אור ברסלב
מהרם לובלין שאלה קלא

מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין

שאלה קלא

שאלה קל

ראובן ושמעון אחים היו דרין בבית אחד דהיינו ראובן היה דר עם אשתו בעלייה שבבית ואביו יעקב היה דר למטה בבית ושמעון בנו השני היה שם בעיר לבדו בלא אשתו ובא ללמוד שם ונתחבר ללמוד עם אחיו ראובן הנ"ל הדר למעלה בעלייה שבבית וארוחתו של שמעון היתה תמיד על שלחן אביו יעקב הנ"ל למטה בבית גם היה לו חדר מיוחד ללילה אך שבכל היום היה נתחבר עם ראובן אחיו ללמוד עמו בבית החורף שלו שבעלייה ולא לאכול ולשתות עמו אך לפעמים כשהיה לאחיו אורחים גם הוא אוכל עמהם על שלחנו כך היו נוהגים כמשך חצי שנה ואחרי כן נטה שמעון הנ"ל אהלו לקבוע דירתו בבית אחר אך שבכל יום ויום נתאסף בהשכמה עם אביו יעקב הנ"ל ועם שאר לומדים על הישיבה בבית החורף של אחיו ראובן שבעלייה ומיד אחר הישיבה הלך שמעון הנ"ל לביתו ואח"כ בסוף הזמן ההוא נח נפשיה של יעקב אביו הנ"ל וגם אחיו ראובן הנ"ל מת ויותר הוא לבדו לחלוץ והאלמנה ההיא דהיינו היבמה נפלה למשכב על ערש דוי מיד וגם שמעון הנ"ל חלה מיד כמה ימים והיה בבית החורף למטה ואחר שהלכו בקצת על משענתם והיו שניהם למטה בבית החורף והיו אוכלים יום או יומים ביחד מקערה אחת ואח"כ אכלו כולם יחד דהיינו עם אלמנת יעקב ז"ל וכל בני ביתה של האלמנה הנ"ל והכל ביחד לא היה רק בערך ח' ימים ואח"כ הלכה היבמה אל בית אביה למקום אחר ועד שעת חליצה היתה שם ואחר כך באת למקום היבם שמעון הנ"ל ופטרה בחליצה ואחר כך נישאת החלוצה לאחי חמותה דהיינו לדודו של החלוץ שמעון הנ"ל וכולם החלוץ עם אשתו והחלוצה עם בעלה דרים ביחד בבית החורף למעלה הנ"ל ונתעוררו קצת לומר לאסור להם לדור יחד כי כן כתוב בהגה א"ה סימן קנ"ז יבם עם חלוצתו לא ידורו יחד אם לבו גס בה. כארוס וארוסה עכ"ל השאלה. הועתק אות באות מגוף השאלה נאם משה מרדכי בן לא"א מוהר"ר נתן הכהן ז"ל היכ:

תשובה דין זה הוא ברייתא בסוף פרק ב' דכתובות (ביאור שיטת הלכה דכתובות פ"ב המגרש את אשתו וכו' לפי משמעות רש"י ושאר הפוסקים) המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו וכו' ועוד שם ת"ר לוה הימנה וכו' אינה נפרעת אלא ע"י אחר וכו' תנא באבל רבתי במה דברים אמורים שנתגרשה מן הנשואין אבל כשנתגרשה מן הארוסין נפרעת על ידי עצמה שאין לבו גס בה. ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרבא אוקי רבא שלוחא בינייהו א"ל רב אדא בר מתנא והאמר רב נחמן תנא באבל רבתא וכו' א"ל קא חזינן דקא גייסי בהדדי ופרש"י לא תנשא בשכונתו לפי שמכירה ברמיזותיו וקריצותיו שמא יבאו לידי עבירה וכן פירש דגייסי בהדדי מכירין זה את זה ברמיזות וקריצות. ומזה למדו הפוסקים גם כן דין הדירה שהרי כתב הרמב"ם פרק כ"א מהלכות איסורי ביאה ואם נתגרשה מן הארוסין מותרת לתובעו ולדור עמו ואם היה לבו גס בה אף מן הארוסין אסור עכ"ל. והנה לפי שיטת ההלכה ומשמעות פרש"י תרתי בעינן לאיסורא שיהא להם קירוב אישות או נשואין או אפילו ארוסין ובלבד דחזינן דלבו גס בה אבל בגס בה לחוד אין לאסור דהגע בעצמך אדם המגדל בתוך ביתו איזה קרובה או יתומה שהיא מפתו תאכל ומכוסו תשתה ותהא רגילה עמו והשיאה לאיש תהא אסורה לדור אצלו בביתו או בשכונתו. אלא ודאי לא חשו לזה אלא כשהי' להן קירוב אישות או ע"י נשואין או ע"י ארוסין שהיה בדעתן לינשא אז אם גייסי בהדדי יש לחוש דהואיל והן מכירין זה את זה וגייסי בהדדי ואינן בושין זה בפני זה ומכירין זה את זה ברמיזות וקריצות חשו חכמים שלא יבאו חס ושלום לידי עבירה לאחר שתנשא לאיש אחר או באשת כהן אפילו עד שלא תנשא שהרי היא אסורה עליו ולקי עליה בשביל איסור גרושה לכך אסרו שידורו בשכונה אחת או במבוי אחת. אבל חולץ וחלוצה שלא היה מעולם ביניהם שום קירוב אישות ולא היה בדעתן מעולם שישאו זה את זה בפרט בזמן הזה שנוהגים איסור יבום ומחזיקים זה את זה באיסור אשת אח שהיא בכרת פשוט הוא שאף אם הם קודם חליצה בבית אחד ורגילים זה בזה. מרחיקין זה מזה בכל מיני ההרחקות שלא להתקרב זה אל זה בשום מיני קורבה בכל מיני חומרות כדין איסור אשת אח ואיסור אשת איש ולכך אף לאחר שיחלוץ לה אין שום ראיה מן הגמרא לאסור עליהם הדירה. אך לבד את זה מצאתי הרשב"א בתשובותיו סימן ר"ע אשר משם הועתקה ההגה אשר בש"ע בטור א"ה בסוף סי' קנ"ז הנזכרת למעלה בלשון השאלה כתב שם שנשאלה לפניו שאלה כזאת במעשה שבא לידם באחד שהיתה בת אחותו יבמתו וגייסי אהדדי מחמת שהיתה אוכלת על שלחנו בעוד בעלה בחיים וכן לאחר מותו אם מותרת לדור עמו ולאכול על שלחנו אחר חליצה מי הוי כארוס וארוסתו בדגייסי אהדדי כדאיתא בפרק האשה בפרק ב' דכתובות כנזכר למעלה והשיב וז"ל מסתברא דאסור דאע"ג דאיכא לחלק קצת בין ארוס ליבם. כל דחזינן להו דגייסו אהדדי כי הני אסור ובגיטין פרק הזורק בירושלמי גרסינן המגרש את אשתו לא תדור עמו וכו' והארוסה שביהודה כנשואה היא. החולץ ליבמתו אע"פ שעשה בה מאמר הרי זו לא יפנה שאין מאמר קונה קנין גמור ע"כ וכיון דמייתי הכא חולץ לומר שאע"פ שעשה בה מאמר אינה כנשואה וקאמר דארוסה שביהודה הרי היא כנשואה משום דגייסי אהדדי משמע נמי לכאורה דחולץ דכוות' דכל דלא גייסי הרי כארוסה ואי גייסי כארוסה שביהודה הרי היא כנשואה עכ"ל הרשב"א. (תפיסה פעל הרשב"א בתשובותיו סי' ר"ט בדין חלוץ וחליצה וביאור דברי הירושלמי דפרק הזורק.):

ומי שיש לו לב להבין ועינים לראות יראה ויבין שאין ראייתו זאת מוכרחת מכמה טעמים. חדא דהדברים מוכיחים דהירושלמי איירי בחולץ שבתחלה היה בדעתו לייבם את יבמתו ולכך הוה סלקא אדעתיה לומר דכי עשה בה מאמר תהוי כנשואה וכשאחר כך חולץ לה וגם נותן לה גט בשביל המאמר תהא אסורה לדור בשכונתו ככל אשה המתגרשת מן הנשואין קמ"ל דלא. משום דמאמר אינו עושה קנין גמור ובחולץ כזה אפשר שהוא כדבריו דאפילו בלא מאמר כל דלא גייסי הרי הוא כארוסה ואי גייסי כארוסה שביהודה הרי הוא כנשואה. משום דכיון דהיה בדעתו לכונסה הוי ליה כמו ארוסה דעלמא שיש צד קירוב של אישות ביניהם וכיון דגייסי הוי כנשואה ואסורה לדור בשכונתו כנזכר למעלה. ואפשר דלא מיתני' ברייתא זו אלא למאן דאמר מצות יבום קודם אבל היכי דלא היה בדעת החולץ מעולם לכנוס את היבמה ולא היה ביניהם שום צד קירוב של אישות מאן לימא לן דהויא כנשואה אפילו היכי דגייסי בפרט בזמן הזה שנוהגים איסור יבום. ועוד דמנא ליה למידק דכיון דמייתי חולץ להכ' הוי ליה חולץ דכוותא דאפילו בלא עשה מאמר כל היכי דלא גייסי הויא כארוסה ואי גייסי כארוסה שביהודה הרי היא כנשואה. דלמא לא מייתי ליה לחולץ הכא אלא לומר שאע"פ שעשה בה מאמר אינה כנשואה אלא שע"י המאמר נעשית כארוסה משום שעל ידי המאמר נעשה ביניהם צד קירוב אישות כמו בארוסה דעלמא ולכך אי גייסי כארוסה שביהודה הוי כנשואה אבל לעולם אימא לך דחולץ דעלמא שלא עשה ביבמתו מאמר ולא היה בדעתו מעולם לכונסה ולא היה ביניהם שום קירוב של אישות אפי' היכי דגייסי בהדדי לא הוי' כנשואה. ואחר שכתבתי זה מצאתי בתשובות מהר"ם מפדו סי' ט"ז שנשאל ג"כ על חלוץ וחליצה אם מותרים לדור בחצר אחד והשיב ג"כ דחולץ וחלוצה שמעולם לא היה בדעתם להתקרב רק להתרחק בפרט בזמן הזה שנוהגים מצות חליצה קודמת אם כן לכאורה לא יהיו אסורים אפילו אם יהיו גייסי אהדדי והביא ג"כ הא דתשובת הרשב"א וכתב עליו ולולי שהורה החכם הייתי אומר להביא ראיה מן הירושלמי ההפך וכו' וכלל דבריו שהוא מפרש שהירושלמי מיירי בדגייסי ור"ל דמאמר אינו קונה קנין גמור דאפילו כארוסה אינה דארוסה קונה קנין גמור ר"ל היא אשת איש מן התורה מה שאין כן במאמר דהוא מדרבנן לכך אפילו אי גייסי אהדדי וגם עשה בה מאמר אינם באיסור זה דלא גזרו כי אם באותן שהיו להם פעם אחת אישות יחד מדאורייתא דנתקרבו יחד בדעותיהם אבל במעשה מאמר אין בו כל כך קירוב דעת מאחר שאינם קידושין גמורים. זה העולה מתמצית דבריו. והנה לפי סברתו זאת אפי' היכי דעשה בה מאמר וגם גייסי אהדדי אינם באיסור זה אע"ג שהי' בדעתו לקרב ולכונסה א"כ כל שכן שראוי להודות לסברתינו שפירשנו הירושלמי שעל כל פנים היכי דלא עשה בה מאמר ולא היה בדעתו מעולם לקרב כי אם לרחק שפשיטא הוא שאינה באיסור זה אפילו בגייסי. אלא שבסוף דבריו סיים מהר"ם פד"ו ז"ל וז"ל והנה על כרחי בטלה דעתי אצל דעת הגאון הרשב"א אכן היכי דלא גייסי אהדדי מקודם מודה גם הוא עכ"ל. וא"כ אם הגאון מהר"ם פד"ו בטל דעתו אצל דעת הגאון הרשב"א ז"ל בתר רישא גופא גריר קל וחומר שגם אנכי על כרחי בטלה דעתי אצל דעת הרשב"א:

איברא מ"מ מכל מה שכתבנו זכינו לדין בנדון דידן דמאחר דמכל מה שכתבנו מבואר שאין ראיה מבוררת מן הגמרא ולא משום פוסקים הראשונים הגדולים כי אם בדברי תשובת הרשב"א שרצה מלבו לדקדק זה מדברי הירושלמי שחלוץ וחלוצה יהיו באיסור זה וגם אמנם ראיה ודקדוק הרשב"א אינה מוכרחת כל כך א"כ כל היכי שיש בו עוד לצרף צד היתר ראוי לצדד הענין להתיר. (ביאור איזה נקרא גייסי בהדדי) ונאמר דהא דאתמר בגמרא והוסכם מכל הפוסקים דגם בארוס וארוסה היכי דגייסי בהדדי יש לה דין כנתגרשה מן הנשואין אין פירוש גייסי שרגילין יחד הרגל פשוטיי כגון שאכלו זמן מה על שלחן אחד או דרו יחד בבית א' והורגלו ומכירין זה את זה אלא הוי פירושו שאנו רואין שיש להם קירוב דעת יחד ומראים פנים יחד ע"י רמיזות וקריצות וכן פרש"י גייסי אהדדי מכירין זה את זה ברמיזות וקריצות וכן דייקא לישנא דגמרא דקאמר קא חזינן דקא גייסי בהדדי פי' שהיו רואים שהיו מקרבין ומסבירים פנים זה לזה ומכירין זה ברמיזות וקריצות של זה ולא היו בושים זה מזה וא"כ אין בושים גם כן לעשות דברי צניעות זה בפני זה וזהו פי' לבו גס בה ברוב המקומות שבגמרא וכן גבי הא דתנן בסוף פרק הזורק המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק ב"ה אומרים צריכה גט שני ומודים בנתגרשה מן הארוסין שאין צריכה ממנו גט שני מפני שאין לבו גס בה ויש שם בפרש"י בדפוס הרי"ף גס בה אינו בוש ממנה וכן הא דאיתא בפרק קמא דכתובות ביהודה היו מיחדים את החתן ואת הכלה כדי שיהא לבו גס בה והסברא נותנת כך דהא איתא הכא בשמעתין בברייתא במה דברים אמורים בנתגרשה מן הנשואין אבל נתגרשה מן הארוסין נפרעת על ידי עצמו שאין לבו גס בה פי' כמו בנשואה שלבו גס בה ועלה קאמר הני מילי דלא גייסי בהדדי אבל הני הא קא חזינן דקא גייסי בהדדי וא"כ צריך לומר דגייסי בהדדי הוא ענין שיש להם קירוב לדברים של צנעה דוגמת אשת נשואה שהיה להם קירוב דעת מיני חבה וקירוב בשר. (ביאור על דברי הרשב"א בתשובותיו סימן ר"ס כנ"ל ושכן הוא דעת מהר"ם פדוו"א) ובגייסי כזה החמיר הרשב"א לאסור הנזכרים. ואם כן נוכל לומר שאותן הנכרים והפריצים המגידים לא היה עליהם פחד של הריגה. וגם נוכל לומר שלא היו כלל מהנמלטים שבאו עליהם הזאלדאטין רק היו עומדים מרחוק וראו את ההריגה. לכך יש להקל ולומר דלא אמרי בדדמי ויש לסמוך על העדות הנזכרת להתיר האשה הנ"ל. והגם שנאמר שלא היה מן הראוי לסמוך על כל הנ"ל לבד להקל. מ"מ ראוי לצרף כל הדעות הללו הנוטים להתיר למה שעדיין יש לצדד עוד התירה דהך אתתא מתוך העדות השני שהעיד משה בר פסח שכשבאו השני יהודים מהעיר סטאליצ"א שאלו אותם אם ראו אותו דניאל והשיבו בל"א סתמא ער איז אום גקומן. ואם כן יש לתלות ולומר שאותם שני יהודים היו גם כן שם בשעה שנהרג וראו שנהרג. ובשני עדים הסכימו כל הפוסקים זולת הרי"ף דאפילו אמרו מת במלחמה נאמנים דאשני עדים לא שייך לומר דאמר בדדמי. וכן כתב שם הרא"ש והביא ראיה מהסוגיא דגמרא שם וכתב וכן מסתברא דבתר סהדותא דתרי סהדי לא דייקינן עכ"ל. ואע"ג דאותם שני עדים לא באו להעיד בפני ב"ד כי אם אותו משה בר פסח שהוא עד אחד העיד שהגידו לו השני יהודים הדברים עכ"ל. מ"מ אין נראה לחלק בזה בעדות אשה. ועוד יש לתלות להקל ולומר שאותן יהודים לא היו שם בשעת ההריגה דנימא שמא אמרו בדדמי. אלא שבאו למקום ההוא לאחר המעשה ומצאו אותו דניאל מת הרוג. והכירוהו בטביעת עין ובסימנין שאין בו שם ספק לסמוך עליהם. וכיוצא בזה איתא בתשובת מיימון המתחלת חזרנו על כל צידי צדדים וכו' והביאה בעל ת"ה סי' ר"מ בשם מהר"ם דאם העיד העד לאחר ג' ימים לא אמרינן לא תהני עדותו כדתנן אין מעידין עליו לאחר ג' ימים. דכיון שמעיד בסתם שנהרג אמרינן שידע ודאי שנהרג כגון שראוהו מיד והכירו או שהי' עם ההורגים וראה שהרגוהו עכ"ל. וא"כ בנדון דידן נמי אין לתלות להחמיר ולומר שמא לא היו שם אותם שני היהודים בשעת ההריגה וגם לא מצאוהו אח"כ הרוג והכירוהו ומה שהגידו שנהרג לא אמרו זה אלא ע"פ הקול שכבר יצא שם באותו החיל שנהרג יהודי אחד באותה הריגה שנהרגו הסוחרים שהגידו אותן הנכרים שהעיד כמר יהודה בר יחיאל ואותן הנכרים שהוציאו קול זה שמא אמרו בדדמי כנזכר למעלה. לא תלינן לומר כך. אלא תלינן להקל לומר שהיהודים עצמם ראוהו כנזכר בההוא דתשובת המיימון. ואע"ג דבעל תרומת הדשן חילק שם מסברת עצמו ואמר דלא אמר מהר"ם כן אלא לענין עדות לאחר ג' ימים אבל במה שיש למיחש בגוף העדות יש לתלות להחמיר ולומר שסח במה דרגילין עלמא למימר ועיין שם וכתב ולפי זה נראה ג"כ אם ראובן טבע במים שאין להם סוף ואשתו רחוקה ממנו במלכות אחרת ויצא קול במקומה שבעלה טבע. אחר כך כתב בחור אחד לחבירו דרך שמועות וכו' על ראובן הלזה שמת והזכיר עליו בכתיבה בהדיא מיתה והטביעה לא הזכיר אין אומרים נתיר את אשתו וכו' אלא דהכי אמרינן דהא דכתב הבחור על ראובן שמת זהו מחמת הטביעה כמו שיצא הקול כבר וכו' עכ"ל. הלא מי שיש לו עינים לראות יראה שיש חילוק בין דברינו אלה ובין ההיא דת"ה דשם באנו לומר ולתלות על בחור שמעיד שמת אחר כך כדרכו ולא כמי שיצא הקול שנטבע לכך אין תולין להקל כנזכר אבל בנדון דידן אין אנו באים לתלות ולומר שהשני יהודים באו לשנות או להוסיף על אותו הקול שיצא על אותו דניאל איך שנהרג בתוך אותן הסוחרים שנהרגו כנזכר למעלה אלא שאנו תולין לומר שהשני יהודים היו ג"כ בשעת אותה ההריגה או מצאוהו אחר כך הרוג והכירוהו ובזה נוכל לומר דגם בעל ת"ה מודה. ואם לחשך אדם לומר הלא אפי' בלא עת מלחמה מצריך הרמב"ם בנכרי מסיח לפי תומו שיאמר וקברתיו. אף אתה אמור לו הלא כתב מהררא"י בכתביו סי' רכ"ג וז"ל מסקנא דמילתא שלא נהגו העולם כלל לומר וקברתיו עכ"ל. ועוד הלא כתב הה"מ והר"ן בתשובותיו ות"ה סימן ר"מ דלא הצריך הרמב"ם לומר וקברתיו אלא כשאין הנכרי מזכיר שם היהודי אלא אומר היהודי שיצא עמי מת אבל כשמזכיר שמו אפי' להרמב"ם אין צריך לומר וקברתיו. ובנדון דידן כנזכר שהזכירו הנכרי הסימנין מובהקין ודאי סימנין מובהקין אין לך עדות גדולה מהם, כנזכר למעלה. ובמקום סימנין מובהקין אין צריך להזכיר שמו ושם עירו דסימנין מובהקין עדיף מיניה. הלכך בלתי ספק הוא שגם להרמב"ם בלא עת מלחמה אין צריך לומר וקברתיו:

מכל הלין טעמין נראה לע"ד דהך אתתא שריא להנשא אף כי נדחקתי קצת כי הרבה חששו חכמים לתקנות העגונות אך כשיסכימו על שריותא דילה עוד מזקני וגדולי בעלי הוראה כי היכי דלמטיא שיבא מכשורא. נאם הטרוד כעת בטרדת עבודת הש"י ותורתינו הקדושה. לרוות צמאון בני ישיבתי הגדולה והחשובה יניקא וקשישא. העומדים על משמר פקודת דת מורשה. כה יוסיף ה' אלף פעמים וכו' מאיר בן מהר"ר גדלי"ה ז"ל ה"ה חתן המל"ך הגאון מהררי"ץ כ"ץ ז"ל ה"ה. יום ה' לפרשה כי פי המדבר אליכם שע"ג לפ"ק פה ק"ק לבוב:

בעזרת האל אתחיל והוא יאיר עיני במאור תורתו

תוכן העניינים

מהרם לובלין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה