר שהביאה סימנין וחולצין ע"פ נשים שבודקות דכיון שיש עדים כשרים על השנים איכא חזקה דרבא ואין בעדותן אלא גילוי מילתא בעלמא אבל על השנים אין סומכין עליהן להקל לחלוץ ע"פ נשים שמחזיקין אותה בגדולה. והארכתי בכל זה לפי שראיתי שיש מקום לטעות בלשון הב"י שכתב בטור אבן העזר סימן קנ"ה על הטור שכתב ואפי' נשים נאמנות לומר שהביאה שתי שערות אחר י"ב. וכתב הב"י על זה וז"ל פלוגתא דתנאי בפרק בא סימן ופסק הרא"ש כמ"ד דנבדקת ע"פ נשים בין להקל בין להחמיר וכן פסק הרמב"ם בפרק ב' דהלכות אישות וכו' עד בין הביאה בין לא הביאה עכ"ל. והנך רואה דהא ביררנו שאין הדברים כמו שכתב הוא וגם לא נמצא כלל בדברי הרא"ש שכתב לשון זה. וכן יש לטעות בדברי הרמ"א בהגהותיו שם בסימן קנ"ה גם בסימן קס"ו ואפשר שיכשלו בלשונם בדור הזה להקל באיסור אשת איש החמורה ח"ו:

ואם יטעון הטוען דבנדון דידן נימא נהי דלא מהימני נשים להחזיקה בקטנה משום דהוה נגד החזקה דרבא דכשהגיע לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין. אבל נאמין להנשים דעל כל פנים דאינה בוגרת דבתוך ששה חדשים היא בחזקת שאינה בוגרת אלא נערה ובנערה פליגי ר"י ור"ל בריש פרק האיש מקדש וק"ל כרבי יוחנן דבקדושין אביה דוקא ולא היא וכן כתב הרמב"ם פרק ג' מהלכות אישות נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מקודשת וכן הטור א"ה סימן ל"ז. אף אני אומר לו דגם זה אינו דעל כרחך הא דאמרו חכמים אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים היינו דלאחר ששה חדשים ודאי בגרה ולא משתהו הסימנין לבא ביותר מששה חדשים. (ביאור על מ"ש חז"ל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד). אבל מכל מקום אם באו סימני בגרות בתוך הששה חדשים בוגרת מעליא היא כמבואר בהדיא מתוך אותה סוגייא דבפרק י' יוחסין דאתמר קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת דפליגי בה רב ושמואל דמוכחא הסוגיא דבתוך ששה לכ"ע צריכה גט משניהם. וכן פסקו כל הפוסקים א"כ מבואר בהדיא שאם נמצא לה סימני בגרות בתוך ששה היא בוגרת וכן פרש"י אהא דאמר התם אימת אלימא בתוך ששה חדשים וכו' ופרש"י בתוך ששה חדשים שבין נערות לבגרות דאמרינן אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד כשהביאה סימני נערות אינה שוהה להיות בוגרת אלא ששה חדשים ופעמים שהיא ממהרת לבגור וסימניה ניכרים בדדיה וכו'. ומה שכתב רבינו ירוחם והביאו הב"י שם סימן ל"ז דלפי גירסת הרי"ף ורש"י אם הביאה סימני בגרות תוך ששה חדשים הרי היא בוגרת. ולפי גירסת התוס' עדיין היא נערה עכ"ל. לא ידעתי מאין לו זה כי לא נמצא בגמרא ובתוספות שם שיש להם גירסא אחרת מרש"י ורי"ף. וכיון שזכינו לכך שבתוך ששה חדשים נמי אם נמצאו לה סימני בגרות הוי בוגרת א"כ נדקדק ונכריח מתוך הסוגיא דבפרק בא סימן שהבאתי לעיל דקאמר התם ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל וכו' קתני לה איבעית אימא רבי יהודה ואתוך הפרק ופרש"י איבעיא אימא רבי יהודה ואתוך הפרק דקאמר אין הנשים בודקות אותה דתוך הפרק כלאחר הפרק דמי ואי לא בדקי שפיר אתו למימר אקטנה דגדולה היא וקא משמע לן דלהחמיר מהימני וכו' והשתא מדרבי יהודה בתוך הפרק דסימני נערות נשמע לדידן בתוך ששה חדשים לסימני בגרות דהא חזינן לרב יהודה דאית ליה דאם נמצאו לה סימנין הויא לה גדולה ואין סומכין אבדיקת נשים משום דליכא חזקה דרבא כדאמר שם לעיל מיניה ומשום הכי קאמר דלרב יהודה בתוך הפרק נאמנות הנשים להחמיר ולא להקל כיצד גדולה היא שלא תמאן קטנה היא שלא תחלוץ אבל אין נאמנות לומר גדולה היא שתחלוץ קטנה היא שתמאן וכשאומרת קטנה היא שתמאן היינו כשבודקות בתוך הפרק ואומרות שאין לה סימנין. וא"כ אין סומכין אאשה אע"פ שבתוך הפרק אינה בחזקה שהביאה סימנין אפי' הכי כיון שראויה להביא סימנין ולהיות גדולה לרבי יהודה. לא סמכינן אנשים שאמרו קטנה היא שתמאן ותצא בלא גט. הוא הדין נמי לדידן בתוך ששה חדשים של בוגרת אע"ג שאינה בחזקת שהביאה סימני בגרות כיון שראויה להביא סימני בגרות וליחשב בגרות אין סומכין אנשים שאומרות שלא מצאה לה סימני בגרות שלא להחזיקה לבוגרת לענין שאם קבלה קדושיה בלא דעת אביה שתצא בלא גט וזו היא ראיה נכונה ואמתית לא יכחישנה כי אם הפתי והמתעקש ועוד יש להצריכה גט בנדון דידן מטעם אחר דאע"ג דבדקו אותה ולא מצאו לה שערות ולא גומות הלא כתב הסמ"ג בשם ספר התרומות וז"ל שאם בדקו ולא מצאו אינה ממאנ' משום דפסקינן בפרק בא סימן כרב מלכיו גומות אף ע"פ שאין שערות ומי להבחין דבר זה שלא יהא שם גומות לכך אינה ממאנת משהגיע' לכלל שנים. ועוד אמרי' בפרק בא סימן דאפילו אחד בגבה וא' בכריסה ואי אפשר לעמוד על זה וכו'. וכן פסק ר"ת בספר הישר עכ"ל. וא"כ נראה שהוא הדין לענין קדושין אין לסמוך על שלא נמצאו סימנין והואיל וזכינו לדין שבנדון דידן אין לסמוך על האומרות שלא למעלה כיון דכבר הגיעה הבתולה לי"ב שנים ושני חדשים דגם אם הביאה סימני בגרות בתוך ששה חדשים הויא בוגרת כאשר נתבאר למעלה וא"כ אע"פ שנתקדשה בלא דעת אביה קדושיה קדושין. ולא נצטרך עתה להכניס ראשינו באותן דינין דפרק האיש מקדש קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה דאמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון דשמא נתרצה אביה וכו' דהא קיימא נערה זו בדרבה מינה מחמת כל הני טעמים שכתבנו להצריכה גט:

יש לבעל דין פתחון פה בנדון דידן לומר דכיון שמיד שאמרו הנערים להבתולה מה את עושה הרי את מקודשת לו החזירה לו הטבעת יש לדמותו להא דתניא פרק קמא דקדושין ת"ר התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים וכו' דאינה מקודשת ואיתא בגמר' דלא מבעיא קאמר לא מבעיא שדתינהו קמיה דלא הוו קדושין אלא אפי' זרקתו לים כו' ע"ש וכן פסקו הפוסקים וכן הטור א"ה סי' ל' כתב או אפילו שלא לדבר האבד אלא זרקתו לפניו אינה מקודשת שזה מוכיח שאינו חפצה בקדושיו עכ"ל. אכן אין לסמוך על זה להקל שהרי בנדון דידן לא זרקה הטבעת תכף ששמעה שאמר הרי את מקודשת לי אלא הלכה לה עד שאחר כך אמרו לה הנערים מה את עושה וכו' וא"כ שמא מתחלה נתרצית לקדושיו אלא שאח"כ כשאמרו לה הנערים כן חזרה בה וכתוב בתשובת מיימון סוף ספר נשים וז"ל דכשנתרצית מתחלה אע"ג דתוך כדי דבור לקבלתה שדתינהו. בקדושין משום חומרא דאשת איש ק"ל תוך כדי דבור לאו כדיבור דמי וכו' ואע"ג דאמר' בלבי לא היה אלא לשחוק ומעולם לא נתרציתי לו דברים שבלב נינהו ואינן דברים. ואע"ג דאיכא למימר דאנן סהדי דלא נתכוונה אלא להתלוצץ. גבי קדושין משום חומרא דאשת איש לא נסמוך על אומדן דעתן לומר לא היה בלבה כך ודאי וליכא אומדן דעתן דמוכח כיון דאיכא נמי למימר אתתא בכל דהו ניחא לה עכ"ל וא"כ הוא הדין בנדון דידן יש להחמיר מטעם זה ואע"ג דאיכא למימר דאנן סהדי דהא דקבלה הנערה הטבעת והלכה לה משום דלא הבינה דמה שאמר לה הרי את מקודשת לי שהוא לשון קדושין ותכף שאמרו לה הנערים שהוא לשון קדושין והיא תהיה מקודשת לו החזירה לו הטבעת הלא כבר כתב בתשובה הנ"ל דמשום חומרא דאשת איש אין לסמוך על אומדן דעתן וכו' דהא בנדון דידן נמי ליכא אומדן דעתן דמוכח ואע"ג דכתוב בתשובת מיימון השייכים לספר נשים סי' ג' במעשה בראובן ששלח שליח לקדש לו אשה ובשעת נתינת הקדושין ליד האשה אמר השליח הרי את מקודשת לי וכששמעו העדים כן אמרו לו למה לא אמרת לראובן ואמר השליח שטעה. והאריך להתיר האשה בלא גט מן השליח מטעם דעד אחד נאמן באיסורים ע"ש וכתב בסוף דבריו ועוד אפילו הוא נתכוין לקדשה לו במה שאמר מקודשת לי נשיילה לדידה אם היא נתרצית לקדש לו וכו' והאי דשתקת משום דלא ידעה מאי קאמר כי לא הבינה לשון הקדש נהימנה וכו' ע"ש. כד מעיינת באותה תשובה תמצא דלא על סברא זו לחוד סמיך להתירה בלא גט כי לא עשה סברא זו אלא סניף לסברות אחרות אבל על סברא אחת לחוד אין נראה להתיר עד כה דברתי וכתבתי מה שנראה לע"ד על פי הדין ומרוב הטרדה ותהפוכות ממקרי ילדי הזמניי דעדו עלי כעת בעו"ה קצרתי למכ"ת ושלום על דייני ישראל נאם מאיר בן מהר"ר גדלי"ה ז"ל ה"ה חתן המל"ך הגאון מהררי"ץ כ"ץ זלה"ה:

תוכן העניינים

מהרם לובלין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה