אור ברסלב
מהרם לובלין שאלה קלג

מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין

שאלה קלג

שאלה קלב

נדרשתי לעיין בשריותא דהאתתא העלובה יושבת עגונה מרת לאה אשת זלמן חזן מק"ק פריליק"א והנה עברתי בעיוני על העדיות שנגבו בב"ד על ענין זה. והנה הנראה לע"ד אם לא היה לפנינו כי אם העדות שהעיד כמר חיים בן מהר"ר אברהם שהעיד שהגיד לו הנכרי תושב פרי"לוקא שבא מארץ וואלי"חיי והגיד לפי תומו איך שכשהיה במדינת וואלי"חיי הגידו לו נכרים אחרים והגדתם היה ג"כ לפי תומם איך שנהרגו שני יהודים מפרי"לוקא והזכירו אותם בשמם ששם האחד היה זלמן ושהיה חגור בחגורה רחבה והשני היה נקרא דוד איש זקן היה די להתיר נשותיהם כי זהו נכרי מסיח לפי תומו מפי נכרי מל"ת וכבר הוכיח מהרר"י בעל ת"ה סימן רל"ט דנכרי מסיח לפי תומו מפי נכרי מסיח לפי תומו משיאין את אשתו. והביא ראיה מהא דתנן בפרק בתרא דיבמות הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומפי אשה ואשה מפי אשה מפי עבד ומפי שפחה וכיון דמהני אשה מפי אשה כל שכן דאהני נכרי מסיח ל"ת מפי נכרי מסיח ל"ת דהוא עדיף דהכי מוכח שם מפלוגתא דר"ע ורבנן דסבירא ליה לר"ע דאשה אינה נאמנת להעיד ואמרו לו שם חכמים במתניתין ולא תהא כהנת כפונדקית פי' נכרית והביאו מעשה שהאמינו חכמים לפונדקית נכרית. והשיב ר"ע לכשתהיה הפונדקית נאמנת כלומר הפונדקית נמי לא האמינוה אלא מפני שהיתה מסיחה לפי תומה כמבואר שם בגמרא אלמא לר' עקיבא דלא מהני עדות אשה מהני נכרי מסיח לפי תומו ומדר"ע נשמע לרבנן דנכרי מסיח ל"ת עדיף. ומדחזינן דאשה מפי אשה מהני כ"ש נכרי מל"ת מפי נכרי מל"ת וכן הוכיח מהרי"ק שורש קכ"א דנכרים מל"ת מפי נכרים מל"ת נאמן מק"ו דאשה מפי אשה והאריך שם בראיות והוכחות יעוין משם וכיון שהגיד הנכרי הנ"ל ל"ת מפי נכרי מל"ת שנהרגו האנשים הנזכרים אין אנו צריכים לחקור עוד איך יודעים שנהרגו וכמו שכתב מהר"ם בתשוב' והיא בתשובת מיימון דאם העיד העד לאחר ג' ימים לא אמרינן לא תהני עדותו כדתנן אין מעידין עליו לאחר ג' ימים דכיון דמעיד סתם שנהרג אמרינן דידע ודאי שנהרג כגון שראוהו מיד והכירוהו או שהיה עם ההורגים וראה שהרגוהו. וכ"כ מהררא"י בכתביו סי' קס"א וז"ל א"כ כיון שאמר אותו עירו"ן בפה מלא שהוא הרוג לא דייקינן בתריה האיך ידע שהוא הרוג אלא אמרינן ששמע בבירור מהורגיו או מאותו שהיה עם הורגיו שנהרג והביא שם ג"כ ראיה מהתשובה דמהר"ם דלעיל. ואם יאמר האומר הלא הרמב"ם הצריך לומר וקברתיו וכאן לא הזכירו וקברתיו כי אם נהרג סתם. הלא כתב מהררא"י בכתביו דנראה מתשובת מהר"ם דלא בעינן וקברתיו וכתב ומהר"ם בתראה הוא ויודע דעת כולם דסמכא הוא עכ"ל. ואפילו אם ת"ל דנחמיר כסברת הרמב"ם וכמו שכ' הרשב"א בתשובה שכ' על דברי הרמב"ם אבל מקצת מן האחרונים אמרו שהוא נאמן במת סתם ולא אמר קברתיו ואעפ"י שאין דעתי מכרעת כך דעתי נוטה מפני שיש בזה כמה ראיות מהגמרא ומהירושלמי ומכל מקום מי יקל ראשו להקל כנגד אבות העולם אלא לשית לב לדעתם וכן כתב הריב"ש גבי נכרי שלא אמר קברתיו כיון שיצא מפי הרי"ף והרמב"ם להחמיר ראוי לחוש לדבריהם וכו' עד ומי יתיר לשוק אשה שהיא ערוה לדעתם חלילה עכ"ל. הלא כתב הריב"ש בתשובה שלא הצריך הרמב"ם לומר קברתיו אלא כשאין הנכרי מזכיר המתים בשמם כי כן מזכיר בגמר' בהנהו עובדי דאבא יודן בכולהו קברתיו והני עובדי הכי הוו שלא היה הנכרי מזכיר המתים בשמם אבל כשאומר הנכרי מל"ת איש פלוני מת חלילה לרב ז"ל שיצטרך לומר קברתיו שהרי באותו פרק עצמו כתב כיצד משיאין ע"פ נכרי מסיח ל"ת ולא הזכיר כלל קברתיו וכו' עכ"ל וא"כ בנדון דידן שהזכיר שמו ושם עירו לא בעי לומר וקברתיו אף לפי סברת הרמב"ם. ואע"ג דלפי הנראה לא היו הנכרים מכירים את היהודים הנ"ל בשמם ושהם ממקום פלוני אלא ע"פ היהודים עצמם שהחזיקו כך שמותיהם. אפילו הכי מהני שפיר דהכי כתב מהרי"ק שורש קע"ה וז"ל ואע"ג שהם לא היו מכירים אותו ולא יודעים שמו כי אם על פיו פשיטא דמהני ואפי' בפעם אחת שאומר ששמו כך די בכך. וראיה ברורה מדגרסינן בשלהי יבמות מעשה באדם אחד שבא להעיד וכו' א"ל ר' טרפון האיך אתה יודע בעדות אשה זו א"ל אני והוא היינו מהלכים בדרך וכו' אמרתי לו יישר כחך אריה אמר לי יפה כוונת שכך קורין לי יוחנן בן יונתן אריה דמכפר שיחיא לימים חלה ומת והשיא ר' טרפון את אשתו הרי לך דאע"ג דלא החזיק לו ששמו כך כי אם בסיפור בעלמא ושאמר שכך קורין לי בעירי אפילו הכי השיא ר' טרפון את אשתו עכ"ל. ואע"ג דבנדון דידן לא הזכירו שם אביו. איברא מוכח מדברי מהרי"ק שכשמזכיר שמו ושם עירו אין צריך להזכיר שם אביו שהרי בשורש קע"ה עלה על דעתו לומר שם דכי מזכיר שמו ושם אביו לא צריך להזכיר שם עירו ואמר דלא הצריך הרמב"ם להזכיר שם עירו אלא כשלא הזכיר שם אביו וכו' הרי מבואר לך שכשמזכיר שמו ושם עירו לא צריך להזכיר שם אביו. וכן דייקא לישנא דהרמב"ם ישראל שאמר מת יהודי עמנו במקום פלוני וכך צורתו וכך סימניו אין אומרים באומד דעתן פלוני הוא עד שיעיד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו וכן דייקא לישנא דתוספתא אין מעידין עליו עד שיהיו מכירין שמו ושם עירו הרי שלא הזכירו אלא שמו ושם עירו לבד. וכבר כלל מהר"ם בתשובת מיימוני דבכל מאי דמהימן עד אחד ישראל בעדות אשה מהימן נכרי במסיח ל"ת וא"כ בנדון דידן נמי כיון שהנכרי הזכיר שמו ושם עירו היה די בזה להתיר את נשותיהן. וכן יש להתיר אשת כמר זלמן ע"פ העדות שהעיד כמר יוסף בר שלמה שהעיד שבא לכפר במדינת וואליח"יי והתחילה הנכרית ואמרה לו ראה זה הרג הג' יהודים שלכם החזן. והנכרי זה הוא הולך בבתי שוקיים הלבנים שלו. דזה מקרי ג"כ מל"ת ואע"ג שלא הזכיר העד זה שהקדימה הנכרית איזה דברים קודם שאמרה ראה זה הרג היהודים שלכם וכבר כתב הר"ן שכל שלא הקדים הנכרית דברים לא מקרי מסל"ת. והר' דוד כהן החזיק דעתו כאשר הוא בתשובותיו הלא הר"ג טיצא"ק חולק שם עליו והביא כמה ראיות לסתור סברא זו והעיד שבכל בתי דינים שבסלני"ק בימי איתני וגאוני עולם שהיו בה פשט המנהג להתיר באומר הנכרי איש פלוני בן פלוני או ממקום פלוני מת אף עפ"י שלא הקדים שום דבר אחר וכך הם דברי הריב"ש בתשובה וכתב על זה הב"י וכן אמר לי מורי הרב הגדול הר' יעקב בי רב ז"ל שהוא מורה להתיר בפשיטות. וכן יש להתיר על פי העדות שהעיד כמר שמחה בר יוסף איך שבא לכפר פרעקוו"א ואמר לו הנכרי בעל אושפיזו שנתאכסנו אצלו שני יהודים מפרילו"ק עם יין והזהיר אותם שלא יצאו מביתו לדרכם כי לסטים בדרך ולא שמעו לקולו ונהרגו וז"ל אונד זיין דעם זעלביגען טאג אום גיקומען עכ"ל ואע"ג שלא הזכיר הנכרי שמו מכל מקום כיון שהזכיר שהיו מפרי"לוקא וידוע לנו שלא יצאו מפרי"לוקא עם יין שרף כי אם אותן שני אנשים וכדאיתא בתוספתא אבל אם אמרו אחד יצא מעיר פלוני מחפשין באותו העיר אם לא יצא אלא הוא משיאין את אשתו. וכן כתב הרמב"ם וכן הוא מבואר בשאר פוסקים:

אלא שהיתר זה יפול בכללו מצד שהעידו עוד עדים אחרים איך שההריגה היתה על ידי שטבעו הלסטים האנשים הנ"ל במים שאין להם סוף הנקרא פרו"ט. דהיינו שלמה בר יצחק שהעיד שכשהי' ביריד סנעטי"ן שמע מיהודים אנשי לבו"ב איך שנטבעו. וכן בעדותו של כמר יעקב בר עוזיאל הגיד הנכרי שנטבעו. ועוד העיד שהלך הוא ואחד עמו נקרא בשמו יחיאל בר נחמן לכפר פאזי"זין והגיד להם הכומר שנטבעו. וכבר אמרו נפל למים שאין להם סוף אשתו אסורה. וא"כ איכא למימר נמי שגם העדים הראשונים שהגידו ששמעו מפי הנכרים מל"ת שנהרגו יכול להיות שהטביעה הם קוראים הריגה דכיון דיצא הקול שנטבעו מכח זה הגידו הנכרים שנהרגו ודוגמת ענין זה כתוב בת"ה סימן ר"מ דאפילו היכי שסח הנכרי לשונות שהן כוללות המיתה יש לחוש שאמר זה על הטביעה. ובסיום דבריו כתב ולפי זה נראה ג"כ אם ראובן טבע במים שאין להם סוף ואשתו רחוקה ממנו במלכות אחרת ויצא קול במקומה שבעלה טבע ואחר כך כתב בחור אחד לחבירו דרך שמועה או דרך התאוננות על ראובן הלזה שמת והזכיר עליו בכתיבה בהדיא מיתה והטביעה לא הזכיר אין אומרים נתיר את אשתו מטעם דכתב בא"ז מצא כתוב בשטר וידוע שכתבו ישראל ומי הוא הכותב אפילו כתוב בכתב נכרי פלוני מת מתירין את אשתו. דהכא אמרינן דהא דכתב הבחור על ראובן שמת זהו מחמת הטביעה כמו שיצא הקול כבר ובעבור שלא שמע מעלייתו מן המים ואין ידוע אנה הוא החזיק אותו בודאי מת כדאיתא בגמרא דאשתבע רב נחמן בכי ה"ג בעובדא דחסא. וכיוצא בזה כתב הב"י בתשובותיו בדין נכרי מסיח לפי תומו סי' א' וז"ל ועוד דכפי הנראה לע"ד מטעם אחר נמי ליכא למסמך על עדות זה להתיר אשה זו כלל דהא כיון דקאמרי הנשים דמעיקרא נפיק קלא שנהרג שלעה כרו"ב אפשר דאותן היהודים שבאו ממוש'קולר ואמרו שנהרג היה מצד הקול ההוא דנפיק מעיקרא דומיא דההיא דכתב מהררא"י ז"ל בתרומת הדשן סימן ר"מ וכו' ואין לומר דהתם היינו טעמא דגבי טביעה דאיכא למימר דאמרי בדדמי אבל בשאר עדיות דעלמא לא וכו' זה אינו והביא ראיה ממהרי"ק ע"ש עכ"ל וא"כ בנדון דידן דאיירי בטביעה פשיטא דאיכא למימר שבשביל שיצא הקול שנטבעו אמרו הנכרים הנ"ל בסתם שנהרגו. וכי תימה למה נחמיר כולי האי הלא בעדות אשה הקילו. הלא כתבו הפוסקי' דהני מילי בעדים גופייהו. אבל בגופא של עדות החמירו משום חומרא דאשת איש כדמוכח מכמה עובדי דפרק האשה שלום וכן החמירו במים שאין להם סוף ובמלחמה ודבר. וכן כתב מהרי"ק שורש ל"ב וז"ל בכל מקום שהדבר תלוי בספק אפי' בעדות אשה הלכו בו חכמים להחמיר והיינו מטעם חומרא דאשת איש כמו שכתבו התוספות וכו' עכ"ל ואם כן לית לן צד להתיר נשותיהם של האנשים הנ"ל מטעם העדיות הנזכרים. אלא שעדיין יש לעיין באם נוכל למצא על כל פנים להתיר אשת זלמן חזן מטעם שהרי העיד כמר שלמה בר יצחק איך ששמע בסנעטי"ן ששמע מיהודים דלבו"ב שנטבעו האנשים הנזכרים בנהר שנקרא פרו"ט ושאחר כך יצא כמר זלמן הנ"ל מן המים ערום ובא אל כפר אחד ונתנו לו הכפריים כתונת וכסות וכובע ולחם והראו לו הדרך ואחר שהלך לדרכו באו הלסטים ורדפו אחריו וחתכוהו לחתיכות. וכן העיד כמר אהרן בר נחמן שבא לכפר בוטישא"ק ואמרו לו הנכרים וז"ל וואש שלעפשטו דיך אום מאן האט דיא יהודים גיהרגת אונד האט זיא אין דש וואשר גיווארפין אונד איינר איז ארויס גישוואומן אויף דיא אנדרי זייט אונד איז גקומן קיין טאר"י וכו' לסוף מן האט דען אויך גיהרגת הינטר כפר קאסני"ץ. הרי שהעידו שאחר כך שיצא כמר זלמן הנ"ל מן המים חזרו והרגו אותו. ואע"ג שבעדותו של כמר יעקב בר עוזיאל נזכר המעשה בענין אחר וז"ל דער נאך בין איך גיקומן לכפר דינזא"ן דא האט מיר איין עכו"ם גיזאגט איין יהודי איז נאקיט אנטלאפין אויש דעם וואשיר הנקרא פרו"ט אונד איז גיקומן לכפר ליטווי"ט צו איינר נכרית אלמנה דא האט זי אים גיגעבן איין העמד וכו' ער איז נייערט אויש דעם כפר הויז ארויס גנגן דא זיין ב' גזלנים נאך גיקומן וכו' עד דא זענין דיא גזלנים נאך גילאפין אונד האבן אין ווידר גיפאנגין אונד האבין אין איבר אנייז דער טרענקט וכו' הרי העיד מפי הנכרי שהטביעוהו במים וכבר מבואר שבמים שאין להן סוף אשתו אסורה וא"כ הוי ליה עדות מוכחשת ותנן אחד אומר מת ואחד אמר לא מת לא תנשא. הא יש כאן שנים שמעידים שהרגוהו לבסוף דהיינו העדות של כמר שלמה. והעדות של כמר אהרן בר נחמן שמבואר בעדות שני עדים הנ"ל שזלמן הנ"ל נהרג אחר כך מהגזלנים שחזרו ורדפו אחריו והוי ליה אחד במקום שנים ותנן בסוף פרק האשה שלום שנים אומרים מת ואחד אומר לא מת אף על פי שלא נשאת תינשא. ואע"ג דבנדון דידן לא העידו העדים אלא מה ששמעו מפי נכרים שהם פסולי עדות. הא מוקמינן שם מתניתין דהתם כרבי נחמיה ופירשוהו לדבריו הכי כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד רצה לומ' שאם העידה אשה אחת מת ושתי נשים העידו לא מת הולכים אחר עדות השתי נשים שהיו הרוב כמו שהולכים בשני אנשים נגד איש אחד. ואיתא עוד התם אמתניתין דקתני שנים אומרים מת ועד אחד אמר לא מת אעפ"י שלא נשאת תינשא. ופריך מאי קמ"ל בפסולי עדות וכדרבי נחמיה דאזיל בתר רוב דעות והיינו הך ומשני מהו דתימא כי אזלינן בתר רוב דעות לחומרא אבל לקולא לא קמ"ל. הרי לך שגם בפסולי עדות כמו נשים לענין עדות אשה אזלינן אחר רוב דעות אפילו לקולא שמעידין שתי נשים שמת ואחת אומרת לא מת תינשא וכן פסקו כל הפוסקים וכן פסק הטור א"ה סימן י"ז וכתב שם הרא"ש אהא דאמר התם קמ"ל דאפילו לקולא אזלינן אחר רוב דעות בעדות נשים ואף על פי שלא התירוה עדיין לינשא תנשא עד כאן לשונו וכיון דבעדות נשים אזלינן אחר רוב דעות אפילו לקולא ואף על פי שעדין לא התירוה כשבא האחת ואומרת לא מת תינשא. כל שכן בעדות נכרים המסיחים ל"ת שהרי כבר הוכחנו בתחלת דברינו שנכרי מסיח לפי תומו עדיף מאשה וכן פסק הר"ן בתשובותיו סימן מ"ז. וכן פסק בנימין זאב בתשובותיו סימן ב' אם כן היה נראה מתוך העדיות הנ"ל להתיר את אשת כמר זלמן חזן:

ואם יאמר האומר הלא לא העיד כמר שלמה בר יצחק בעדותו ששמע שאחר שיצא כמר זלמן הנ"ל מן המים רדפו אחריו והרגוהו אלא אמר בזה הלשון דא זיין דיא גזלנים נאך גילאפין אונד האבן אין צו שטיקן גיהקט. וזהו מגוייד ותנן במתניתין אין מעידין עליו עד שתצא נפשו אפי' ראוהו מגוייד וצלוב וכו' וכן פסקו הפוסקים וגם הטור סי' י"ז. איברא נראה לי דאין להחמיר בנדון דידן מטעם זה דלא מבעיא לסברת הרמ"ה דכתב דדוקא כשראוהו מגוייד בסכין מלובנת או שראו שנכווה אחר כך כדאמר רשב"א שם בברייתא דאין מעידין עליו מפני שיכול לכוות ולהחיות וכדמוקי שם רבא מתניתין בסכין מלובנת. אבל אם לא ידענו שהסכין היה מלובנת ונכוה לא. פשיטא דלפי זה בנדון דידן אין להחמיר. אלא אפילו לפי סברת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דכתבו סתם לאיסור דמשמע מדבריהם דסבירא להו דאפי' לא ידענו שהיה הסכין מלובנת אין מעידין עליו ומפרשים דברי רבא הכי מתניתין בסכין מלובנת ודברי הכל דר"ל טעמא דמתניתין משום דכל שראוהו מגוייד חיישינן שמא בסכין מלובנת היה ואין מעידין עליו לד"ה. מ"מ אין להחמיר בנדון דידן משום דהא פשוט הוא דלכל הדעות אם ידוע לנו שלא היה הסכין מלובנת מעידין עליו לד"ה ובנדון דידן פשוט הוא דהוי כאלו ידענו שלא היה הסכין מלובנת דאנן סהדי שהגזלנים לא היה סכינם מלובנת דלא נתכוונו כי אם להמיתו וגם אין מדרך הגזלנים ללבן את סכיניהם. ועוד שלשון זה שאמר מאן האט אים צו שטיקן גיהקט. לשון זה מורה לומר שחתכוהו לחתיכות דקות באופן שמת ואי אפשר לחיות בשום אופן. ופשוט הוא בעיני אמנם מצד אחר יש לחלוק ולפקפק על שריותא דא דבנדון דידן אין רוב דעות משום דעדותו של כמר אהרן בר נחמן לא נוכל לצרפו להתיר משום שהרי לא הזכירו הנכרים שמות היהודים שנהרגו ולא שם מקומם אלא אמרו סתם וז"ל מען האט די יהודים גיהרגת וכו' אונ איינר איז אויס גישוואומן וכו' לסוף מען האט דעם אויך גיהרגת. ולא הזכיר שמו כלל. ועוד שאפשר שגם נכרי זה במה שאמר בלשונו לסוף האט מען דעם אוך גיהרגת מחמת קול הטביעה אמר כן ששמע שלסוף חזרו והטביעוהו כאשר הוא בעדותו של כמר יעקב בר עוזיאל. ולרוב פעמים אינו יוצא חי אמר אותו עכו"ם שלסוף הרגוהו כאשר כתבנו למעלה על עדות העדים הראשונים. ואם יעלה על הדעת לומר הלא עדות של כמר שלמה בר יצחק לבדו יחשב לרוב דעות מטעם שהעיד שכשבא לסנ"טין שמע מיהודים וכו' ובסוף עדותו סיים ואמר כמדומה לי שאחד מהיהודים דק"ק לבוב ששמע הענין זה מפיהם היה משרתו של כמר חנן מק"ק לבוב. הרי מבואר מעדותו ששמע הענין הזה מיהודים רבים ועל כל פנים לא פחות משנים. איברא אין בזה ] כדאי לצרף להתיר משום שהרי פשוט הוא שאותן היהודים לא ראו המעשה אלא ששמעו אותו מפי נכרים והיהודים לא פירשו בדבריהם ממי שמעו ואפשר שכולם שמעו השמועה מפי נכרי אחד וא"כ לא נחשבו כולם כי אם כאחד. וכיוצא בזה מצאתי בתשובות הר"ן סי' מ"ז שכתב וז"ל וגם לא כתבת שאותן ששמעו מפי אחרים שהיה חי אם היה שאותן אחרים היו אומרים שהיה חי בבירור שהיו יודעים כן או ששמעו מפי אחר וא"כ אולי אותו אחר ששמעו מפיו הוא אותו ששמע מפיו העד השלישי וכו' וכל כיוצא בזה הדבר ברור שאין כאן רבוי עדיות שאם בא אחד והעיד ששמע מפי ראובן שהיום מת ובאו מאה ששמעו מפי שמעון שהיה חי הדבר ברור דהוי כאלו עד אמר מת ועד אמר לא מת וכו' עכ"ל. ואל יטעה שום מעיין במה שנמצא בספרי שלחן ערוך וז"ל בסימן י"ז סעיף מ"א אם שנים מעידים ששמעו מפי אחר שמת פלוני וכו' מותרת. כי ט"ס הוא וצריך להיות אם שנים מעידים ששמעו כל אחד מפי אחר וכן הוא בב"י בשם תשובת הר"ן. וגם כבר מבואר בדברינו דלעיל דאין לצרף לרוב דעות העדיות הראשונים שהעידו בסתם ששמעו שנהרגו שהרי כבר הוכחנו שאפשר הוא ויש לחוש שעל קול שיצא שנטבעו אמרו כן. והואיל וכן שלא נמצא בנדון דידן לצרף רוב דעות המעידים להתיר אם כן נשאר שהוא עדות מוכחשת כדין עד אחד אומר שנהרג ועד א' אומר שנטבע במים שאין להן סוף וכמעשה זה איתא במרדכי סוף יבמות ואפליגו שם אם הנכרי שאומר שהשליכו אותו חי לתוך המים נאמן לאסור ולהכחיש הנכרי הראשון שאמר שאחר שהרגוהו השליכוהו למים. וכנראה מדברי המרדכי שם שלא הותרה אותה האשה. וכן פסק מהר"ם. וכן הר"ן בתשובה סוף סימן ע"א שנכרי אחד אומר מת ונכרי אחד אומר לא מת יש לו דין עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת ולא תנשא:

והואיל וכן אין למצא צד היתר גם לאשת כמר זלמן אלא באחד משני דרכים. הא' באם נוכל לתרץ דברי עדותו של כמר יעקב בר עוזיאל שהעיד שהגיד לו הנכרי שרדפו הגזלנים אחר היהודי שיצא מן המים וחזרו והטביעוהו באופן שלא יכחיש עדותו של כמר שלמה בר יצחק שהעיד ששמע שלסוף הרגו גם את זלמן שיצא מן המים. ואע"ג דאין לנו ראיה ברורה מן הגמרא שנקיל בעדות אשה לתרץ דברי העדים שנראים כמכחישין זה את זה שנוכל לומר דאדרבא משום חומרא דאשת איש יש להחמיר כשיש ספק בגוף העדות כמו בדיני נפשות דדייקינן בסהדי כדמשמע בפרק קמא דפסחים. הלא כבר כתב מהרי"ק שורש קכ"א וז"ל ועל השנות טענת הנכרי המרצח יפה כתבת וכו' ועוד כי נוכל לתרץ גם דבריו האמצעים ולומר שלא היה סותר דבריו הראשונים לומר שלא נהרג אלא שלא מת לפצעו ולחבורתו רק ע"י רוצחים אחרים עכ"ל וכן פסק הב"י בתשובותיו. ואין סברא דדוקא כשהנכרי עצמו מכחיש דבריו הראשונים כעובדא דהתם ס"ל למהרי"ק שיש לתרץ דבריו אבל אם נכרי אחד אומר מת ואחד אומר בענין אחר באופן שיש הכחשה ביניהם אין לתרץ דבריהם. זה אינו דהסברא היא איפכא דכשהוא מכחיש דברי עצמו היה לו לומר דאין כאן עדות כלל ואפי' הכי מקיימין דבריו הראשונים אם נוכל לתרץ דבריו. כל שכן בשני נכרים דכיון שהעיד אחד מהן לפי תומו במה שיספיקו דבריו להתיר האשה אעפ"י שהשני מכחיש קצת דבריו אם נוכל לתרץ דבריו באופן שאין מכחיש דברי הראשון מתרצין ונראה שסברא נכונה היא ויש לסמוך עליה וגם כדאי מהרי"ק לסמוך עליו בצירוף שנסתייע מדברי הרשב"א וכתב וז"ל ועוד דמשמע מתוך תשובת הרשב"א דנאמן הוא להתיר ולא לאסור עכ"ל ר"ל דנכרי מסיח לפי תומו נאמן בעדות אשה להתיר ולא לאסור ואע"ג דאין לסמוך כל כך על תשובת הרשב"א זאת שהרי מהר"ם חולק עליה בתשובה וס"ל דנאמן לאסור כמו להתיר. וכן הר"ן בתשובה סוף סימן ע"א כנזכר למעלה. מ"מ כשנוכל ג"כ לתרץ שאין הכחשה ביניהם נראה בעיני שיש לסמוך על זה וא"כ בנדון דידן נמי יש לתרץ דברי העדים שהמעשה היה שהגזלנים חזרו ורדפו אחרי זלמן חזן הנ"ל והרגוהו בחרב כאשר העיד כמר שלמה בר יצחק ששמע מפי יהודים שאחר שיצא כמר זלמן מן המים חזרו ורדפו הגזלנים אחריו והרגוהו בחרב אלא שאחר שהרגוהו חזרו והשליכוהו לתוך המים. וכן הסברא נותנת שהמעשה כך היה שהרי שכיון שראו הגזלנים שמתחלה השליכוהו לתוך המים ויצא חי וחזרו ורדפו אחריו כדי להמיתו פשוט הוא שלא חזרו והשליכוהו לתוך המים חי שודאי חששו שיחזור ויצא חי כיון שיודע לשוט ולצאת מן המים אלא ודאי הרגוהו ואחר כך השליכוהו לתוך המים. והנכרי שהגיד לכמר יעקב בר עוזיאל איך שחזרו ורדפו הגזלנים והשיגוהו וחזרו והשליכוהו לתוך המים. תפס סוף המעשה שהאמת הוא שחזרו והשליכוהו לתוך המים לאחר ההריגה לכך הגיד הנכרי שחזרו והטביעוהו ונראה שתירוץ דברים זה עדיף ממה שכתב מהרי"ק שהרוצח שחזר ואמר לא נהרג שהיה כוונתו שלא נהרג מידו רק מרוצחים אחרים כאשר מובן מעצמו והב' שנוכל לומר שכמו שאין לצרף עדותו של אהרן בר נחמן להתירא מטעם שלא הוזכר בעדותו שהזכירו הנכרים שמו ושם עירו. ה"נ נימא שאין לצרף עדותו של כמר יעקב בר עוזיאל לאיסור שהעיד שהגיד הנכרי שחזרו והטביעוהו בתוך המים משום שהרי גם כן לא נזכר בעדותו שהנכרי הזכיר אח שם זלמן ושם עירו אלא שהגיד איך שיהודי אחד נמלט ערום מתוך המים וכו' ותכף שיצא מן הכפר באו הגזלנים ורדפו אחריו וחזרו והטביעוהו ולא הזכיר מי היה היהודי ונוכל לומר שיהודי אחר היה לא אותו זלמן שהעיד עליו כמר יצחק בר שלמה שרדפו אחריו והרגוהו בחרב וחתכוהו לחתיכות. וא"כ אינו סותר כלל עדותו של כמר יצחק בר שלמה ועוד הרי לא נזכר בעדותו של כמר יעקב בר עוזיאל שהיה הנכרי מסיח לפי תומו וא"כ לא מבעיא לסברת הרשב"א שכתב מהרי"ק בשמו שכתב שנכרי נאמן להתיר ולא לאסור פשיטא שאין בעדות זה לאסור אלא אפי' לסברת מהר"ם בתשו' שכ' שהנכרי נאמן לאסור כמו להתיר. מ"מ היכי שאין הנכרי מסיח ל"ת שאינו נאמן להתיר כמו כן אינו נאמן לאסור כי חזקת נכרים משקרים ואינם נאמנים לא להתיר ולא לאסור כ"א במסיח ל"ת. וכמו שכתב הר"ן בתשובה נכרי שאין מסיח לפי תומו אינו נאמן דכשם שאינו נאמן להתיר כך אינו נאמן לאסור אם מכחיש למי שאומר שמת. וב"י הביאה סימן י"ז ע"ש. והואיל וכן שאין בכח הנכרי שהגיד לכמר יעקב בר עוזיאל להכחיש העדות של כמר שלמה בר יצחק ולאסור אם כן יצאה אשת כמר זלמן להיתרא ע"פ עדותו של כמר שלמה בר יצחק לחוד. אך בכל זאת עדין לבי מהסס להתירה תכף על סמך זה שאפשר שאע"פ שלא נזכר בעדותו של כמר יעקב בר עוזיאל שהזכיר הנכרי שמו של זלמן שמא העד קיצר דבריו וסמך על הדברים שהקדים לפני זה שהגיד לו הנכרי אחר שהיו היהודים בביתו והזכיר כל אחד בשמו. גם אע"פ שלא נזכר בעדותו שהגיד הנכרי הדברים ל"ת באולי גם כן קיצר דבריו. גם התירוץ דברים שכתבנו למעלה אין במשמעות העדות כל כך. ע"כ אני אומר להיות מתון בדבר ולהשהות בשריותא דאתתא דא זמן מה באולי בתוך כך יתבררו דברי אחד מהעדים באופן שיהיו שני עדות שיגידו לפי תומם בבירור ממש שנהרג כמר זלמן הנ"ל אחר שיצא מן המים שאז יתבטל עדותו של כמר יעקב בר עוזיאל. או שכמר יעקב בר עוזיאל יברר דבריו שאותו הנכרי שהגיד לו שנטבע לא היו דבריו לפי תומו או באופן זולת זה ואז תצא היתרא דאתתא דא בפשיטות בלי פקפוק. ואע"ג שהתירוץ דברים שכתבנו אנחנו בנדון דידן הוא יותר קרוב ונכון מאותן תירוצים דברים שכתב מהרי"ק כנזכר למעלה והיה ראוי לסמוך עליו וכן על הטענות אחרים שכתבנו היה לסמוך להתיר. מ"מ כיון שאפשר שיתברר הדבר ע"י המתנת זמן מה באופן שיצא הענין להיתר בלי שום ספק ופקפוק. אמרנו להמתין עוד בשריותא דילה עד יריד לבו"ב שע"ג ואם בתוך זמן זה לא יתברר הענין יותר. אזי נצטרך לטרוח לצרף בעלי הוראה כי היכי דנימטיא שיבא מכשורא כדי שתצא להיתרא אי"ה ע"פ הטעמים והראיות והנימוקים הנזכרים למעלה לפי ענ"ד:

אחר כל דברי האמת והצדק שכתבנו למעלה. הנה עתה ביריד לבו"ב שע"ג הגיעו אלי עוד דברי האלוף המרומם ר"ג ור"מ מהר"ר אבא הלוי כי הוא היה המתעסק והשואל בעסק שריותא דא. והודיע לי איך שהעד כמר יעקב בר עוזיאל הנזכר היה שליח ששכרו אותו שילך למדינת וואלי"חיי ויחקור וידרוש מי ומי הן הרוצחים כדי לעשות בהם נקמה. וא"כ חזקה שהשליח עשה שליחותו וחקר ודרש אחר הדבר מהנכרים מי ומי הרג היהודים הנ"ל ולא המתין השליח עד שהתחיל הנכרי לדבר לפי תומו כי לא נשתלח לזה שישמע מפי נכרים המסיחים ל"ת כדי להתיר האשה כי אם לחקור ולדרוש אחר הרוצחים כדי לעשות נקמה. והואיל וכן מאחר שלא נזכר בלשון העדות שהעיד כמר יעקב בר עוזיאל הנ"ל שהגיד לו הנכרי אותן הדברים מטביעת כמר זלמן הנ"ל לפי תומו אין [להחמיר] (להקל) ולומר שמא לפי תומו היו אלא שהעד קיצר דבריו. הואיל והסברא והחזקה נותנת שלא היו אותן הדברים ל"ת כי אם ע"פ שאלה וחקירה ודרישה כי כן היה ענין שליחותו. וכיוצא בזה כתב הר"ן בתשובותיו סימן ג' בההוא מעשה ששלחה האשה שליח נכרי עם כתב נכרית לדעת אם בעלה המומר חי או מת ע"ש וכמו שכתב גם ר"ג ור"מ מהר"ר אבא הלוי יצ"ו, ואע"ג שאין דברי הר"ן ראיה כל כך מפני שלא כתב הר"ן שם כן אלא להחמיר ואמר שלא לסמוך להתיר על אותן הדברים שאמרה הנכרית שהיתה נשואה לאותו מומר ועכשיו מצאה השליח שנשאת לנכרי אחר ואמרה לו שמת המומר בעלה ראשון. שמסתמא היו אותן הדברים ע"י שאלה אע"פ שמלשון העדות היה משמע שאמרה הנכרית אותן הדברים מעצמה קודם ששאלה כאשר מבואר שם בדבריו. ובנדון דידן צריכים אנו לסמוך על סברא זו להקל. ועוד דהתם טעמו של הר"ן כמו שכתב שם וז"ל והדבר רחוק בעיני שהתחילה הנכרית ההיא לומר לאיש שלא הכירה מעולם שבעלה הראשון מת אם לא שהיא שאלה עליו כי כן היה ענין שליחותו וכו' עכ"ל. וסברא זו של הר"ן לא שייכא בנדון דידן מ"מ מאחר שבנדון דידן יש לנו ג"כ סברא וחזקה שהשליח חקר ודרש אחר ענין ההריגה של היהודים כי לא נשתלח כי אם לחקור על הרוצחים לנקום מהם דם היהודים השפוך וגם לא נזכר בלשון עדותו שהגיד לו הנכרי אותן הדברים ל"ת יש לסמוך ג"כ לומר שלא היו כי אם ע"פ שאלה וא"כ אין באותו עדות כח לאסור ולסתור העדות שהעידו להיתר האשה הנ"ל. בצירוף שאר טעמים ונימוקים שכתבנו. וצדדנו להיתרא כאשר מבואר למעלה בדברינו הראשונים בהסכמת בעלי הוראה. ובכן יצאה האשה מרת לאה אשת כמר זלמן חזן הנ"ל מבית דיננו להתירה בלי שום ספק ופקפוק ושריא להנשא לכל גבר דיתיצבייין ואנש לא ימחא בידה. עד כה דברתי וכתבתי הנראה לע"ד ע"פ הדין למען האמת והצדק נאם הטרוד מאיר בן מהר"ר גדלי"ה ז"ל ה"ה חתן המל"ך הגאון מהררי"ץ כ"ץ ז"ל ה"ה:

תוכן העניינים

מהרם לובלין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה