אור ברסלב
מהרם לובלין שאלה קלו

מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין

שאלה קלו

שאלה קלה

ארי שבחבורה מקל תפארה. אשר נאזר בגבורה במלחמתה של תורה. האלוף כמהר"ר ליב יצ"ו. קבלתי דברי שאלתך אשר שאל מעלתך ממני. וזה נוסח השאלה ילמדנו רבינו ביעקב שבקש מראובן בנו הגדול שבבניו שיתן שטר חליצה בחנם לאחיו כנהוג. וראובן אינו רוצה ליתן שטר חליצה לאחיו מטעמים רבים שעמו. אם עובר ראובן על מצות כיבוד אב ואם או לאו. עכ"ל השאלה. ועתה שהגם שאני כעת טרוד ועמוס בתלאות בעול תורה ועול עסקי הזמן ואין לי פנאי להשיב בארוכה כהרגל מנהני מ"מ לאהבת מעלתך שלא להשיב פניך ריקם אשיב כיד ה' הטובה עלי. והא לך תשובתך הרמתה:

תשובה בפרק קמא דקידושין ת"ר איזהו מורא ואיזהו כיבוד מורא לא עומד במקומו וכו'. כיבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה וכו'. אבעיא להו משל מי רב יהודה אמר משל בן רב נתן אמר משל אב. אורי ליה רבנן לר' ירמיה וכו' כמ"ד משל אב וכו'. תא שמע שאלו את רבי אליעזר עד היכן הוא כיבוד אב ואם אמר להם עד שיטול ארנקי ויזרוק לים בפניו ואינו מכלימו. ואי אמרת משל אב מאי נפקא ליה מיניה בראוי ליורשו ופרש"י שם וז"ל ואי אמרת כיבוד אב על הבן בחסרון כיס אינו אלא משל אב וא"כ האי ארנקי דקאמר ר' אליעזר משל אב ומנ"מ להכלימו עכ"ל. מתוך הסוגיא זו משמע דלמ"ד משל אב ולא משל בן. הא דאמר ר"א עד שיטול ארנקי וכו' היינו נמי דוקא משל אב ולא משל בן. אבל כשהארנקי של בן מותר להבן לעכב על אביו ולהכלימו שלא יזרקו לים. וא"כ לפי דעת כל הפוסקים שפסקו כמ"ד משל אב ולא משל בן. הוא הדין נמי בזורק ארנקי של הבן מותר להבן להכלימו. לבד זה מצאנו הרמב"ם ז"ל וגם הסמ"ג העתיק לשונו שמשמע ממנו שנ"ל שגם בזורק ארנקי של הבן אסור להכלימו אע"ג שגם הוא פוסק כמ"ד שמאכילהו ומשקיהו דוקא משל אב. וכן כתב הטור י"ד בשמו וכתב ור"י חולק על הרמב"ם וגם הרמ"ה אלא שהרמ"ה מחלק וכתב דהא דבארנקי של בן מצי לאכלומי' היינו דווקא מקמי דשדיא לים דאפשר דממנע ולא שדיא אבל בתר דשדיא מה דהוה הוה והשתא כי שתיק כיבוד שאין בו חסרון כיס הוא ומחייב בגוויה. ועוד כתב ודוקא לאכלומי' אבל למתבעי' בדינא שרי לאתבועי עכ"ל ובאמת (תמוה על הרמב"ם בדין כיבוד אב ואם שפסק נגד סוגיית הגמרא דפ"ק דקידושין ת"ר איזהו מורא הנ"ל) שיש לתמוה על הרמב"ם דמאחר שהוא פוסק כמ"ד משל אב האיך פסק בכדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים אפי' בשל בנו. נגד סוגיית הגמ' דמשמע מינה דלמ"ד משל אב. הא דעד שיטול ארנקי וכו' איירי נמי דוקא בשל אב אלא שראוי ליורשו כנזכר למעלה. וראיתי בכתב מעלתך שרצית לתרץ ולפרש דהרמב"ם איירי שכבר זרק האב הארנקי לים לכך לא יכלימנו. אבל זה אינו דהא מדברי הטור משמע דר"י ומרמ"ה חולקין על הרמב"ם. ואם הרמב"ם איירי דוקא בשכבר זרק במאי פליגי דהא הרמ"ה נמי ס"ל הכי דהא דבארנקי של הבן מצי לאכלומי' היינו דוקא מקמיה דשדא ליה וכו' אבל בתר דשדא ליה אסור לאכלומי' וכו' כנזכר למעלה וא"כ על כרחך צריך לומר דסבירא ליה להטור דליכא לאוקמא דברי הרמב"ם אלא בקודם דזרק לים ואפי' הכי פסק שאסור להכלימו. דאלו בתר דזרק ליה לים פשיטא דאסור להכלימו אליבא דכ"ע משום דהוי כיבוד שאין בו חסרון כיס דמאי דהוה הוה ומאי קמ"ל. וגם ברייתא דשאלו לר' אליעזר דאמר עד שיזרוק ארנקי וכו' לא איירי אלא בקודם זריקה ומסתמא לא איירי הרמב"ם אלא בענין שאיירי תנא דברייתא שהרי הרמב"ם כתב ממש לשון הברייתא. (ישוב הקושיא הנופלת בסוגיית הגמרא דפ"ק דקידושין הנ"ל לפי דעת הרמ"ה.) ובזה מתורץ ג"כ דאיכא לאקשויי דלדברי הרמ"ה דמחלק בין קודם זריקה בין לאחר זריקה כשמותיב בגמרא למ"ד משל אב מההיא כדי שיזרוק ארנקי לים וכו' ודחיק לאוקמ' בארנקי של אב ומשום שראוי ליורשו ולא אוקי ליה בשל בן ואחר זריקה דאסור להכלימו לכ"ע אפילו למ"ד משל אב. אבל השתא אתי שפיר משום דליכא לאוקמא הברייתא בהכי משום דבזה לא היה שום רבותא דאסור להכלימו ור' אליעזר משמע דרבותא ודבר חדוש אתא לאשמעינן דאפי' בזרק ארנקי לים חייב בכיבוד אביו. וגם מה שעלה על דעת מעלתך לתרץ דטעמו של הרמב"ם דאע"ג דפסק כמ"ד משל אב אפי' הכי פסק דבזרק ארנקי של בנו לים אסור להכלימו הוא מטעם שיכול הבן לתבוע אח"כ אביו לדין ויזכה הבן בדין ולא יפסיד כלום. גם זה אינה דהתינח אם יש לאב לשלם. כשאין לו לשלם מאי איכא למימר ומסתמא הברייתא דעד שיזרוק הארנקי לים וגם הרמב"ם שכתב לשון הברייתא בכל אב שבעולם איירי. ועוד דאי יש לחלק הכי א"כ מאי מותיב הגמרא מעד שיזרוק לים למ"ד משל אב הא איכא למימר דשאני זריקת ארנקי דאפשר להבן לתבוע לאב. אלא ודאי סבירא לה להגמרא דליכא לחלק הכי. (ביאור דעת הטור י"ד שכתב בשם הרמ"ה דיכול הבן לתבוע לאב כשזרק הארנקי שלו לים) ועוד נראה דהאי סברא שכתב הטור בשם הרמ"ה דיכול הבן לתבוע לאב לא כתבה הרמ"ה אלא לפי סברתו דסבירא ליה דבארנקי של הבן מותר להבן להכלימו ולמונעו שלא יזרוק ואינו חייב לכבדו בדבר שיש לו חסרון כיס ולכך גם לאחר שכבר זרקו שאסור להכלימו משום דמאי דהוה הוה מ"מ מותר לתובעו לדין שהפסידו בדבר שאינו חייב בכבודו. אבל למאן דסבירא ליה דאפי' בזרק ארנקי של הבן לים אסור להכלימו ולמונעו מלזרוק וחייב בכבוד אביו בדבר זה גם לאחר שזרקו אינו יכול לתובעו. וכן יש לדקדק מדברי הגהות הש"ע שלא כתב דין זה שמותר לתובעו אלא לסברת הסוברים דבזרק ארנקי של הבן לים דיכול הבן להכלימו כן נ"ל:

והבית יוסף הקשה ג"כ קושיא זו על הרמב"ם. ותירץ וז"ל וי"ל דסבירא ליה להרמב"ם דכי אמרינן דוקא משל אב הני מילי לכבדו אבל כדי שלא לצערו יש לו לאבד כל ממון שבעולם. וכבר נזכר סברא זו בדברי הר"ן אי נמי הא דאמרינן משל אב דוקא היינו מדינא דאינו חייב לחסר כיסו בשבילו. אבל מ"מ בכלל מצות כיבוד הוא וכו' וכתב עוד וא"ת א"כ מאי מותיב מינה למאן דאמר משל אב י"ל דאין הכי נמי דמאן דמותיב לא אסיק אדעתיה לפלוגי בהכי ומאן דמתרץ הוא מצי לשנוייא ליה הכי אלא דמהד' ליה לפי שיטתו דלא הוה מפליג בינייהו עכ"ל הב"י. (סתירה על הב"י בישוב החמי' הנופלת בדעת הרמב"ם בדין כיבוד אב ואם כנזכר למעלה) ודבריו לא נראין לי דזה דוחק גדול הואיל ולא הוזכר סברא זו בגמרא לא בדברי המקש' ולא בדברי התרצן אלא אדרבא מתוך דברי התרצן ומתוך מסקנת הגמרא משמע דלמ"ד משל אב. דוקא כשהארנקי של האב הוא דאסור להבן להכלימו אבל כשהארנקי של הבן מותר להכלימו וגם המקשה לא אסיק אדעתיה לפלוגי בהכי מנין לו להרמב"ם מסברת עצמו לחלק כן וכי דעתו רחבה ממאן דמותיב בגמר' תיובתא זו שהיה אחד מחכמי הגמרא. (ישוב וטעם על דברי הרמב"ם בדיני כיבוד אב ואם שלא יהיו נגד סוגיי' הגמ' דפ"ק דקידושין הנ"ל):

ע"כ נראה לי לישב סברת הרמב"ם דודאי מודה הרמב"ם דהגמ' ס"ל דאין שום חילוק בין דין לכבדו ובין זריק' ארנקי לים ולמ"ד משל אב ולא משל הבן סבירא ליה ג"כ דאם בא לזרוק ארנקי של הבן לים מותר לו להבן להכלימו ולמונעו ולכך צריכא הגמרא לדחוק ולאוקמי הברייתא בשינויי דחיקא דאיירי בארנקי של אב אע"ג דלשון הברייתא לא משמע כן. אבל מ"מ סבירא ליה להרמב"ם כיון דפשטא דברייתא לא משמע הכי אלא משמע כמ"ד משל בן ואפי' זרק ארנקי של הבן לים חייב הבן לכבדו ושלא להכלימו וש"מ דאפילו משל הבן חייב לכבד את אביו. וא"כ היה מן הראוי לפסוק ההלכה כמ"ד משל הבן כפשטיה דברייתא ולא לסמוך אשינויי דחיקי דמשני לה אליביה דמ"ד משל אב אלא כיון דאשכחן בגמ' דאורי ליה רבנן לרבי ירמי' כמ"ד משל אב ומעשה רב מספקא ליה להרמב"ם אם לפסוק ההלכה כמ"ד משל אב או כמ"ד משל בן, משום דפשטא דבריותא דעד שיזרוק ארנקי לים משמע כוותיה. והואיל ומספקא ליה מסתברא ליה להרמב"ם דבשב ואל תעשה לפסוק כמ"ד משל אב דהיינו כשיש לאב במה להתפרנס אז אין מחייבין להבן לעשות מעשה לכבד את האב משלו אלא הוא בשב ואל תעשה ואין מוציא מכיסו כלום דהואיל ומספקא לן הלכה כדברי מי אין לנו כח להוציא מיד הבן לחייבו בחסרון כיסו. אבל כשבא האב לזרוק כיסו של הבן לים לא מסתברא ליה להרמב"ם להתיר להבא לעשות מעשה להכלים את אביו ולצערו כמאן דאמר משל אב משום דכיון דמספקא לן אם ההלכה כמותו יש לפסוק שיהא הבן בזה גם כן בשב ואל תעשה. שלא להכלים את אביו. כן נראה לי בישוב דברי הרמב"ם. ועוד הארכתי בזה בביאוריי ובחידושיי בטור י"ד:

ועתה נבא להשיב על הנדון שלפנינו ונאמר דלא מבעיא לסברת רבינו יצחק והרמ"ה דפסקו לגמרי כמאן דאמר משל אב ואם בא האב לזרוק כיסו של הבן לים אז מותר להבן אפי' לעשות מעשה להכלימו. פשיטא הוא דכל שכן בנדון דידן שרוצה האב לחסר כיסי של הבן שיתן שטר חליצה בחנם והבן אינו עושה שום מעשה ולא מכלימו ולא מצערו אלא שאינו רוצה ליתן שטר חליצה בחנם, פשיטא שאין מחוייב לשמוע לו אלא שמותר להבן לישב בשב ואל תעשה ולא ליתן שום שטר חליצה בחנם. אלא אפי' לסברת הרמב"ם דלא פסק לגמרי כמ"ד משל אב. אלא פסק בזריקת ארנקי דאפי' בארנקי של הבן אין להבן להכלימו. אפי' הכי פשוט הוא דבנדון דידן אפי' הרמב"ם מודה דאין הבן חייב לשמוע לאביו משום דלא פסק הרמב"ם כן אלא כשצריך הבן לצערו ולהכלים את אביו כסברת הר"ן והב"י כנזכר למעלה. או כשהבן עושה מעשה ומצער לאביו כסברתינו אשר כתבנו בישוב דברי הרמב"ם. אבל בנדון דידן שאין הבן מכלים את אביו ומצערו במעשה אלא הוא בשב ואל תעשה. פשיטא דאין הבן חייב לעשות מעשה וליתן שטר חליצה בחנם משום מצות כיבוד אפי' לפי סברת הרמב"ם בין ע"פ סברת הר"ן והב"י בין ע"פ סברתינו. (ביאור דברי הר"ן דפ"ק דקדושין הנ"ל בדיני כבוד אב ואם) ואע"ג דלחד שינויא של הר"ן בפ"ק ס"ל דאפילו למ"ד משל אב שאין הבן חייב לחסר כיסו משום כיבוד אב ואם מ"מ אם ע"י כיבוד האב יחסר מהבן איזה ריוח אין להבן לצער אביו אלא יפסיד הבן את הריוח ולא יצער את אביו כאשר יעויין משם. היינו נמי דוקא כשצריך הבן לעשות מעשה לצער את אביו ולהקיצו משנתו וכיוצא בזה כההוא עובדא דהעכ"ום באשקלון שבקשו חכמים לקנות ממנו אבנים לאפוד בששים רבוא שכר והיה המפתח מונח תחת מראשותיו של אביו או על דרך שכתבו שם התוספות המעשה קצת בע"א ולכך לא ציערו דמיניה אייתי הר"ן ז"ל ראיה כמבואר שם בדבריו. מה שאין כן בנדון דידן כנזכר למעלה. ועוד מאן יימר לן דבנדון דידן אקרי רווחא ולא חסרון כיס כיון דתקנות הקהלות הוא שהחולץ והחליצה חולקים בעזבון המת:

ועוד בר מדין ובר מדין נראה לי דנדון דידן אינו כלל. לא בכלל מורא אב ולא בכלל כיבוד אפי' למ"ד בשל הבן. דמורא היינו דוקא לא ישב במקומו וכו'. וכיבוד האב מאכילו ומשקיהו בדבר הנוגע בגוף עצמו של האב. וכן בזורק כיסו לים כתבו שם התוספות דאיירי נמי כשיש לאב קורת רוח לגופו בזה כגון שזרקו למירמי אימתא אאנשי ביתו דאם לא כן הוה ליה רשע שעובר בבל תשחית ואפילו היכי דשוגג הוא ומשליכו בחמתו מ"מ נהנה גופו בהשלכת הארנקי משום הכי אין להכלימו. אבל בנדון דידן שאינו שום כיבוד לגופו של אב אלא שרוצה שיתן בנו הגדול שטר חליצה לאחיו כדי להעשיר את בנו הקטן ממנו. שע"י זה יפריזו לו נדוניא אין זה כלל וכלל בכלל כיבוד אב ואם וכיוצא בזה ממש כתב מהר"י קלון שורש קס"ו וזה לשונו ועוד דעד כאן לא מפליגי אם משל אב או משל בן אלא בדבר דשייך האב בגוויה כגון פרנסת האב שצורך גוף האב הוא וקיומו. אבל במילתא דלא שייך האב בגוויה פשיטא דאין כח באב למחות בבן לא משום כיבוד ולא משום מורא דלא שייך כיבוד אלא מאכילו ומשקיהו וכו' יעויין משם. וא"כ הוא הדין בנדון דידן דאין כוונת האב אלא להנאות את אחרים אין בו שום חיוב בשביל כיבוד אב ואם. דהגע בעצמך וכי אם אמר האב להבן שיתן כל אשר לו לאחרים. וכי עלה על שום דעת שיהא הבן מחוייב לשמוע לו למאן דאמר משל הבן הלכך אין בזה שום בית מיחוש:

אבל מה שעלה על דעתך לפטור את הבן מטעם דקי"ל כמאן דאמר מצות יבום קודמת והאב רוצה שיתן הבן שטר חליצה בחנם והוי כאילו אמר האב להבן שיעבור על איזה מצוה. אפילו של דבריהם שאין להבן לשמוע לו. לא ראיתי להכניס ראשי בדעות הללו ולהעמיד על זה שום יסוד לנדון דידן. משום דאין נראה בעיני כלל לדמות ענין זה לנדון דידן. דבשלמא אם היה הבן רוצה ליבם דוקא. והאב היה מוחה בידו ורוצה שיחלוץ. היה לו דמיון מה לאב שאומר לבנו שיעבור על איזה מצוה. אם היה הדין שמצות יבום קודם. אבל בנדון דידן אין הבן חפץ ליבם. אלא גם הוא רוצה לחלוץ. אפס שאינו רוצה ליתן שטר חליצה בחנם אלא ע"פ תקנת הקהלות או שיפייסהו ברצי כסף. והאב רוצה שיתן בחנם. אין ענין זה דומה לאב שאומר להבן לעבור על איזה מצוה אלא רוצה לחסרו והבן אינו רוצה ליחסר ממונו ואין ביניהם שום עסק מצוה אלא עסק ממון. ואין להאריך מזה. אבל מכל הלין טעמין שכתבנו למעלה נראה פשוט בתכלית הפשיטות שבנדון דידן אין שום חיוב על הבן ליתן שום שטר חליצה בחנם ואין בזה שום מצות כיבוד אב ואם ואין זה צריך לפנים. עד כה דברתי וכתבתי לעניות דעתי במשפט ובצדק ושלום על דייני ישראל. נאם הטרוד מאיר בן מהר"ר גדלי"ה ז"ל ה"ה חתן המל"ך הגאון מהררי"ץ כ"ץ ז"ל ה"ה.

תוכן העניינים

מהרם לובלין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה